הו ציר פילדלפי, חזרנו אליך שנית

 

כש"גורם בכיר" חזר על כך שלא נזוז מציר פילדלפי נפלה עלי אימה: מה יהא על החטופים שעדיין שורדים? האם לא נרצחו די חטופים למען ציר פילדלפי, מה שלא יהא ערכו האסטרטגי, או ערכו הפוליטי לשרידותו של נתניהו? הו ציר פילדלפי, אמרתי לעצמי, חזרנו אליך שנית, ומיד התנגנה באוזני מנגינה מימי ילדותי, ימי מלחמת ששת הימים, ואני בת 11 שנים: הו, שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית, בקולו הנעים של רן אלירן, זמר אהוב באותם ימים:

הו שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית

את בלבנו, לבנו תמיד.

 

האם שארם-א-שייח תמיד בלבכם, יקירַי? האם חלמתם עליה, האם איחלתם לעצמכם "בשנה הבאה בשארם-א-שייח"? ובאיזו התלהבות התקבל השיר המגוחך הזה באותם ימים, איך שרנו אותו כולנו כאילו מה שהיתה באותם ימים עיירה קטנה בקצה סיני, היתה מרכז הווייתנו. גם היום שארם-א-שייח היא עיר קטנה, אם כי נבנו בה מלונות יפים לנופשים מרחבי המזרח התיכון. התייר הישראלי מעדיף את דובאי ואבו-דאבי, העשירות יותר בכל המובנים.

לפני מספר חודשים ביקר רן אלירן, כיום בן 90 ועדיין מופיע, בישראל, והתראיין לדודי פטימר ב"מעריב". על נסיבות חיבורו של השיר הוא סיפר: "כשפרצה מלחמת ששת הימים, עמוס אטינגר, הזמר יואל דן ואני נפגשנו באחד מבסיסי חיל האוויר. כששמענו שכוחותינו הגיעו לשארם א־שייח', חשבנו לכתוב על כך שיר. עמוס אמר שזה רעיון טוב, אבל שחסרה מנגינה. שלפתי מהתיק שלי דף תווים שהביא לי הפסנתרן רפי גבאי באחת מהופעותיי המשותפות איתו, ניגנתי לעמוס את המנגינה, הוא כתב את הטקסט והקלטתי אותו, כשאת הקול השני עושה יואל דן".

הפסנתרן והמלחין רפי גבאי זכור כיום יותר בזכות הלחן שחיבר ל"ים של דמעות", שכנראה יישאר אקטואלי עוד שנים רבות, למרות שגם ממנו לא נעדר הפאתוס שאיפיין כל כך את הפזמון העברי בימי נעורי. אבל "ים של דמעות" עוסק לפחות באהבה נכזבת, נושא נצחי, ולא מקדש עיר נידחת שזה עתה נכבשה, וקודם לכן איש בישראל לא ידע את שמה ולא חש בחסרונה. עמוס אטינגר זכור כיום יותר כמנחה התכנית "חיים שכאלה" (מה אומר לך הקול הבא?), אבל באותם ימים היו פזמוניו וספרי השירה הקלילים שלו, ששמות כולם התחילו ב"רבע ל" מאד אהובים.

וכך כתב עמוס אטינגר:

גדול הוא הלילה ולך מחייך
חזרנו עם בוקר אל שארם א-שייח
עברנו בלילה, בים ובהר
ובאנו עם בוקר אל תוך המיצר

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית
את בליבנו, ליבנו תמיד.

 

הבית הראשון חורז "הר" ו"מיצר". הבית השני חורז "מים" ו"שמיים" וגם "שארם-א-שייח" ו"לבבך" (מבריק!). והבית השלישי?

עולה לו הבוקר בחוף אלמוגים
עוברות שוב במים ספינות דייגים
יורד לו הערב, מביא עוד חלום
מביא על המים תקווה לשלום.

 

כמובן, "חלום" ו"שלום", איך לא. מה שמוביל אותנו ישר לאמרתו המפורסמת של משה דיין:

"טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח".

 

כנראה שהאמרה הזו היתה מתקבלת היום בהתלהבות גדולה עוד יותר מכפי שהתקבלה באותם ימים. ואכן שלום לא היה עד לאחר מלחמת יום הכיפורים הנוראה, והשלום נחתם בדמם של אלפיים ושש מאות חללי המלחמה ההיא, שרודפת אותי עדיין, עם פניהם של מדריכי בצופים חיים שוורץ ועופר שוולבה והמדריך בגדנ"ע שלמה הלפרין שנהרגו בה, שנשארו בני עשרים ואפילו פחות מכך. מי יזכור אותם כשנלך לעולמנו? אילו היו עמנו, אולי היתה לנו מדינה טובה יותר.

למרבה המזל מנחם בגין, שהזמין את דיין לכהן כשר חוץ בממשלתו, לא נהג על פי אמרתו של דיין, והשיב למצרים את סיני בהסכם שלום שתודה לאל נשמר עד היום.

מהראיון ב"מעריב" עולה שאלירן עצמו אמביוולנטי לגבי הלהיט הגדול שלו:

מה השיר "שארם א־שייח" עשה לקריירה שלך?
"הו הא, לא יכולתי ללכת ברחוב מבלי שאנשים ישירו לי את השיר. אני זוכר שאחרי טיפול אצל רופא שיניים הוא ביקש ממני לשיר את השיר. אחת הסיבות שבחרתי להישאר בארצות הברית באותן שנים, אחרי לימודיי, הייתה להתרחק ממנו, לברוח. השיר רדף אותי. רציתי לשיר שירים אחרים, חדשים". 

הייתה גם ביקורת על השיר. 
"כשעמוס כתב 'חזרנו אלייך שנית', אמרתי לו 'עמוס, מתי היית פה פעם ראשונה?', הוא אמר: 'עזוב, זה מתחרז טוב, אנשים יאהבו את זה'. בשיר יש הרבה שחצנות וילדותיות, שאפפה את המדינה עם השיכרון שבא מהניצחון של מלחמת ששת הימים. זו אחת הבעיות של הצברים כמוני, של המדינה שלנו, וזה גם אחת הסיבות שהובילו למלחמה הנוכחית, השאננות וההרגשה שאנחנו גזע חזק ובלתי נכחד. למרות הביקורות, אנשים עדיין זוכרים איפה הם היו כששמעו את השיר לראשונה, בדיוק כמו שהם זוכרים את 'לך ירושלים' שעמוס כתב אחרי כיבוש העיר העתיקה ובכל יום ירושלים מבקשים ממני לשיר אותו".

אינני זוכרת מתי שמעתי לראשונה את "שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית", אבל אני זוכרת ששרנו את השיר בהתלהבות ושלרגע לא חשבנו שהוא מגוחך, מה שקשה לומר על "לך ירושלים". בכל זאת, מקומה של ירושלים בהיסטוריה היהודית שונה מזה של שארם-א-שייח. וכמובן, "חזרנו אלייך שנית" בכלל לא מתחרז עם "את בלבנו תמיד". אבל גם זה ממש לא הפריע לנו להתלהב מהשיר.

בכל זה נזכרתי בגלל ציר פילדלפי, עוד מקום שאין לו שום משמעות, למעט היותו התירוץ של נתניהו להפר את ההסכם עם חמאס לסיום המלחמה ולהפקיר את חיי החטופים לסבל נורא ולמוות, כדי שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק המרושעים יישארו בממשלה וימשיכו לחלום על סיפוח עזה והקמת התנחלויות בעזה, כאשר כלל לא ברור אם תושבי עוטף עזה וגבול הצפון ירצו לשוב לבתיהם ליד הגבולות המסוכנים. אבל ישובי הספר וכידוע חיי החטופים אינם הדבר הכי חשוב לסמוטריץ' ולנתניהו. לא חשוב כמו סיפוח עזה.

עכשיו נתניהו מנסה לשכנע שטוב ציר פילדלפי מהצלת החטופים. אבל ישראל חיה היטב בלי שארם-א-שייח והיא תחיה מצוין בלי ציר פילדלפי. הרבה יותר נורא יהיה לחיות בלי החטופים. חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים אני יכולה לומר שהחלל שהותירו חללי מלחמת יום הכיפורים נשאר חלל נורא בלב ישראל. הוא לא התמלא מעולם. גם חללי השביעי באוקטובר הותירו חלל נורא, וכך החלל שהותיר כל חטוף וחטוף שמת בשביו, והחלל הזה, גם בעוד חמישים שנה יהיה פצע בלב האומה, אם לא יוחזרו כולם במהרה. החלל הזה יהיה פצע שלא יירפא בלב האומה, והוא לא יתמלא.  

ועכשיו עוד ישנם אנשים שאפשר להציל.