אלהים לא היה בזכסנהאוזן

בראש השנה התקשרתי לאחל שנה טובה לאמיל פרקש, ניצול השואה, הספורטאי והמורה המיתולוגי לחינוך גופני, שאת סיפור סבלותיו בשואה הבאתי כאן, והוא סיפר לי על אובדן אמונתו באלהים במחנה זכסנהאוזן, סיפור שטרם סיפר לי, ואני רוצה להביא כאן את סיפור החוויה הזו. וכך סיפר לי אמיל:

אני עומד בזכסנהאוזן ליד הקרמטוריום. פתאם אני רואה שלושה הולכים מבית הספר שלי. בקושי היכרתי אותם, כי היינו עור ועצמות. בקושי היה אפשר להכיר מישהו, עם הפיג'מה כחול-לבן ונעליים בלי גרביים ובלי תחתונים, הולכים ככה כפופים כמו זקנים. פתאם הם הלכו לגדר החשמלית וזרקו את עצמם על הגדר החשמלית ומיד נפלו מתים. אני מסתכל ימינה, אני מסתכל שמאלה, אני מסתכל למעלה, ושואל: איפה אתה? איפה אתה? איך אפשר שככה עושים ליהודים ואיפה אלהים? מאז אני לא מאמין, ואני הייתי מבית דתי. היינו חמישה אחים והיינו שרים במקהלה, ולי היה תפקיד סולו, כי היה לי אז קול סופרן. [ואמיל מתחיל לשיר] "מוישיבי", את יודעת מה זה "מוישיבי"? (מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה, תהלים קי"ג, ט). כשבאתי לארץ סיפרתי את זה לקרובים שלי, והם אמרו לי שהם מבינים אותי.

אחר כך אני מספרת לאמיל על אושר ואמיל מספר על הכלב שהיה לאחותו פפי רוזנצוויג, שנרצחה עם בעלה והתינוקת שלה באושוויץ. היתה לכלב בוטקה בחצר, מספר אמיל, והיינו מאכילים אותו.

לא שאלתי מה קרה לכלב כשלקחו את פפי ומשפחתה לאושוויץ. רק חשבתי איזה חיים נעימים היו להם לפני המלחמה. הם לא היו עשירים, רק משפחה יהודית רגילה, אבל משפחה גדולה ומאושרת עם חמישה ילדים שרק שניים מהם שרדו בנס, וחשבתי שהיהודים כבר לעולם לא יהיו שמחים כפי שיכלו להיות.  

אמיל אמר שהוא חזר מנסיעה לפולין עם תלמידי פנימיה צבאית, שחשוב שהם ידעו מדוע הם נלחמים, כי בכל העולם שונאים אותנו. חשבתי שהוא התכוון לאנטישמיות בפולין, אבל הוא דיבר על אובמה, שמחייך יפה אבל אומר על היהודים דברים שאינם יפים.

ואמרתי לו שנשתדל להיות אופטימיים, והוא אמר שהוא תמיד היה אופטימי, אפילו במחנות הריכוז קם לפנות בוקר והתרחץ בשלג והתעמל. ואני מאחלת לו בריאות עד מאה ועשרים.

אני לא מתעסקת הרבה בתיאולוגיה, אבל אני חושבת שאלהים הוא דמוקרטי, ובניגוד לממשלת גרמניה, שיכולה לשמוע רק דברי חנופה והתרפסות, אלהים מסוגל גם לשמוע ביקורת, ואפילו בימים הנוראים.

חקירה פורנוגרפית של אונס

לא רציתי לעסוק בדברים שכאלה בערב ראש השנה החדשה, אבל מאז שצפיתי אתמול בקלטות של עדות האונס בתכנית המקור ששודרה אתמול בערוץ 10 היה ברור לי שאכתוב על כך. בלילה התקשיתי להירדם. שוב ושוב הדהדו במוחי השאלות וההצגות של הסניגור והתובע לנערה שהיתה בת 16 כשהעידה בבית המשפט והותקפה בהיותה בת 14, בוגרת כיתה ח' בסך הכל, על ידי ארבעה נערים ערבים שרדפו אחריה כשהמתינה לבדה בתחנת אוטובוס, הפילו אותה, אחד שמר, שניים אחזו בה, והשלישי ניסה לאנוס אותה והצליח להחדיר את אברו לאבר המין שלה, אבל למזלה היא הצליחה בשלב זה להשליך עליו עפר ולהימלט, ונהג שאסף אותה רדף אחרי הנערים התוקפים ולכד אותם. לאחד מהם כבר היתה הרשעה בעבירת מין – עברייני מין הם במקרים רבים עבריינים סדרתיים, גם כשהם עדיין נערים. עבר זמן רב עד שהנערה סיפרה את כל הפרטים על מה שקרה – תחילה סיפרה רק שתקפו אותה, ורק לאחר חודשים העזה לספר את כל הפרטים. התביישתי, והאשמתי את עצמי, היא אמרה, כמו כולנו. לי עוד היתה סיבה לכעוס על עצמי: מדוע הלכתי לביתו של הבחור שאנס אותי? מדוע הסכמתי להיכנס איתו לחדרו בדירת השותפים ולסגור את הדלת? אבל הנערה הזו לא הלכה לביתם של התוקפים: הם התנפלו עליה כשעמדה בתחנת האוטובוס והמתינה לאוטובוס שיקח אותה הביתה. היא היתה רק בת 14, בוגרת כיתה ח'. אלהים ריחם פחות על ילדי בית הספר, עוד פחות על הילדות. למרות הנסיבות הנוראות, היא האשימה את עצמה והתביישה. כששלושה נערים מתנפלים עלייך ומפשיטים אותך מבגדייך ואחד מהם גוהר עלייך ומנסה להחדיר את אברו לאבר המין שלך את נורא מתביישת. משפיל ומבייש בלי גבול לעבור חוויה כזו.

אבל כל זה כאין וכאפס לעומת מה שעוברות נאנסות בבית המשפט ומחוצה לו. לא רק הנערה הזו, אבל המקרה שלה מזעזע במיוחד. היא היתה בת 14 כשנאנסה ובת 16 כשהעידה. הסניגור מאד רצה לדעת אם היתה רטובה. מה בדיוק רצה לברר בכך? האם רצה לטעון שהיתה מגורה, שרצתה לקיים יחסי מין עם הנער האנס? ואז לפתע השליכה עליו עפר וברחה כל עוד נפשה בה? לצורך מה נועדה השאלה הזו: היית רטובה כשהוא ניסה לחדור אלייך? בית המשפט לא התנגד לשאלת הסניגור, גם לא התובע. כשאתה יושב בבית ושומע את שלושת השופטים הגברים והתובע הגבר והסניגור הגבר חוקרים את הנערה, נדמה לך שאתה שומע חבורת שטופי זימה מתענגים על סרט פורנוגרפי. אין אשה באולם. אין פסיכולוג שמלוה את ההליך, אין שום תמיכה לנערה שהיא הקרבן. גם שני הסניגורים שהוזמנו לחוות דיעה מצטרפים לחגיגה. אנחנו יודעים מה זה יחסי מין, אומר עו"ד מיקי חובה שהוזמן כמגיב, והיה, כמה לא מפתיע, חבר בצוות ההגנה במשפט קצב. זו בדיוק הנקודה, עו"ד חובה. אתה יודע מה זה יחסי מין, אין לך מושג מה זה אונס. אונס איננו "יחסי-מין". יחסים הם פעולה הדדית שמתקיימת בין אנשים שיש ביניהם קשר מרצונם. זה "יחסים". אונס איננו "יחסים", גם לא "יחסי-מין". אונס הוא תקיפה אלימה, מהאכזריות והקשות ביותר שיש, שמטביעה את חותמה על הקרבנות לאורך כל חייהן. מי שמפרש ומנתח אונס כיחסי-מין, ומנסה לבדוק האם הנערה הנאנסת, כמעט ילדה, "היתה רטובה", איננו יודע מהחיים שלו במה הוא עוסק בכלל. וזה בעיני מוקד הבעיה, לכן אני כותבת. העובדה שמדובר בהתעללות בנערה קטינה שעברה אונס היתה גלויה לעין הצופים, האופי הפורנוגרפי של החקירה מבלי שיש לכך צורך או רלוונטיות למקרה גם הוא היה גלוי ובוטה, אבל פחות גלויה היתה הדיעה הקדומה הבסיסית שרווחת כל כך, ודוקא לכן היא כמעט סמויה מן העין, הדיעה קדומה שאונס הוא סוג של יחסי-מין, שנשים בעצם משתוקקות אליו, אולי הן קצת אמביוולנטיות, אבל לא לגמרי מתנגדות, ולכן אונס הוא דבר לא יפה אבל לא מאד נורא.

לכל זה אין שום קשר למציאות. לאנסים אין יחסים עם הקרבן והם אינם רואים בקרבן אדם בעל רגשות אלא מכשיר לסיפוק תשוקתם ולהפגנת כוחם. אי אפשר לתאר בכמה כוח מתנפל אנס על קרבנו, בכמה אלימות הוא תופס ומחזיק את הקרבן וחובל בגופה ולעתים חונק אותה תוך כדי האונס, מה שכפי שכבר כתבתי בהזדמנויות קודמות, מתואר בדו"חות המשטרה כ"אנס וחנק אותה". אפילו השוטרים אינם מבינים שהחניקה איננה פעולה נפרדת אלא חלק מהאונס ומהכוח הבלתי אפשרי שמפעיל האנס על קרבנו, עד כדי קריעת איבריה וחניקתה או הכאתה למות. כל זה לא נראה כחלק מתודעתם של השופטים או הפרקליטים, כולם גברים, שברור היה משאלותיהם ומדרך דיונם שהם נמצאים בסרט פורנוגרפי, לא במקרה אונס, והם, כמו עו"ד חובה, "יודעים מה זה יחסי-מין" וחושבים שאונס זו צורה של יחסי-מין. מהו אונס אין להם מושג קלוש וספק אם יש להם יכולת להתחיל בכלל להבין.

כששואלים גברים את השאלה, שנשמעת לאנשים טבעית, ואותי אישית מקוממת, "ולו זו היתה בתך?" הם בדרך כלל מדמיינים שהיו רוצחים את האנס או תולשים את אשכיו. לעתים אני נדהמת מגברים שאינם מסוגלים לפגוע בזבוב שאומרים לי דברים כאלה. השאלה הזאת והתשובות האלה מקוממות אותי מהרבה סיבות. ראשית, גברים אינם בהכרח אמפתים לבנותיהם. הרצון שלהם לפגוע באלימות באנס נובע הרבה יותר מתוך תחושה שכבודם נפגע מאשר מתוך חמלה על הקרבן, והתחושה הגברית הזו, שכבודו של הגבר טמון בבעלותו על נשים, עומדת בבסיס תופעת האונס. גברים אונסים כי הם מרגישים שהדבר מאשש את ערכם ומעלה אותו, שעוצמתו של גבר טמונה ביכולתו לדכא נשים, ולכן הרצון לתלוש את אשכיו של האנס או להורגו מגיע בדיוק מאותו מקום שממנו מגיע הדחף לאנוס נשים. איננו זקוקות לאלימות כלפי האנסים, אלא ליחס של כבוד וחמלה לסבל שעברנו ולפגיעה הנפשית שנגרמה לנו כתוצאה מכך, ואת זה הרבה יותר קשה לקבל מאשר את דימיונות הנקמה השופעים. נשים שנפגעו זקוקות לעדינות ולחמלה מצד נשים אחרות וגם מצד גברים. אני לא העליתי בדעתי לספר על האונס שעברתי בהיותי גם כן צעירה מאד, אבל למזלי הטוב מבוגרת, אמנם בכמה שנים בלבד, מן הנערה קרבן האונס, וגם מציאותית יותר. כשהייתי בערך בגיל שבו נאנסה, נשלחתי לטיפול אצל רופא שיניים שנהג לחבק אותי ולמשש את שדי, ותמיד שאל אם זה נעים לי. אמרתי לו שלא והוא רק צחק והמשיך במעשיו, אבל פחדתי לספר להוריי, כפי שהתברר בדיעבד בצדק רב. רק לאחר שבועות או אולי חודשים שבהם סבלתי ממעשיו המגונים העזתי לבקש ללכת לרופא אחר, ורק לאחר זמן סיפרתי להוריי כיצד נהג בי הרופא. האם הם ניחמו אותי? עודדו אותי? אפילו לא במלה. להיפך. הם צעקו עלי מדוע לא סיפרתי להם קודם. אני הצטערתי שסיפרתי להם בכלל. בדיעבד אני שמחה על ההטרדה הזאת שלימדה אותי מה מידת החמלה וההבנה שאני יכולה לצפות להן מצד הוריי. כשנאנסתי לא סיפרתי דבר לאיש, בוודאי שלא חלמתי להתלונן במשטרה, ולא רק מפני שהאשמתי את עצמי אלא בגלל הפחד, בעיקר מתגובתם של הוריי, שאם צעקו עלי כשנעשו בי מעשים מגונים, למה יכולתי לצפות מהם אחרי אונס, ועוד כשאני הגעתי מרצוני לדירתו של האנס, שהכרתי רק זמן קצר קודם, והסכמתי לבוא לדירתו לאחר שהכרתי אותו מיציאה לבילויים ולקולנוע, ולא העליתי על דעתי שהוא יאנוס אותי בכוח כה רב שאדמם שבוע ימים ועד היום, אחרי עשרות שנים, עוד אזכור את הכאב העז בזרועותי מאצבעותיו שהצמידו אותי למזרון בכוח עצום שלא אוכל לזוז. המון שנים חשבתי שהאנס בעצמו לא הבין את מעשהו. רק הצפייה בפרקליטיו של משה קצב שהחזירה אותי לטראומת האונס- עד היום אינני מסוגלת לצפות בציון אמיר כשהוא מדבר בטלויזיה, גרמה לי לחוות הכל מחדש ולהבין, שגבר שמצמיד נערה למזרון בצורה כזאת איננו עושה זאת בפעם הראשונה, ובהחלט מבין את מעשהו, כי הוא יודע שאם ירפה ולו לרגע מאחיזתו המאד מכאיבה, הנאנסת תימלט ממנו, והוא איננו עוסק ב"יחסי-מין" אלא באונס של אשה, במקרה זה צעירה מאד, במקרה זה אני, שאיננה רוצה בשום אופן לשכב איתו אבל נאנסת לכך בכוח הזרוע, במקרה זה בכוח הזרוע פשוטו כמשמעו. התובנה הזאת גרמה לי כעס ששכך אחרי זמן מה, ואילו השמחה שלי על כך שלא סיפרתי לאיש רק גברה עם השנים, על כך שהדחקתי הכל והמשכתי בחיי בכל כוחי, ורק אחרי עשרות שנים, כשכתבתי את ספרי "הסיוט", שב האונס ועלה בזיכרוני בעוצמה אדירה ושוב לא יכולתי להדחיק אותו ופשוט להמשיך בחיי, אני חוזרת לחשוב עליו ולכתוב עליו שוב ושוב. ובעיקר אני מנסה לשחזר לעצמי מה קרה ואיך ומתי: האם זה היה בחורף או בקיץ? האם כשבאתי אליו הייתי לבושה במכנסיים וסוודר כפי שאני זוכרת לעתים, או בשמלת קיץ קלה שאני זוכרת את עצמי מכבסת אותה בכיור האמבטיה שלו לאחר האונס? כל כך מחורר הזיכרון שלי, שכל עורך-דין מתחיל היה מפיל אותי במשפט וטוען שאני שקרנית ושהאונס לא היה מעולם. אולי הייתי אצלו פעמיים?, ואם כן, האם הוא אנס אותי בביקור הראשון או בביקור השני? כי אחרת זה אומר שחזרתי לבקר אותו אחרי האונס, או אולי הוא באמת אנס אותי בפעם השנייה שביקרתי אצלו, או אולי אני מבלבלת הכל? אבל אני זוכרת בבירור שהקשתי על דלתה של השכנה, או אולי היתה זו שותפתו לדירה? נדמה לי שהיתה שותפתו לדירה. אמרתי לה ששמלתי התלכלכה ואם היא יכולה להשאיל לי שמלה ישנה, והיא השאילה לי שמלה ערבית ארוכה, מהסוג שאהבנו ללבוש בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, והיה לשמלה גם קפושון. איך אפשר לשכוח כל כך הרבה פרטים ומצד שני לזכור דוקא שמלה ערבית עם קפושון, ואת מגע השמלה כשהתעטפתי בה וישבתי בישיבה מזרחית על רצפת הבית וחיכיתי ששמלתי תתייבש. אחרי ששמלתי הקלה התייבשה לבשתי אותה וקיפלתי יפה את השמלה הערבית עם הקפושון והחזרתי לשכנה, שרק אמרה תודה ולא שאלה שום שאלות. אני מאד אסירת-תודה לה עד היום, למרות שאינני יכולה לזכור את פניה, אבל את פני האנס אני זוכרת היטב ובמשך השנים פגשתי אותו כמה פעמים מבלי שהכיר אותי, אפילו לא מאד מזמן פגשתי אותו רוכב על אופנוע עם ילד קטן, כנראה הוא כבר סבא. לא הרסתי לו את החיים למרות שהוא פגע בי מאד ובוודאי גם בנערות אחרות, אבל אני שמחה שהצלתי את עצמי, שחסכתי לעצמי את הסיוט שעברה הנערה שחשבה שיש צדק בעולם ורצתה להתלונן ולהעיד ונוכחה שאין בעולם הזה צדק לנשים, מה שידעתי מזמן, מה שאמרתי תמיד, שעדיף לא להתלונן ולא לדבר ורק להתפלל לאלהים שיעזור ולנסות להמשיך לחיות איך שיכולים, כמה שיכולים. אבל גם זה לא תמיד עוזר, כי במשפט קצב השוטרים הגיעו אל המתלוננות, גם לקרבן האונס שלא רצתה בכלל להעיד, רק רצתה להמשיך בחייה. אז אולי צריך להילחם לפחות על כך שבמשפט אונס תהיה גם שופטת בהרכב, שקרבן אונס תהיה מלווה בפסיכולוג גם במהלך העדות, שהשופטים יהיו מחויבים להתחשב בבקשה של הפסיכולוג להפסיק את הדיון לזמן קצר או בכלל כשמצבה של הנאנסת קשה במיוחד, אולי צריך אפילו להגביל בחוק את זמן החקירה של קרבן אונס, כמו שמגבילים לעתים את זמן החקירה של חולי לב, וגם זה לא תמיד עוזר, כפי שראינו במקרהו של שמואל דכנר שנפטר לאחר שלושה ימים של חקירה נגדית, ומאז טוענים אהוד אולמרט וסניגוריו שלא ניתן להם לחקור חקירה נגדית, את עד התביעה שמת מהתקף לב לאחר שלושה ימי חקירה נגדית שלהם. כן, יש חזקת חפות לפושעים ויש זכות לסניגורים לחקור חקירה נגדית, אבל קודם כל לקרבנות אונס יש זכות לכבוד ולחיים.

היינריך היינה / בַּנֵּכָר

1.

עוֹד וָעוֹד נִדְחַף לִנְדֹד

מַדּוּעַ אֵינְךָ יוֹדֵעַ

בָּרוּחַ הוֹמוֹת מִלִּים רַכּוֹת,

תַּבִּיט מִסְּבִיבְךָ תָּמֵהַּ.

הָאַהֲבָה שֶׁנּוֹתְרָה מֵאָחוֹר,

קוֹרֵאת לְךָ בְּקוֹל מַרְעִיד:

חֲזֹר אֵלַי אָהוּב, חֲזֹר,

אַתָּה אֹשְׁרִי הַיָּחִיד!

אַךְ הָלְאָה, הָלְאָה, לְלֹא מְנוּחָה

בְּשֶׁקֶט אָסוּר לְךָ לַעֲמֹד:

אֶת מַה שֶׁאָהַבְתָּ בְּכָל מְאֹדְךָ

לֹא תּוּכַל שׁוּב לִרְאוֹת.

2.

הַיּוֹם נֶאֱחַזְתָּ זַעַם

מִזְּמַן לֹא רְאִיתִיךָ כָּךְ

חֶרֶשׁ יְבַעְבְּעוּ לְחָיֶיךָ

וּבְקוֹל רָם כֹּה תֵּאֲנַח.

הָאִם תַּחֲשֹׁב עַל הַמּוֹלֶדֶת

שֶׁבְּמֶרְחַק עָנָן נֶעֶלְמָה לְךָ?

תּוֹדֶה שֶׁהָיִיתָ שָׂמֵחַ

לִהְיוֹת לִפְעָמִים בְּמוֹלַדְתְּךָ.

הַתַּחְשֹׁב עַל גְּבִירָה שֶׁבְּרֹב חִנָּהּ

שִׁעַשְׁעָה אוֹתְךָ כְּשֶׁרָגְזָה קִמְעָא?

תְּכוּפוֹת אַתָּה רָגַזְתָּ, וְהִיא נִרְגְּעָה

וְתָמִיד צָחֲקָה הִיא אַחֲרוֹנָה.

הַתַּחְשֹׁב עַל הַחֲבֵרִים שֶׁשָּׁחוּ

עַל חָזְךָ כְּגֹדֶל הַשָּׁעָה?

בַּלֵּב הַמַּחְשָׁבוֹת לֹא נָחוּ

אַךְ מִלָּה לֹא נִשְׁמְעָה.

הַתַּחְשֹׁב עַל אִמְּךָ וָאֲחוֹתְךָ?

עִם שְׁתִיהֶן כֹּה טוֹב הָיָה לְךָ.

זוֹ יַקִּירִי, מַחְשַׁבְתְּךָ,

שֶׁמְּמִסָּה אֶת עֹז-לִבְּךָ!

הַתַּחְשֹׁב עַל עֵצִים וְצִפֳרִים

בַּגִּנָּה שֶׁבָּה בִּלִּיתָ

בַּחֲלוֹמוֹת אַהֲבָה צְעִירִים

וְחָשַׁשְׁתָּ וְקִוִּיתָ?

כְּבָר מְאֻחָר וְהַלֵּיל מִתְבַּהֵר

בָּהִיר ִמשֶּׁלֶג לַח נִצְבַּע

חַיָּב לְהִתְלַבֵּשׁ מַהֵר

וְלָרוּץ אֶל הַמְּסִבָּה.

3.

פַּעַם הָיְתָה לִי מוֹלֶדֶת יָפָה

לַגֹּבַה צָמַח שָׁם אַלּוֹן

הַסִּגָּלִיּוֹת הִנְהֲנוּ רַכּוֹת

זֶה הָיָה חֲלוֹם.

שָׁם נָשְׁקוּ לִי בְּגֶרְמָנִית וְאָמְרוּ לִי בְּגֶרְמָנִית

(כֹּה עָרְבָה לְאָזְנַי פִּתְאֹם)

אֶת הַמִּלִּים "אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ!"

זֶה הָיָה חֲלוֹם.

היינריך היינה חי בפריס מאז 1931, אבל משנת 1944 ועד מותו בשנת 1856 נמנע ממנו לשוב לגרמניה, מאחר שממשלת פרוסיה הוציאה נגדו צו מאסר, בשל כתיבתו הפוליטית החריפה, ושהותו בפריס הפכה לגלות מאונס.

הפליטים והצביעות

כשגרנו בבודפשט הייתי נוסעת פעם בחודש לוינה כדי לקבל את מילגת המחיה הצנועה שהעניקה לי ממשלת אוסטריה, ויכולנו לחיות ממנה רק בהונגריה, ששם אפשר היה לחיות אז ממאתיים או אפילו ממאה דולר לחודש. בבוקר יצאתי ובערב שבתי אל תחנת הרכבת המזרחית, שהשבוע הצטופפו בה המוני פליטים וגם כתבי טלויזיה מכל העולם ששיבשו את שמה, כי איש לא אמר להם שזה איננו שם אלא תואר, והם יכולים לומר בשפתם תחנת הרכבת המזרחית במקום לשבש מלים בהונגרית. מאד קטנוני להתעצבן משיבוש של מלים בשפה זרה כשכל כך הרבה אנשים נלחמים על חייהם, אבל בכל פעם ששמעתי עוד כתב משבש את המלה "מזרחית" בהונגרית התעצבנתי, למרות שאף פעם לא אהבתי במיוחד את הונגריה, ואף פעם לא למדתי היטב הונגרית, חוץ ממלים כמו צבא, מלחמה, חיילים, תורכים וספינות שבזה התעסקתי. ריחמתי על הפליטים אבל גם על ההונגרים, שהעוני הקשה של רובם תמיד גרם לי להרגיש מאד רע, כי אני באתי מהמערב, היו לי דולרים אמריקאים ממילגה קטנה שבהונגריה אפשר היה לחיות ממנה שנה וגם מילגה אוסטרית שבוינה לא הספיקה אפילו בתור דמי כיס ובהונגריה יכולנו לחיות ממנה ברווחה יחסית. זה היה בתחילת שנות התשעים ומאז הרבה דברים השתנו, אבל הונגריה השתנתה פחות מכפי שקיוו. יש בה עכשיו ממשלה מאד לאומנית שעוינת ליהודים ולזרים, אני כבר לא נוסעת להונגריה, אבל קוראת עליה דברים נוראים, ועדיין אני מרחמת על ההונגרים, שהחיים שלהם הרבה יותר קשים מהחיים בישראל, שלא לדבר על מערב אירופה, שהיא עדיין יבשת אחרת ממזרח-אירופה, למרות האיחוד וכוח נאט"ו והמטבע המשותף והדור החדש של צעירים שנולד כבר אחרי נפילת הקומוניזם, אבל עדיין חי בצל המשטר הקומוניסטי, שצריך לחיות בהונגריה כדי להבין את זה. בניגוד לגרמניה ולאוסטריה וגם לישראל, להונגריה אין כסף לקלוט פליטים, ויחסית לארצות השכנות הצוענים בהונגריה הרבה יותר משולבים ומיושבים שזה דבר לזכותה, כי כל מדינה צריכה לדאוג קודם כל לעניי עירה, ומצב הצוענים בהונגריה טוב בהרבה ממצבם ברומניה או בסלובקיה השכנות. האם הונגריה מסוגלת לקלוט גם המוני פליטים מהעולם השלישי? אני מאד מסופקת אם יש לה המשאבים והיכולת לכך, גם לו היתה רוצה. מאד לא אהבתי את כל ההתגוללות על ההונגרים, שכרגיל היתה משולבת בהמון חנופה צבועה ודוחה לגרמניה, שמאד כדאי להתחנף אליה, כי היא מדינה עשירה שיודעת לגמול יפה לכל החנפים ומלחכי הפנכה שלה. הגרמנים קיוו שהונגריה תעשה בשבילם את העבודה ותמנע מהפליטים להגיע אליהם והם ירחצו כרגיל בניקיון כפיהם, אבל התכנית לא עלתה יפה, הונגריה לא יכלה לעצור את זרם הפליטים שכשנמנע מהם לעלות על הרכבות והאוטובוסים הם הלכו לאוסטריה ברגל, וגרמניה נאלצה להודיע שהיא תקבל את כל הפליטים, שזה אומר שהם יהיו במרכזי פליטים בגרמניה, יקבלו מאה ארבעים ושלושה אירו לחודש או מצרכים בערך זה, וימתינו לקבל מעמד רשמי של פליט שיאפשר להם להישאר בינתיים בגרמניה, ואם יהיה להם מזל אף אחד לא ירביץ להם, ובינתיים הונגריה תנסה להקים גדר שתחסום את הגבול הדרומי שלה לכניסת מהגרים. אני לא יודעת מה יקרה באירופה עם המהגרים ואני לא רוצה להיות צבועה, כי אני לא יודעת כמה פליטים המדינות באירופה מסוגלות לקלוט. גרמניה שהיא מאד גדולה ועשירה מסוגלת לקלוט לדעתי כמה מיליוני פליטים, ואוסטריה שהיא מדינה קטנה אבל במצב טוב יכולה בוודאי לקלוט כמה מאות אלפים. אפילו פולין הסכימה לקלוט אלפיים פליטים שבסוף זה בוודאי יהיה קצת יותר, כי תמיד באים עוד בני משפחה אחר כך, אבל יש מדינות באירופה שמתקשות להאכיל את התושבים שלהן עצמן. יש באירופה גם מדינות עניות ומדינות במשבר, וזה הדבר שהכי מטריד אותי, שגם אם כולם היו רוצים לקבל את הפליטים ולעזור להם, אני לא יודעת כמה באמת אפשר לעמוד בזה ולהציע לכולם עזרה. וזה שהמערב אשם כי הוא הפיל את שלטונם של סדאם וקדאפי וגרם לשרשרת שינויים טקטונים במזרח התיכון שגרמו לגל הפליטים האדיר, זה אולי צודק להגיד אבל ההתקפות של המערב אינן הסיבה היחידה למצב הקשה ולא כל המדינות במערב השתתפו בהתקפות האלה ולא כולן אחראיות למה שקרה, ואם כן אז קודם כל ארצות-הברית ובריטניה שעשו את כל המלחמות צריכות לקלוט את הפליטים ובטח לא הונגריה.

לא לכל בעיה ואסון בעולם יש פיתרון פשוט או יש פיתרון בכלל, ותמיד ככל שהבעיה יותר קשה ויותר בלתי פתירה ככה יש סביבה צביעות יותר גדולה. זה שיצחק הרצוג שהצבעתי בשבילו בסופו של דבר, בלי התלהבות יתרה, וגם זהבה גלאון, קראו לממשלת ישראל לקלוט פליטים סורים זה חלק מגל הצביעות הזה, שמאד מרגיז אותי, למרות שכשאנשים מתים אולי טפשי להתרגז מצביעות אבל עדיין צביעות היא מאד מרגיזה. קודם כל מה קרה שפתאם הם נזכרו? הרי המלחמה בסוריה כבר נמשכת שנים וכבר ברחו מסוריה מיליונים, אז מה הם פתאם נזכרו עכשיו שצריך לקלוט פליטים מסוריה? כי בגלל מה שקרה בשבוע האחרון באירופה כולם מדברים על הפליטים מסוריה? זה הדבר הכי צבוע, להיזכר בבעיה שהיתה כל הזמן מתחת לאף רק כשנהיה אופנתי לדבר עליה, ולהגיד דברים בלי לקחת שום אחריות. ישראל מקבלת כבר שנים פצועים מסוריה לטיפול בבתי החולים בארץ, ולא מזמן הדרוזים התנפלו על אמבולנס ורצחו פצועים סורים, כי הדרוזים בסוריה מעורבים במלחמה ורק השבוע היו פיגועים קשים שנרצח בהם מנהיג דרוזי חשוב, וכל מה שישראל עושה, מתוך בחירה או חובה, גורם לה לקחת צד ולהסתבך במלחמה לא שלה. ודבר שני, אם הרצוג דואג לפליטים, שידאג קודם כל לאלה שכבר נמצאים פה, וממשלת ישראל המופקרת, עם ראש הממשלה המופקר ושר הפנים המופקר שלה, זרקה אותם השבוע לרחוב ואסרה עליהם להגיע לתל-אביב שבה הם יכולים לקבל עזרה מקרובים ומתנדבים ולא מעניקה להם מקום ללינה ולשהייה, כדי שיתגלגלו ברחובות וירגיזו את התושבים והממשלה המופקרת תוכל להשתמש בזה כדי להסית נגד בית המשפט העליון שאסר לכלוא אנשים בלי סיבה, במקום להפנות את הפליטים למקומות שבהם זקוקים לידיים עובדות כמו למשל בישובי הערבה. אבל הממשלה איננה רוצה לפגוע בעסקים המגלגלים מיליונים של חברות כוח האדם שמצדם מקפידים לתרום יפה לליכוד, למרות שכולם יודעים כבר שנים שמדובר בסחר בבני אדם שגובל בפשע אם איננו ממש פשע. ואני כירושלמית לא יכולה שלא לזכור כמה מתושבי ירושלים הערבים איבדו את אזרחותם הישראלית בגלל מעשי נבלה של פקידים במשרד הפנים שעכשיו גם מתעלל במבקשי המקלט מאפריקה, ורק עכשיו, כשהמוני פליטים גדשו את תחנת הרכבת המזרחית בבודפשט פתאם נזכרו אצלנו בשמאל שיש בעיה בסוריה וצריך להגיד בתקשורת שצריך לקבל פליטים מסוריה כדי לזכות בנקודות. אבל מה הרצוג עשה עד כה למען הפליטים שכבר נמצאים פה? האם הוא דרש פעם מהממשלה לדאוג להם ולא לזרוק אותם סתם ברחובות או במתקני כליאה? רק כשכל התקשורת העולמית מסקרת פליטים מסוריה שטובעים בתורכיה או מתייאשים בהונגריה שמים לב בשמאל הישראלי מה קורה מעבר לגבול, ובעצם אפילו את מה שקורה בדרום תל-אביב או בערד ובבית-שאן לא רואים ולא מציעים שום הצעה מעשית ומועילה לעזור לפתרון הבעיה.

אם אי אפשר לעזור באמת עדיף לשתוק מאשר להגיד דברים שלא יעזרו לאיש ורק נועדו לפרכס וליַפּוֹת את עצמך.