בג"צ בן-גביר

 

את אופיו הפשיסטי המובהק של משטר נתניהו, שמתכחש לכל עיקרון דמוקרטי של מבנה המשטר בישראל, ביטא בדיון על העתירות לבג"צ לפיטורי בן-גביר, בא כוחו של נתניהו, עו"ד מיכאל ראבילו. הוא התעקש לטעון שלראש הממשלה יש שיקול דעת מוחלט במינוי שר ואין לערער על סמכותו זו. זו כמובן שטות גמורה. ראש הממשלה אמנם ממנה שרים, אך למינוי שר יש תוקף רק אם אושר בכנסת, על ידי רוב של חברי הכנסת, שהם נציגי העם, שהוא הריבון. ראש הממשלה הוא ראש הרשות המבצעת, והוא כפוף להחלטות הכנסת, שלה לבדה הסמכות לאשר מינוי של שר או לדחות אותו. העובדה שבמשך כל שנותיה של מדינת ישראל אישרה הכנסת את מינויי השרים של ראשי הממשלה השונים, איננה משנה את העובדה שהסמכות היא של הכנסת, וראש הממשלה יכול רק להציע לה את מועמדיו ולקוות שתאשר אותם. יתרה מזו, שר יכול להיכנס לתפקידו רק לאחר שנשבע לפני מליאת הכנסת לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לקיים באמונה את תפקידו כשר, ולקיים את החלטות הכנסת. כלומר שהשר כפוף להחלטות הכנסת, ואם אינו מקיים אותם בהחלט יכולה הכנסת להדיח אותו, גם אם צעד כזה לא התבצע מעולם. מאחר שמינוי שר כפוף לאישור הכנסת, אין ספק שלבית המשפט, שהוא הפרשן המשפטי המוסמך של החלטות הכנסת והחוקים שהיא מחוקקת, יש סמכות  להדיח שר או להורות על פיטוריו, או על מניעת פיטוריו, ואין חסינות למינויים שמבצע ראש הממשלה.

על טענתו של עו"ד ראבילו, שלראש הממשלה יש סמכות מוחלטת במינוי שרים, ואילו לבית המשפט אין סמכות להתערב במינוי לא ראוי, הקשה השופט אלכס שטיין: "ואם ראש הממשלה יחליט שהוא לא ממנה נשים לתפקידי שרות?" עו"ד ראבילו המשיך להתעקש שלבית המשפט העליון אין סמכות להתערב בהחלטה. "אם מפלגה שמתנגדת למינוי נשים תקבל 61 מנדטים, מישהו יגיד משהו?" שאל עו"ד ראבילו שאלה רטורית מבחינתו. השופט שטיין אמר "טוב", והתדהמה ניכרה על פניו. הרי זה תפקידו הבסיסי של בית המשפט העליון במדינה דמוקרטית, ובוודאי על פי החוק הישראלי, בשבתו כבג"צ: להגן על זכויות האדם ועל ערכי הדמוקרטיה, כמובן על ערך השוויון בין האזרחים, ללא אפלייה מטעמי מין, דת או לאום. אפליית נשים ומניעת ייצוג ראוי להן הוא לגמרי מעניינו ובסמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ. מאבקו של משטר נתניהו בבית המשפט העליון ובמערכת המשטר בכלל – ואין לטעות בכך שמאחורי התנהגותו הפרועה של איתמר בן-גביר והתקפתו על שלטון החוק עומד בנימין נתניהו – נובעת מתפיסה פשיסטית שרואה את ראש הממשלה כשליט יחיד שסמכותו מוחלטת, ואין הוא מחויב לא לזכויות אדם ולא לעקרונות דמוקרטיים כעקרון השוויון. ואכן אין תמה שבימי שלטונו של נתניהו, חל כירסום עצום באופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל והפגיעה בזכויות האדם, גם של נשים, אבל בעיקר בזכויות האדם של הערבים, הגיעה לממדים מסוכנים ממש, כאשר פרעות בערבים ואפילו מעשי רצח של ערבים בידי יהודים – שאינם נחקרים כראוי ואינם נענשים, הם תופעה כמעט יומיומית.

שלא בצדק יש התוקפים את בית המשפט העליון על כך שהעדיף שלא לפסוק על פיטורי השר, וביקש לחדש את המיתווה שהציעה היועצת המשפטית לממשלה להסכם התנהלות שיקבל עליו השר לביטחון לאומי, הסכם שלא צלח עד כה, אך כעת הציע המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נועם סולברג, לחדש אותו בתוספת הסכמת השר והיועצת המשפטית לממשלה שהשופט סולברג יפסוק במקרים של הפרת ההסכמות. כמובן יש סיכון שהשר בן-גביר יפר את ההסכם, אבל באותה מידה צפוי השר בן-גביר להפר את פסיקת בית המשפט, כפי שכבר הודיעו ראש הממשלה, שר המשפטים והוא עצמו, ויש בעיניי תבונה רבה בהסכם המוצע, שבו בית המשפט עצמו יקבע האם השר הפר את ההסכמות שנדרש למלא אחריהן, וכך לא יוכלו השר ופרקליטו לטעון, כפי שטען בא-כוח השר עו"ד פטר, שאין ולו גרגיר של הפרה במעשי השר, כל שכן שאין הצטברות של הפרות חוק על ידי השר, למרות שהפרות רבות כאלה מתרחשות כל העת.

השר ובא-כוחו נהגו כל העת בחוצפה כלפי בית המשפט, שנוהג בהם בסבלנות רבה. אהבתי את הרמז של השופט סולברג שהשלטון עלול להתחלף בתוך זמן לא רב, ואולי החנופה לבן-גביר והקירבה אליו יועילו לשוחריו פחות בעתיד הלא מאד רחוק. בן-גביר ואנשיו מתקרבנים כמובן, כאילו הם הנפגעים והקורבנות. חבר הכנסת ממפלגתו של השר, צבי פוגל, טען שבית-המשפט רוצה להוציא להורג את השר בן-גביר, למרות שבית המשפט גילה מעט מאד רצון להעביר את השר מתפקידו. הוצאה להורג היא כידוע תחביבה של מפלגת עונש המוות מיסודו של בן-גביר, והפוסל, כידוע, במומו פוסל.