אלהים לא היה בזכסנהאוזן

בראש השנה התקשרתי לאחל שנה טובה לאמיל פרקש, ניצול השואה, הספורטאי והמורה המיתולוגי לחינוך גופני, שאת סיפור סבלותיו בשואה הבאתי כאן, והוא סיפר לי על אובדן אמונתו באלהים במחנה זכסנהאוזן, סיפור שטרם סיפר לי, ואני רוצה להביא כאן את סיפור החוויה הזו. וכך סיפר לי אמיל:

אני עומד בזכסנהאוזן ליד הקרמטוריום. פתאם אני רואה שלושה הולכים מבית הספר שלי. בקושי היכרתי אותם, כי היינו עור ועצמות. בקושי היה אפשר להכיר מישהו, עם הפיג'מה כחול-לבן ונעליים בלי גרביים ובלי תחתונים, הולכים ככה כפופים כמו זקנים. פתאם הם הלכו לגדר החשמלית וזרקו את עצמם על הגדר החשמלית ומיד נפלו מתים. אני מסתכל ימינה, אני מסתכל שמאלה, אני מסתכל למעלה, ושואל: איפה אתה? איפה אתה? איך אפשר שככה עושים ליהודים ואיפה אלהים? מאז אני לא מאמין, ואני הייתי מבית דתי. היינו חמישה אחים והיינו שרים במקהלה, ולי היה תפקיד סולו, כי היה לי אז קול סופרן. [ואמיל מתחיל לשיר] "מוישיבי", את יודעת מה זה "מוישיבי"? (מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה, תהלים קי"ג, ט). כשבאתי לארץ סיפרתי את זה לקרובים שלי, והם אמרו לי שהם מבינים אותי.

אחר כך אני מספרת לאמיל על אושר ואמיל מספר על הכלב שהיה לאחותו פפי רוזנצוויג, שנרצחה עם בעלה והתינוקת שלה באושוויץ. היתה לכלב בוטקה בחצר, מספר אמיל, והיינו מאכילים אותו.

לא שאלתי מה קרה לכלב כשלקחו את פפי ומשפחתה לאושוויץ. רק חשבתי איזה חיים נעימים היו להם לפני המלחמה. הם לא היו עשירים, רק משפחה יהודית רגילה, אבל משפחה גדולה ומאושרת עם חמישה ילדים שרק שניים מהם שרדו בנס, וחשבתי שהיהודים כבר לעולם לא יהיו שמחים כפי שיכלו להיות.  

אמיל אמר שהוא חזר מנסיעה לפולין עם תלמידי פנימיה צבאית, שחשוב שהם ידעו מדוע הם נלחמים, כי בכל העולם שונאים אותנו. חשבתי שהוא התכוון לאנטישמיות בפולין, אבל הוא דיבר על אובמה, שמחייך יפה אבל אומר על היהודים דברים שאינם יפים.

ואמרתי לו שנשתדל להיות אופטימיים, והוא אמר שהוא תמיד היה אופטימי, אפילו במחנות הריכוז קם לפנות בוקר והתרחץ בשלג והתעמל. ואני מאחלת לו בריאות עד מאה ועשרים.

אני לא מתעסקת הרבה בתיאולוגיה, אבל אני חושבת שאלהים הוא דמוקרטי, ובניגוד לממשלת גרמניה, שיכולה לשמוע רק דברי חנופה והתרפסות, אלהים מסוגל גם לשמוע ביקורת, ואפילו בימים הנוראים.