אני והביביסטים

 

בשבוע שעבר הייתי בביקור תנחומים בשבעה של אשה שמאד אהבתי, שמתה בגיל מופלג. השיח בשבעה התמקד בשני נושאים: האחד, שהמנוחה ובעלה הקימו משפחה ציונית וחינכו את ילדיהם לציונות, ובהתאם לכך עלתה המשפחה כולה לארץ וכל צאצאיה חיים בישראל, והשני, שהמנוחה, שהיתה בת יחידה, ובעזרת קסם אישי, אנשים טובים שעזרו והרבה מזל, הצליחה לשרוד את השואה, וילדה בן ובת, זכתה לנכדים רבים ולעשרות רבות של נינים, שממחישים את האמרה שכל המציל נפש אחת מציל עולם שלם.

אורחים הלכו ואחרים באו ובשלב מסוים התגלגלה השיחה לחסימות הכבישים בעקבות המחאות ולכך שאנשים נאלצו עקב כך להמתין שעה לאוטובוס, וגם אני אמרתי שאכן חסימות הכבישים מכבידות, ועל כך העירה בתה של המנוחה, לא בלי ציניות, שעדיף שיפסיקו את ההפגנות ואז לא יהיו חסימות כבישים, ואני אמרתי שההפגנות לדעתי מוצדקות, אבל החסימות מכבידות. בשלב זה הייתי רק אני לבדי עם בתה ונכדתה של המנוחה, וכשאמרתי שההפגנות לדעתי מוצדקות הן פשוט שתקו, וגם אני לא רציתי להרחיב בנושא ולהתווכח, כי באתי לניחום אבלים ולא לריב, והעדפתי להחליף נושא ולשבח את יופיו של בית המנוחה ואת הרהיטים והשטיחים הנאים, שאותם הביאה לארץ עם עלייתה, ואז הלכתי לשוק, וסחבתי את הסלים מרחק גדול ברגל ובלי כעס, כי ברור לי שאין ברירה אלא להפגין, כדי להציל את חיי החטופים שהממשלה מפקירה, וכדי לסלק את משטרו של נתניהו, שמזמן הפך למשטר דיקטטורי, ומזה שנה וחצי הוא שופך את דמם של האזרחים.

ברור לי כמובן שאין שום קשר בין החסימות לבין ההפגנות. אין שום צורך בטחוני לחסום את רחוב עזה כאשר מתקיימות הפגנות. ביתו של ראש הממשלה מוגן היטב בגדרות אבן, סורגי ברזל ותריסי ענק, וגם אם יותר למפגינים להתקרב לבית, לא יאונה כל רע לראש הממשלה. החסימות נועדו להעניש את הציבור על ההפגנות בתקוה להמאיס עליו את המפגינים, ולצייר תמונת כזב כאילו המפגינים מסוכנים לראש הממשלה, בדומה לטענת הזוג נתניהו שהמפגינים שצעקו בכיכר המדינה דמוקרטיה, לנוכח שרה המסתפרת, ביקשו לבצע בה לינץ'. המפגינים נגד הדיקטטורה והפקרת חיי האדם של ממשלת נתניהו אינם מסוכנים. נתניהו וממשלתו הם הסכנה, ולא רק לחיי החטופים.

גם אחרי שהלכתי נותרו לנגד עיניי פני בתה של המנוחה כשאמרה שעדיף שההפגנות ייפסקו, ולא הפסקתי לחשוב על הציניות שבה אמרה את דבריה. הרי ההפגנות הן קודם כל על השבת החטופים שעדיין מוחזקים בשבי החמאס וסובלים ייסורי גיהנום, ולכך קשור הכל: הדחת ראש השב"כ מניהול המו"מ להשבת החטופים והדחתו בכלל, קשורה להימנעות הממשלה מקיום שלב ב' בעסקה, וזאת כדי לשמר את חברות מפלגתו של סמוטריץ' בממשלה ולהבטיח את שובם של בן-גביר ומפלגתו לממשלה, כדי להבטיח את אישור התקציב והישרדות הממשלה. הממשלה מקריבה את החטופים כדי לשמר את עצמה, והחטופים ממשיכים לסבול ייסורי גיהנום ועלולים אף למות, והדחת היועצת המשפטית לממשלה כרוכה בהתנגדותה לפיטורי ראש השב"כ ובמעורבותה – ההכרחית על פי החוק – בחקירת פרשת המעורבות הקטארית בתשלומים ליועצו של נתניהו שלא עבר סיווג בטחוני כנדרש מעובד לשכת ראש הממשלה, וכבר הודו כמה מעורבים בהעברת ובקבלת הכסף, שזו שערוריה בפני עצמה שיש לה משמעות קודם כל במישור הציבורי, ורק אחר כך במישור המשפטי.

לא רציתי לשאול את בת המנוחה אם לא אכפת לה מהחטופים. זה ממש לא מתאים לניחום אבלים לשאול שאלה כזאת, אבל השאלה הזו מאד הטרידה אותי. כבר שנים ידעתי שהמשפחה היא ביביסטית מושבעת, שאחרי רצח רבין הם לעגו לאבלים שהם שרים לזכרו כי אינם יודעים להתפלל, ואחרי שנתניהו לא הצליח להקים ממשלה ובנט התמנה לראש ממשלה הם ממש התאבלו על כך שנתניהו הודח מהשלטון ושיוועו לשובו. אז שאלתי את חברתי, בתה של המנוחה, אם נתניהו לא שלט מספיק זמן לדעתה, והיא אמרה מה זה משנה, הצביעו לו, ובעצם אז לא הצביעו לו מספיק אנשים כדי לכונן ממשלה, אבל היא חשבה שרק הוא צריך להיות ראש הממשלה, ואוי אם יתמנה לתפקיד מישהו אחר.

בכל זאת היינו חברות, ופעם אפילו התגאיתי בכך שאינני בוחרת חברים לפי הדעות ושיש לי חברים בדעות שונות ובכל זאת אנחנו חברים, אבל עכשיו, כשיותר מארבעים חטופים שנחטפו בחיים מתו או נרצחו בגלל העיכובים בשחרור, ועוד למעלה מעשרים נמצאים שם בסכנת חיים, ובמיוחד כעת כשצה"ל חזר ללחימה, הפעם היה לי קשה לשאת את הניכור הזה לסבלם של החטופים, שמאפשר לאדם לומר: "יותר פשוט שיפסיקו את ההפגנות", כאילו אי הנוחות של הציבור מן ההפגנות גרוע מהפקרת חייהם של החטופים ומסבלן של משפחות החטופים.

הכעס גרם לי לחשוב על דברים שידעתי גם קודם, אבל קודם הם לא הרגיזו אותי. פתאם חשבתי על כך שצאצאיה של המנוחה רבים כל כך מפני שבנה הפך לחרדי והוליד ילדים רבים שגדלו כחרדים והולידו אף הם ילדים רבים, וגם בן בתה הפך לחרדי והוליד חמישה ילדים, שזה לא הרבה בחברה החרדית ובכל זאת – הם הפכו למשפחה ענקית בגלל ההתחרדות והחרדיות של בני המשפחה.

ואז חשבתי לראשונה על מה שלא חשבתי עליו מעולם קודם לכן: שמשפחתם היא אכן משפחה חיובית ומשכילה ומלומדת  ואוהבת תרבות וספרות ואמנות ומוסיקה ועתירת כשרונות יצירתיים, אבל שמעטים מאד מבני המשפחה הגדולה הזו, שמתהדרת בגודל ובציונות, שירתו בצבא. פתאם שאלתי את עצמי כמה מהם באמת שירתו בצבא? הבנות בכלל לא, אף לא אחת מהן, אבל כמה מהגברים? אולי בעלה של הנכדה שמשפחתם ציונית לאומית ולא חרדית, אולי הוא שירת ואולי גם בניהם ישרתו בצבא. אבל מצאצאיו החרדים של בן הבת ועשרות צאצאיו של בן המנוחה, כמה שירתו או ישרתו בצבא? אני חוששת שמעטים מאד אם בכלל.

וחשבתי על הציונות שהם מתהדרים בה. איזו מין ציונות זו שאיננה שותפה לחוויה המרכזית ולחובה האזרחית הראשונה במעלה במדינתנו: לשרת בצבא. קודם אפילו לא רציתי לחשוב על כך. לרוב הרגיז אותי שאנשים בישראל חושבים שרק השירות בצבא מקנה לך זכויות במדינה, אבל כעת, כשהשירות בצבא מעיק כל כך על רבים כל כך, והחרדים, ובכללם בני משפחה גדולה זו, משתמטים ממנו, ויחד עם זאת יושבים בממשלה ותומכים בממשלה שכופה על הציבור מלחמה אינסופית והפקרת חטופים לצורך קיומה, אינני יכולה לשאת זאת יותר. חשבתי שכל הציונות הזאת היא מעשה הונאה וניצול ושאין להם בכלל זכות מוסרית לכפות עלינו את ממשלת הזדון שהם תומכים בה, ואת החובה להילחם במלחמה שרק הם מעוניינים בה, ולחרוץ את גורל החטופים למוות, וגם את גורלם של חיילים רבים כל כך שמגויסים לשירות ונשלחים אל מותם למען קיומה של ממשלה שמייצגת בעיקר את הלא משרתים והמפקירים.

וגם שאלתי את עצמי עד כמה אנחנו יכולים עדיין להיות באמת חברים, אבל על כך אין לי תשובה.