היה לי
קשה מאד לצפות בדיון בבג"צ בבקשת העותרים לכפות על הממשלה הקמת ועדת חקירה
ממלכתית לחקירת טבח החמאס והמלחמה שבעקבותיו. נראה היה שהשופטים כולם מנסים לשדל
את העותרים לסגת מהעתירה ולהמתין לבחירות, שבהן, כפי שרבים מאיתנו מקווים, ומן
הסתם גם שופטי בג"צ, ניפטר משלטון נתניהו ונזכה לממשלה הגונה יותר, שתמלא את
תפקידה ותטפל במצוקות האזרחים, שביניהן גם הקמתה של ועדת חקירה לחקירת הטבח. אין
בי כעס על שופטי בג"צ שנאלצים לתפקד תחת עומס בלתי נסבל ואיום על חייהם, אבל
הדברים שנאמרו היו לי קשים מאד.
בעקבות
דבריהם של נציגי העותרים, שהמתנה לבחירות ולהקמת ממשלה חדשה, בתקוה שזו תהא ממשלה
אחרת, שאכן תקים ועדת חקירה, תוסיף עוד שנת המתנה על השנתיים וחצי שכבר עברו, עם
כל המשמעויות של עיכוב נוסף, התעורר שיח בין השופטים לעותרים, שבמסגרתו הזכירו
העותרים שהרוב המכריע של הציבור, על פי סקרי דעת-קהל, תומך בהקמת וועדת חקירה
ממלכתית, שעל פי חוק ועדות החקירה, יבחר את חבריה נשיא בית המשפט העליון, ומחילופי
הדברים השתמע שרוב העם צריך להסכים להקמת ועדת חקירה ממלכתית כדי שתקום כזו, כלומר
שאם רק קורבנות הטבח מבקשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אין די בכך, אלא הם צריכים
שרוב הציבור יתמוך בהם כדי שיזכו לוועדת חקירה. וזה בעיניי בלתי נסבל, שאין די
בקורבנות הרבים כדי לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה, כביכול אין לקורבנות זכויות
כבודדים, והם תלויים ברצון רוב הציבור.
על סמך
מה נורה לממשלה להקים ועדת חקירה, שאלו השופטים שוב ושוב, ואיך נדע לקבוע מה המנדט
שיינתן לה? ואני חשבתי על פסק הדין בעתירת אומ"ץ שביקשה מבג"צ לבטל את
וועדת הבדיקה הממשלתית שמינה אולמרט לחקר מלחמת לבנון השנייה, ולמנות במקומה ועדת
חקירה ממלכתית, שנדונה אף היא לפני שבעה שופטים, ששלושה מהם, השופטות איילה
פרוקצ'יה ומרים נאור, והשופט אליקים רובינשטיין, לא היססו לתמוך בעותרים, מאחר שוועדת
בדיקה ממשלתית לא התאימה לדעתם לחקר אירוע גדול כמלחמת לבנון. העתירה נדחתה ברוב
של ארבעה שופטים, ריבלין, גרוניס, ג'ובראן וחיות, שביקשו להימנע מהתערבות במינויה
של ועדת וינוגרד, שמונתה כוועדת בדיקה ממשלתית, אמנם בסמכויות מורחבות. אולי בדיעבד
צדקו שופטי הרוב – ועדת וינוגרד חקרה ביסודיות והמלצותיה היו אמיצות. אך גם החלטות
בג"צ היו אמיצות, וזכו לכבוד. שופטי העליון של אז לא שאלו על סמך מה יכפו על
הממשלה למנות ועדת חקירה וכיצד יקבעו את המנדט. הם גם לא טענו שלקורבנות המלחמה
אין זכויות חוקתיות למינוי ועדת חקירה, כפי שחזרה ואמרה כעת השופטת יעל וילנר,
ולשאלת העותרים איך טבח איננו נוגע לזכויות אדם, כמעט וסתרה את עצמה ואמרה כמובן,
זה נוגע לחיי אדם, אבל שוב חזרה ואמרה שמבחינה משפטית אין זכויות חוקתיות. האם
לקורבנות רצח אין זכויות חוקתיות לדרוש חקירה יסודית, שאלתי את עצמי, וחשבתי שאם
אין להם, צריך שיהיו להם כאלה, גם אם הדבר דורש שינוי בחוק.
ואז
נזכרתי בחוק זכויות נפגעי עבירה. על החוק הזה שמעתי לראשונה בדיון בבג"צ נגד
שחרור מחבלים תמורת גלעד שליט ב-17 באוקטובר 2011. הלכתי לשם כדי לתמוך בנועם
שליט, שהמתין זה חמש שנים לשחרור בנו, ולימים מת מלוקמיה, אבל רצה הגורל שישבתי בדיון
ליד בני משפחת סחיווסחורדר, שהוריהם ושלושה מאחיהם נהרגו מהפיגוע במסעדת סבארו,
וכעת התנגדו לשחרור חלק ממבצעי הפיגוע. הם ישבו שבורים, אפופים יתמות ויגון. דיבר
בשמם האח עורך-הדין מאיר סחיווסחורדר. הוא מחה על כך שבניגוד לחוק נפגעי עבירה לא
הודיעו לבני משפחות הנפגעים על הכוונה לשחרר את המחבלים שפגעו בהם, כפי שהחוק
מחייב. אמרו לו שהמחבלים העומדים להשתחרר פגעו ביותר מדי קורבנות, והוא אמר שלא
אכפת לו, אם החוק מחייב להודיע לקורבנות על שחרור הרוצחים, שישבו שבוע ויתקשרו
לכולם. ובזה הוא צדק לגמרי. לקורבנות רצח יש זכויות, שחלקן כבר מעוגנות בחוק, ואת
אלה שטרם עוגנו, ראוי לעגן בחוק.
חוק זכויות נפגעי עבירה, שנועד להעניק מעמד משפטי לקורבנות בהליכים משפטיים נגד הפוגעים בהם,
מעולם לא זכה ליותר מדי כבוד מהרשויות, אבל הוא חלק מספר החוקים. על פי החוק, רשאים
קורבנות עבירה לקבל מידע על ההליכים הפליליים בעניין העבירה שממנה נפגעו, לעיין
בכתב האישום נגד הפוגע, להביע את עמדתם בפני בית המשפט ולהגיש הצהרה מטעמם על הנזק
שנגרם להם, לקבל מידע על מאסרו או שחרורו של הפוגע ולהביע את עמדתם בעניין, ולהיות
נוכחים בדיון המתנהל בעבירה נגדו בדלתיים סגורות. סעיפים רבים בחוק עוסקים בהגנה
על נפגעי עבירה, כדי שלא ייפגעו מהליך החקירה עצמו, ויש גם סעיף 12, שאומר:
"ההליכים הנוגעים לעבירת מין או אלימות יקוימו בתוך זמן סביר כדי למנוע עינוי
דין". ואז הופיע בנוסח החוק להפתעתי סעיף 22ב: "זכאות בני משפחה – חרבות
ברזל" שלמיטב הבנתי מחיל את הוראות החוק על נפגעי ה-7 עד ה-9 באוקטובר, וגם
מאוחר יותר, אם מדובר בחטופים.
חשבתי
לעצמי: הרי את הקמת ועדת החקירה לטבח ה-7 באוקטובר דורשים הורים שכולים כמו אייל
אשל, אבי התצפיתנית האמיצה רוני, שהפליאה לתפקד למול פלישת החמאס, ורפי בן שטרית,
אבי הבלונאי אלרועי, ועוד הורי חיילים שנהרגו וקרובי אזרחים שנרצחו בבתיהם וקרובי
חטופים שנרצחו, וקרוביהם של נרצחי הנובה. הרי כולם זכאים על פי חוק זכויות נפגעי עבירה. האם אין להם שום
מעמד חוקי לדרוש ועדת חקירה ממלכתית, ששופטי המיעוט בעתירת אומ"ץ היטיבו
להסביר כי היא הכלי החוקי היחיד המתאים לחקר אירוע גדול וחמור כמלחמה? ומה שהיה
נכון לגבי מלחמת לבנון השנייה שנמשכה שבועות ספורים וקורבנותיה היו מעטים בהרבה,
קל וחומר שהוא נכון על טבח של אלף ומאתיים איש, וחטיפת מאתיים וחמישים, ומלחמה של
שנתיים ימים.
אין
בחוק התייחסות לזכותו של נפגע עבירה לכך שהעבירות נגדו יחקרו כראוי, ובזמן סביר.
אולי זה נראה בזמנו למחוקקים מובן מאליו שעבירות יחקרו. הם לא חשבו על ממשלה
שמסרבת לחקור מאחר שהיא מסרבת לקבל אחריות למחדליה. אבל נדמה לי שזכותם של קורבנות
הטבח לחקירה ראויה, כלומר לחקירה על ידי ועדת חקירה ממלכתית, לגמרי הולמת את רוח
החוק, והיא חייבת להתקיים, כפי שאומר חוק נפגעי עבירה לגבי הליכים בכלל,
"בתוך זמן סביר כדי למנוע עינוי דין". והרי מה שהממשלה, המסרבת לוועדת
חקירה, גורמת למשפחות הנרצחים, הוא עינוי דין נורא, ללא כל תקוה בקצהו.
חוק
נפגעי עבירה איננו מתלה את זכויות הנפגעים בהסכמת רוב הציבור, אלא קובע את זכותם
שקולם יישמע על סמך היותם נפגעים או קרובי נפגעים. זה חוק שקובע את זכותם מתוקף
היותם קורבנות אינדיווידואלים, או קרוביהם של קורבנות כאלה. וכך ראוי.
אכן,
אין הוראה בחוק שזכותם של הנפגעים לחייב מינוי ועדת חקירה, אבל השופטים יכלו לדעתי
לפחות להתייחס אליו כמורה דרך, וגם עורכי הדין היו צריכים לציין את זכויותיהם של
הקורבנות הבודדים, ולא לדבר רק על הציבור בכללו. אם משפחה של חייל שנהרג במסגרת
שירותו רשאית לקבל את ממצאי התחקיר של מותו, לפחות את עיקרם, גם משפחות חללי ה-7
באוקטובר זכאיות לכך. לא ייתכן שרק משום שנפגעו באסון לאומי ענק, יהיו להם פחות
זכויות ממי שנפגע בתקרית או בפיגוע בודד. ואם ועדת חקירה ממלכתית היא הדרך היחידה
החוקית לאפשר להם לקבל את המידע על מות יקיריהם, יתכבדו שופטי בג"צ ויורו
לממשלה להקים ועדה כזאת.
