הצער איננו הולך לשום מקום

השמחה על שחרורו של גלעד שליט יפה, אמיתית, וחסרת-התחשבות. הציפייה ממשפחת שליט לקפוץ מאושר ולצאת במחולות איננה במקומה. חמש שנים של סבל אינן דבר שיכול להימחק, לא הסבל של גלעד ולא הסבל של משפחתו. חזרתו של גלעד הביתה היא משאת נפשם, אבל גם מקור לחרדה מתגברת מה מצבו של גלעד, האם לא נפגע בגופו ובנפשו. חזרתו של שבוי הביתה איננה שמה קץ לסבלו וליסוריו, ולא לאלה של משפחתו, כי זיכרונות השבי והפצעים שפצעו בו ובמשפחתו שבים הביתה יחד עמו, והחרדה והצער אין להם סוף, גם לא לאחר חזרתו. לכן הציבור, שבהחלט אכפת לו ממשפחת שליט, וכוונותיו אכן טובות, צריך להרפות את אחיזתו, ולהניח להם לא רק לשמוח על שחרורו, אלא לבכות על חמש השנים האבודות והכואבות, שילוו אותו ואותם כל ימי חייהם,

הזמן הזה, חמש השנים הנוראות, הוא זמן שצריך להזכיר ולזכור, כי יש לו משמעות, גם כשמדברים על המחיר והסיכונים. היה אולי מקום להתנגד בזמנו לדרישות המוגזמות של החמאס, לחשוש מן הסיכונים, אבל אין לזה מקום אחרי חמש שנים. גלעד ומשפחתו שילמו מספיק, ואם שחרור המחבלים מסכן כל אחד מאיתנו, זה סיכון שאנחנו מחויבים לקבל על עצמנו ברצון ובאהבה, כי אין לנו זכות להפוך דוקא את גלעד שליט ומשפחתו לשעיר לעזאזל שלנו.

הרמב"ם, הלכות יסודי תורה, פרק ה' הלכה ה': "נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להם כן לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל."

גלעד שליט נחטף לא מפני שהחמאס היה מעוניין בו אישית, אלא משום שהיה אחד מן החיילים שעמדו על משמרתם וככזה נחטף. כל חייל אחר, גם כל אזרח אחר יכול היה להיחטף במקומו. אין לנו זכות להטיל עליו לשמש כפרתנו כדי להציל את חיינו שלנו. בחברה יש ערבות הדדית, וזה הבסיס לנכונותם של חיילים לצאת למלחמה ולסכן את חייהם וגם להקריבם למען הכלל, וזה גם הבסיס לחובתנו לדאוג לשבויים ולנפגעים. חייהם אינם פחות יקרים מחיינו, והם אינם כפרתנו, ולגלעד יש זכות לחזור לחיק משפחתו ולחיות את חייו הצעירים במלואם, גם אם יש בינינו מי שישלמו על כך בחייהם, ואפילו רבים מאיתנו, ואפילו ניהרג כולנו, כפי שאומר הכתוב לצורך הדגשה, עדיין חובתנו להסתכן ולהציל את חייו. צריך לומר את הדברים האלה למתנגדים, גם אם הם מדברים מתוך צערם וכאבם, וגם אם הם דואגים לכולנו.

גם משום כך עדיף שלא להגזים בשמחה ובמצהלות. יש רבים במדינתנו שעיסקת השחרור פותחת את פצעיהם מחדש. את העיסקה חייבים לבצע, אבל לא חייבים לצאת בריקודים. תגובתה המאופקת של משפחת שליט צריכה לשמש דוגמה לכולנו. נעשה המעשה הנכון וכולנו צריכים לקוות ולייחל לטוב, אבל איפוק הוא הדבר הנכון, כי הצער איננו הולך לשום מקום. הוא נשאר פה איתנו.  

עם תומס ברנרד בוינה

המשך לרשימתי "גלן גולד של תומס ברנרד":

http://anatperi.blogspot.com/2011/09/blog-post_25.html

עכשיו אני קוראת את מה שכתבתי לפני מספר שנים על המתאבדים היהודים של תומס ברנרד, ואני חושבת שאז עוד לא ידעתי על יואנה, ככה כותבים יואנה, לא יוהאנה אלא יואנה, השם שאלפרידה סלוּקַל האומללה מן הכפר קִילבּ באוסטריה תחתית לקחה לעצמה כדי לעשות קריירה בוינה, קריירה של שחקנית או רקדנית, שהיא מעולם לא עשתה, למרות שהחליפה את שמה ההמוני אלפרידה בשם האקזוטי יואנה, אבל הגיעה לבורגתיאטר רק כדי להדריך שחקנים בהליכה נכונה וגם זה רק למשך שנה, ורוב הזמן היתה נשואה לצייר שזכה פעם בפרס בדרום-אמריקה על שטיח קיר והפך לאורג שטיחים והתפרסם לדעת המספר רק בזכות חביבותה של יואנה, שמכרה את שטיחיו לידידיה הרבים, כמו הזוג אוורסברגר, והוא, הצייר, שהמספר מאשים אותו בהתאבדותה של יואנה, נטש אותה כשמלאו לה חמישים ושתיים וברח עם חברתה הטובה ביותר למקסיקו, שם נפרד מחברתה הטובה ונשא לו לאשה בת של שר מקסיקני. אלפרידה סלוקל המכונה יואנה תלתה את עצמה בבית הוריה בקילב, מיד כשאמרו לו שמתה ידע שתלתה את עצמה, כי רקדנים ושחקנים תולים את עצמם. אבל גם וורטהיימר שהיה פסנתרן ולא רקדן תלה את עצמו על עץ ביער. יואנה תלתה את עצמה בבית הוריה בכפר המאד יפה קילב באוסטריה תחתית, כי המתאבדים של תומס ברנרד תמיד תולים את עצמם במקום יפה במיוחד שבאוסטריה יש הרבה כאלה, ואולי תומס ברנרד רוצה לומר שהתאבדות היא סוג של הצגה ואולי הוא גם צודק.

ברומן "חוטבי עצים" של תומס ברנרד שמספר על יואנה, היהודי הוא לא המתאבד אלא המנוול שבגללו יואנה התאבדה, למרות שעברו שנים מאז עזב אותה וכבר היה לה חבר אחר, שקראו לו פרידריך אבל יואנה קראה לו יון, לא יוהאן אלא יון, כי מצאה בו ככל הנראה נפש תאומה, יואנה ויון, אבל יון מעולם לא הצליח להוציא את יואנה מהשיכרות והדיכאון שבהם שקעה לאחר שעזב אותה היהודי המנוול אורג השטיחים, ויון חשב שיואנה היתה תמיד אומללה, שככה היא תמיד היתה, כי ככה הוא הכיר אותה, אבל המספר זכר אותה מאושרת כשהיתה נשואה לאורג השטיחים היהודי שעזב אותה עם חברתה הטובה ביותר ואז התגרש גם מחברתה והתחתן עם בתו הצעירה של שר מקסיקני, לכן המספר בטוח שמי שאשם בהתאבדותה של יואנה הוא היהודי הזה, הצייר שהפך לאורג שטיחים, שהיה כפי שתומס ברנרד אומר ממשפחה יהודית עתיקה, שזה קצת מוזר לומר על יהודי שהוא ממשפחה יהודית עתיקה, כי אצל יהודים אין משפחות אצולה עם שמות משפחה עתיקים. אולי הוא התכוון למישהו כמו וורטהיימר או אופנהיימר או מנשה, שאלה שמות של יהודי חצר עשירים, שהיו בהחלט יותר עתיקים מאלה של רוב היהודים, שנקראו על שם אביהם וקיבלו את שמות המשפחה הרשמיים מהפקידים האוסטרים במאה התשע-עשרה. מכל מקום בספר הזה היהודי המנוול אחראי להתאבדותה של האוסטרית האמיתית מהכפר האוסטרי המאד יפה קילב, והפעם שאלת האשמה היא פשוטה ואיננה מעיקה, כי ברור שמי שאשם זה היהודי. ולא רק המספר או תומס ברנרד חושבים שהיהודי אשם בהתאבדות של יואנה, אלא כל האנשים שבאים לסעודת הערבית האמנותית אצל הזוג אוורסברגר חושבים בדיוק ככה, כפי ששומע אותם המספר שיושב על הכורסה ומאזין ממרחק מסוים לדבריהם שמותה של יואנה מונח על מצפונו של אורג השטיחים שעזב אותה דוקא עם חברתה הטובה ביותר והותירה בחוסר כל כשהיתה בת חמישים ושתיים, שזה גיל שתומס ברנרד חושב שהוא מועד למות ובפרט להתאבדות, למרות שיואנה דוקא התאבדה שבע או שמונה שנים אחר כך כשהיתה כבר כבת ששים, גיל שתומס ברנרד עצמו לא הגיע אליו מעולם. העובדה שהצייר אורג השטיחים שהיה בעלה הנואף של אלפרידה-יואנה הוא יהודי לכאורה לא מאד משנה לסיפור. הסיפור יכול היה להיות אותו סיפור גם בלי לציין שהוא יהודי ממשפחה יהודית עתיקה, אבל זה כתוב, ואולי לא הייתי כל כך שמה לב לזה לולא קראתי הרבה קודם את "הלדנפלאץ" ואת "האובד" ששם היהודי הוא המתאבד, וב"הלדנפלאץ" אפילו נדמה שהאוסטרים אשמים בהתאבדות, למרות שזה לא לגמרי ברור. גם בהתאבדות של יואנה אשמים לא רק אורג השטיחים אלא גם העיר הגדולה וינה, שהכומר בלוייה של יואנה, שהוא גם חבר ילדות של יואנה, קורא לה  "בִּצַּת העיר הגדולה", והאורחים בסעודת הערבית האמנותית של הזוג אוורסברגר קוראים לה גם כן "בצת העיר הגדולה", אבל הם משתמשים במלה morast ולא כמו הכומר במלה Sumpf, שאינני יודעת איזו מהן יותר גרועה ויותר מסמלת זוהמה, גם העיר וינה אשמה בהתאבדות של יואנה, שהיתה ונשארה כפי שקורא לה הכומר "ילדה נחמדה מן הכפר", ששם האנשים הם טבעיים, בעוד שהאנשים בוינה, לפחות אלה שיואנה חיה בקרבם, הם אמנותיים, ואמנותי בגרמנית, kuenstlerisch, קרוב מאד למלה kuenstlich, שפירושה מעושה ומזויף, ושתי מלות התואר האלה גזורות מהמלה Kunst שפרושה אמנות וגם אחיזת-עיניים, כמו שאומרים אצלנו ביידיש קונץ:

בקילב עשו האנשים האמנותיים האלה רושם גרוטסקי: לפחות לי נדמה היה שהתכנית האמנותית שלהם והפעילות האמנותית שלהם השחיתו אותם, היה להם הילוך אמנותי והיה להם קול אמנותי, הכל בהם היה אמנותי, בעוד אני מצאתי שבית הקברות הוא הדבר הכי טבעי בעולם. אם הם התכופפו, הם התכופפו יותר מדי, אם הם קמו, הם קמו מוקדם מדי (או מאוחר מדי), אם הם התיישבו, הם התיישבו מאוחר מדי (או מוקדם מדי), אם הם התחילו לשיר, הם שרו מוקדם מדי (או מאוחר מדי), אם הם הסירו את כיסוי ראשם, הם הסירו אותו מראשם מוקדם מדי (או מאוחר מדי), אם הם אמרו משהו לכומר, הם אמרו אותו מוקדם מדי (או מאוחר מדי). בעוד שתושבי קילב, אשר, כאמור, באו לקבורת יואנה בהמוניהם, עשו הכל בטבעיות, אמרו הכל בטבעיות, שרו הכל בטבעיות, תמיד הלכו בטבעיות וקמו בטבעיות והתיישבו בטבעיות ותמיד הכל לא מאוחר מדי ולא מוקדם מדי ולא קצר מדי ולא ארוך מדי. ובעוד שהאנשים האמנותיים מוינה היו לבושים לקבורה הזו באורח גרוטסקי-מגוחך, היו תושבי קילב לבושים בדיוק נכון...

(תומס ברנרד, "חוטבי עצים")
Thomas Bernhard, Holzfaellen, Eine Erregung            

תחילה תומס ברנרד מדבר על kuenstlerisch, אמנותי, פעילות אמנותית, אבל מהר מאד הוא עובר למושג kuenstlich שגם הוא גזור מהמלה אמנות,אבל המשמעות שלו היא מלאכותי, מזויף, הליכה מזויפת, שירה מזויפת, הכל מזויף, האמנותי הוא המעושה, המזויף, המלאכותי, הלא-אמיתי. המושג "אמנותי" הוא מושג המפתח ברומן "חוטבי עצים", שמתחיל בהזמנה שמקבל המספר, דוקא בבוקר התאבדותה של יואנה, ל"סעודת ערבית אמנותית" עם "שחקן מפורסם מן הבורגתיאטר", ותומס ברנרד חוזר שוב ושוב על צירוף המלים "סעודת ערבית אמנותית" עד שאתה אנוס להיחנק מצחוק, במיוחד מכיוון שהזוג אוורסברגר שעורכים את הסעודה קוראים לארוחת הערב Abendessen כמו בגרמניה ולא Nachtmahl כמו שכולם בוינה אומרים, ולדבר בוינה כמו שגרמנים מדברים זה אומר שאתה ממש סנוב, מה שדי ברור לגבי הזוג אוורסברגר בכל מקרה, וכשהם פוגשים את המספר בגראבן בבוקר התאבדותה של יואנה, כשהם נושאים שקיות רבות מהקניות שערכו, ומזמינים אותו לסעודת הערבית האמנותית שלהם, וגם מספרים לו שהם קנו את כל יצירות ויטגנשטיין, כדי לעסוק בתקופה הקרובה בויטגנשטיין, המספר אומר שכנראה הם שמו את ויטגנשטיין בשקית הקטנה ביותר שהיתה להם מתחת לבית השחי, וזאת היתה הפעם הראשונה שצחקתי מאד כשקראתי את הרומן הזה, בערך חמישה עמודים מההתחלה. הזוג אוורסברגר, המלחין שניבאו לו להיות אנטון וברן הבא וחיבר רק יצירות זניחות, והזמרת שפעם הזילה זמרתה דמעות מעיניו וכעת קולה נשבר, היו התגלמות האמנותי, המלאכותי, המתיימר, והם גם היו אלה שהמספר ראה את עצמו משתקף בהם כמו בראי. תמיד אצל תומס ברנרד אנשים משתקפים באנשים אחרים כמו בראי, מסתכלים במישהו אחר ורואים את עצמם, במיוחד כשהם שונאים את מה שהם רואים.  

אבל אז נזכרתי במסה של יעקב גרים בצעירותו על האמנותי והטבעי ונזכרתי שזו תובנת יסוד של הרומנטיקה הגרמנית, ההבחנה בין הטבעי לבין המלאכותי, כשברור שהטבעי הוא הטוב והמלאכותי הוא הרע, והכפר הוא טוב כי הוא חקלאי וחקלאות זה טבעי ואילו העיר היא רעה ולפיכך הכפרי המושרש באדמה הוא הטוב, והעירוני התלוש מן האדמה הוא הרע, והאיכר האוסטרי, או הגרמני, הוא הטוב, והיהודי העירוני הוא הרע, כי אין לו שורשים בכפר, ומה שהוא מייצר הוא פרי רוחו ולכן מלאכותי ולא מושרש ומעוגן באדמה, כי כל מה שטוב ומצליח צריך להיות מושרש ומעוגן באדמה, וגם השחקן המפורסם מהבורגתיאטר, שתומס ברנרד מתייחס אליו תחילה בתיעוב, מוצא חן בעיניו כשהוא מבטא את כמיהתו לדבר האמיתי והטבעי שהוא יציר הטבע, ולא לאמנות, שגם כאשר היא מעולה ומצליחה, היא מסמלת את המלאכותי. כמה נורא לאמן להאמין שהאמנות איננה טבעית והיא סוג של זיוף, ושטבעי רק לגדל ירקות בכפר. אבל האם באמת כך חושב תומס ברנרד? הרי ב"אחיינו של ויטגנשטיין" הוא כל כך מלגלג על אירנה הוינאית שהלכה כל ערב לקונצרט ואז עברה לכפר והתחילה לגדל צנוניות ונהייתה בן אדם מאד משעמם? קשה לדעת מה באמת תומס ברנרד חושב על אמנות, כי מצד אחד הרומנטיקה הגרמנית כל כך טבועה בו, כשם שהאנטישמיות הגרמנית כל כך טבועה בו, והוא כל כך משוכנע שהצייר היהודי אורג השטיחים לעולם לא היה מצליח בוינה ובעולם כולו לולא אשתו האוסטרית הנחמדה מן הכפר, אלפרידה המכונה יואנה, היתה מושכת בכח נחמדותה הכפרית האוסטרית אנשים כה רבים לביתם ומוכרת עבורו את שטיחיו, ומצד שני נדמה שאיננו מאמין בדבר אלא באמנות המושלמת, שהיא אולי מלאכותית אבל גם מאד טבעית, כי היא הכרחית לאמן וגם לקהלו והיא גם קטלנית לאמן וגם לקהלו, ובכך תומס ברנרד בהחלט חושב כמו פרנץ קפקא שהאמנות הורגת, אבל שאי אפשר לחיות בלי האמנות, ולכן האמן ימות אם לא יעסוק באמנותו, אבל אם יעסוק באמנותו הוא ימות ממנה. מצד שני אולי האמנות המושלמת היא טבעית אבל לא ליהודי, שאיננו יכול להיות אמן מושלם, ולכן גם הפסנתרן היהודי וורטהיימר וגם אורג השטיחים היהודי שהיה נשוי ליואנה, אינם יכולים להיות אמנים מושלמים, והם בעצמם הראשונים להיות מודעים לזה שהם אינם אמנים מושלמים, ואולי זה מה שהופך את גלן גולד לאמן מושלם, שהוא איננו יהודי, ולכן הוא איננו מת מפני שהוא חולני, לא ממש ייתכן שהוא מת מעצמו, רק אומרים כך שהוא מת ממחלה, בעצם מותו הוא סוג של הגשמת אידיאל אמנותי, בעוד שמותו של האמן היהודי וורטהיימר הוא מות בגלל כישלון אמנותי, וגם המות עצמו של האמן היהודי הוא כישלון אמנותי, כי היהודי שאיננו טבעי איננו יכול להיות אמן מושלם ובכך לגבור על המלאכותיות של האמנות ולחבר אותה לטבע ולטבעי. גרגור הנס חיבר בין "חוטבי עצים" לבין "האובד" (שתורגם לעברית בכותרת "הטובע") שעוסקים באמנות וגם במות, אבל לדעתי בעיקר עוסקים באשמה, וזה הקשר האמיתי שלהם לשואה. גרגור הנס חשב שתומס ברנרד רוצה לומר שהאמנות אחרי השואה צריכה להיות גאונית, אחרת משא הזיכרון יכריע אותה אפיים ארצה, אבל אולי תומס ברנרד התכוון שהאמנות צריכה להיות גאונית כדי לגבור על יהדותה, אבל כאשר היא יהודית היא איננה יכולה להיות גאונית משום שאיננה יכולה לגבור על יהדותה ולהתחבר לטבע, משום שכאשר האמנות היא יהודית היא איננה יכולה להתחבר לטבע ולפיכך איננה יכולה לגבור על המלאכותיות של יהדותה ולהיות טבעית וגאונית, אלא היא מלאכותית ועירונית, והעיר וינה היא בצה מעצם היותה רחוקה מן הכפר, מעצם עירוניותה, אבל גם מעצם היותה יהודית, מעצם היסוד היהודי הלא טבעי בה, כי המלאכותיות העירונית היא גם העדר הטבעיות היהודי, שזר לטבעיותו של הכפר האוסטרי, שמייצג את הטבעי והבלתי עירוני, וגם מייצג את היסוד ה-voelkisch, שהוא היסוד הלאומי הטבעי המושרש באדמה, האוסטרי, שורשי העשב האוסטרים שצומחים עם הגשם האוסטרי ולא גדלים בעירוניות המזויפת כמו היהודים, ולפיכך המפגש בין היסוד ה-voelkisch מהכפר האוסטרי ליסוד היהודי העירוני הוא הרסני בדרכו, ולפיכך  האוסטרים גורמים ליהודים להתאבד אבל גם היהודים בתורם גורמים לאוסטרים להתאבד, וככה האוסטרים והיהודים רוצחים אלה את אלה וכולם בעצם רוצחים, מה שמאד מקל על עניין האשמה. בכל זאת תומס ברנרד מאד העריץ את קפקא, במיוחד את  "המשפט", כפי שהוא כותב ברומן הפטפטני הצבוע והילדותי והמעצבן שלו "מחיקה", ששם הוא מעריץ כל מיני יהודים ושמשום מה נחשב, אולי בגלל אורכו המופרז, לרומן טוב, למרות שהרומאנים הקצרים שלו ובראש כולם "חוטבי עצים" פי כמה יותר טובים. בכל אופן ב"מחיקה" מספר הגיבור כיצד הוא קורא מחדש את "המשפט" של קפקא ומתפעל מן הספר אפילו יותר מאשר בקריאה הראשונה. לגאונות של קפקא, שמסמלת כראוי לסופר יהודי דוקא את התלוש והעירוני, קשה מאד להתכחש, ואולי בגלל זה כל כך מתאמצים לשכוח שהוא סופר יהודי ממשפחה מסורתית שספריו נשרפו בידי הנאצים ומשפחתו נרצחה בשואה, ומנסים להפוך אותו בכוח לסופר גרמני.

*

מוזר, חשבתי לעצמי, כשקניתי את "חוטבי עצים" בחנות הגדולה מוראבה בוינה ברחוב וולציילה ליד הקתדרלה של שטפאן הקדוש, ליד הגראבן, החפיר, שמצטלב עם קרטנר שטראסה, ברובע הראשון של וינה, ולקחתי אותו למלון "אירופה" בקרטנרשטראסה שהתאכסנתי בו, דוקא ברובע הראשון של וינה, כדי להיות קרובה לספרייה הלאומית שנמצאת בהלדנפלאץ, ודוקא שם התחלתי לקרוא את "חוטבי עצים", כשבאתי לוינה וכל כך התרגשתי להיות בוינה ושוטטתי ללא הרף בגראבן ובקרטנרשטראסה ובוולציילה ובשפיגלגאסה, שוטטתי ושוטטתי וכל כך שנאתי להיות בוינה שהיתה מלאה תיירים שהגיעו לחג הפסחא מכל מקום וזרים ששירתו אותם, ובקושי ראיתי וינאים ולא ראיתי בכלל מכרים, וכל כך שנאתי להיות בוינה דוקא בפסחא ודוקא בפסח, וכתבתי לבנותיי כל הזמן של מי היה הרעיון המטומטם לנסוע לוינה בפסח, ועניתי לעצמי שלך, ודוקא אז קניתי והתחלתי לקרוא את "חוטבי עצים". בזלצבורג התחלתי לקרוא את "האובד" ויחד עם גלן גולד, שהיה בעצם תומס ברנרד, נעתקה נשימתי מיופיה של זלצבורג ויחד עם גלן גולד, שהיה בעצם תומס ברנרד, מאסתי בתוך יומיים או שלושה בגשם האינסופי שלה ונמלטתי לוינה, וכעת אני בוינה עם "חוטבי עצים" ועם תומס ברנרד, ואני כל כך מתרגשת להיות בוינה וכל כך שונאת להיות בוינה כמו המספר ב"חוטבי עצים" שחזר לוינה עשרים שנה לאחר שנמלט ממנה ללונדון, ולא רצה לפגוש אף אחד, אבל היה אנוס לשוטט ברובע הראשון של וינה ממש כמוני, שכשהגעתי מהמלון להופבורג התמלאו עיניי דמעות ומרוב התרגשות ליטפתי את הקירות, ומיד רציתי לחזור לירושלים. שכבתי במיטתי בקומה הששית של מלון "אירופה" בצד המלון שצופה על השוק החדש והמזרקה, ושקעתי בדיכאון, כאילו לא ייחלתי שנים לבקר כאן שוב, ולא יכולתי לצאת מהדיכאון בחדר שהרגשתי כלואה בו עם החדרניות התאילנדיות שידעו מלים ספורות בגרמנית ובאנגלית, לא די כדי לנהל שיחה במשפטים ארוכים יותר ממלה אחת כמו סבון או מגבת וחשבתי בגעגועים על בית הקפה קאמרשפיל שכבר איננו קיים ועל שטרודל הגבינה שלו ברוטב שמנת וניל, שהיה מאכל ראוי למלאכים בגן עדן. ועל כל המקומות שנהגתי לשבת בהם וכבר אינם קיימים, ועל האנשים שישבתי עימם וכבר אינני יודעת היכן הם היום, ועל מקדונלד וסטארבקס וזאנוני את זאנוני שממלאים עכשיו גם את הרובע הראשון של וינה כמו בכל מקום, ובכל זאת זו היתה וינה זה היה הרובע הראשון של וינה ואני שוטטתי בו וחיפשתי משהו שלא ידעתי מהו ולא ניתן היה למצוא: זמן עבר, את עצמי צעירה יותר, משוטטת כאן ברגליים קלות יותר, ופוגשת תמיד פנים מוכרות שהפעם לא פגשתי כאלה, אפילו לא מישהו שלא רציתי לפגוש, כמו תומס ברנרד שפגש את הזוג אוורסברגר בגראבן:

ללכת לגראבן משמעו לא פחות מאשר ללכת ישר לגיהנום של החברה הוינאית ולפגוש בדיוק את אותם אנשים, שאינני רוצה לפגוש, שהופעתם גורמת לי גם היום עדיין את כל עוויתות הגוף והרוח האפשריות, חשבתי ביושבי על הכורסה, ומסיבה זו כבר בביקוריי בוינה מלונדון בשנים האחרונות נמנעתי מללכת לגראבן והלכתי בדרכים אחרות, גם לא לקוהלמרקט, מובן מאליו שלא הלכתי בקרטנרשטראסה, נמנעתי משפיגלגאסה בדיוק כמו משטאלבורגגאסה ומדורותיארגאסה וכמו כן מוולציילה ורחוב האופרה, שתמיד הפחידו אותי, שבשכמותם לעתים כה קרובות נפלתי ברשתם של אותם אנשים שתמיד הכי שנאתי. אבל בשבועות האחרונים, חשבתי על הכורסה, היה לי לפתע צורך גדול, ללכת דוקא לגראבן ולקרטנרשטראסה, בגלל האויר הטוב ודוקא אל מערבולת האדם של לפני הצהרים שלפתע נעמה לי דוקא שם, ודוקא בגראבן ובקרטנרשטראסה, כנראה מפני שרציתי בסופו של דבר ובהחלט לחמוק, להימלט מן הבדידות במשך חודשים בדירתי ברחוב והרינגר, מהבידוד שכבר טימטם אותי. בשבועות האחרונים מצאתי תמיד מרגוע לרוח ולגוף ללכת לאורך קרטנרשטראסה והגראבן ושוב הגראבן וקרטנרשטראסה הלוך ושוב: ההליכה אנה ואנה עשתה טוב לראשי כמו גם לגופי, כאילו בזמן האחרון ההליכה הזאת אנה ואנה בגראבן ובקרטנרשטראסה היתה נחוצה לי יותר מכל, רצתי בכל יום בשבועות האחרונים בקרטנרשטראסה ובגראבן מעלה ושוב מטה, בקרטנרשטראסה ובגראבן הייתי לפתע, אם לומר זאת בגלוי, לאחר חודשים של חולשת רוח וגוף, שוב על הרגליים וחזרתי לעצמי...

(תומס ברנרד, "חוטבי עצים")

ואני מרגע שהגעתי למלון "אירופה" בקרטנרשטראסה התרוצצתי בקרטנרשטראסה ובגראבן ובשפיגלגאסה ובוולציילה ובקוהל מרקט ובנויירמרקט, וברוטנטורמשטראסה, ובדורותיארגאסה וכמובן ברחוב האופרה, ושוב, הלוך ושוב, והם היו מלאים זרים מכל העולם שדיברו בבליל שפות ולא ראיתי פנים מוכרות ושוב התרוצצתי הלוך ושוב, ויכולתי לנסוע לכל מקום שרציתי אבל שוטטתי ללא הרף וללא מנוח ברובע הראשון, קניתי ערימות ספרים במוראבה ובמוזיאון היהודי ובאנטיקוואריאט מצאתי בדיוק את הספר שחיפשתי על קפקא, ועדיין התרוצצתי וחיפשתי משהו שכבר לא היה ניתן למצוא בשום מקום.

*

אני נמצאת בחדר מלון בוינה. במסדרון יש ארון ובהמשכו מראה ענקית, מן הרצפה ועד התקרה. כשאני יוצאת מן המקלחת אני רואה במראה אשה נמוכה, זקנה ושמנה. האשה היא אני. המראה ענקית וחסרת רחמים, ובתוכה נשקפים ללא רחמים משמני גופי, רגליי העבות, אדמומיות עורי, שער השיבה והקמטים. אני אשה זקנה ושמנה. לא שיש לי טענות על כך. אדם זקן הוא אדם שלא נפטר בטרם עת, ואדם שמן הוא אדם שאיננו גווע ברעב. לא אכפת לי בכלל להיות אשה זקנה ושמנה, אבל אינני רוצה לראות את עצמי זקנה ושמנה כל הזמן. אינני רוצה להתבונן בעצמי במראה כל העת, כפי שחדר המלון הזה מחייב אותי לעשות, כך שאני אנוסה לחשוב כל הזמן על כך שאני אשה זקנה ושמנה ואינני נראית במיטבי. אני לובשת איפוא בגדים שחורים מכף רגל עד ראש. תחתונים שחורים, גופיה שחורה, גרביונים שחורים, סודר שחור, חצאית שחורה וגם כובע שחור. לאיש הזקן שאני עומדת לפגוש בבר המלון – אני נמצאת כאן לצערי במסע עסקים – ושואל איך יכיר אותי, אני אומרת: אני לבושה כולי בשחור. אני אומרת זאת לתומי, ומיד חושבת כמה דרמטית נשמעת ההכרזה הזו באוזני האיש הזקן, שהוא פרופסור לתיאטרון פנטסטי: "אני לבושה כולי בשחור"! איזו דרמה. מלכת הלילה, ליידי מקבת. כשארד לבר הוא ייווכח שאינני אלא סבתא יהודיה זקנה ששערה שב, שעטתה כולה שחורים כדי שלא לראות את גופה הזקן במראה הענקית שבחדר המלון.

*

מחלון חדרי שבקומה הששית נשקפת מזרקה בסגנון ניאו-קלאסי. המזרקה מושכת אנשים רבים. בכל עת שאני יוצאת מן המלון, או מביטה מחלוני, אני רואה גבר מצלם את אשתו, בכל פעם גבר אחר, תייר כמובן, מצלם את אשתו. לנשים תסרוקות נאות והן עומדות על מדרגות המזרקה בתנוחה נאה, כאילו היו דוגמניות. הגבר עומד או כורע על ברכיו מעט למטה משם ומצלם את האשה. תמיד זה הגבר שמצלם את האשה. המצלמה היא נשק, הצילום הוא הצהרת בעלות, עמידת הנשים הגאה ליד המזרקה עמידת כלה ביום חתונתה, זוקפת את אצבעה הענודה טבעת. הבועל והנבעלת, שניהם שמחים.

*

אין לי חשק ללכת לשום מקום. אני יורדת לאכול לביבה של תפוחי אדמה אצל קולה הערמונים ומיד חוזרת לחדרי, מביטה מן החלון באנשים היושבים על דפנות המזרקה ובמסעדה הצרפתית שממול. מדי פעם חולפת כרכרה עם סוסים שמובילה בסמטאות העיר העתיקה של וינה זוג תיירים רומנטיים, או משפחה שלמה עם ילדים קטנים שדחוסים במושב הכרכרה, או סבא וסבתא שמטיילים עם נכדה צייתנית. זהו יום חג, מזג האויר נאה וכולם שמחים, למרות שאלוהיהם נצלב. המים במזרקה צבעם תכלת ונדמה לי שאני שומעת את פכפוכם מחדרי אבל אולי זו אשליה. המבט במים מעלה בי קול פכפוך. קול החיים החולפים וזורמים. אני מדוכדכת. אולי זאת הבדידות או העייפות. אולי הגעגועים.

אנחנו מדברים על יומנים. הפרופסור הזקן לתיאטרון פנטסטי מספר על נאצים זקנים ששיפצו את יומניהם בטרם פירסום. אנו מסכימים בינינו ששום דבר שמגיע למרחב הציבורי אינו נקי מצנזורה. לעתים צנזורה חיצונית, לעתים צנזורה עצמית של המחבר. ויומנים – גם הם יצירה ספרותית. אחרת היו לחלוטין בלתי נסבלים.

הרי לכם יומן אמיתי: אשה נמוכה, זקנה ושמנה מתקלחת במי המלון החמים. היא יוצאת מן המקלחת עירומה ובמראה הענקית שממול, מראה ענקית המשתרעת מן הרצפה ועד התקרה, היא רואה במראה את גופה השמן והזקן ואת שער השיבה שלה מטפטף מים. היא עוטפת את גופה במגבת כדי שלא להתבונן בגופה. היא לובשת בגדים שחורים מכף רגל עד ראש. כעת היא מכוסה כולה, רק פניה מציצים במראה מתוך כובעה השחור. גם ממראה פניה היא אינה מרוצה. היא הולכת איפוא ויושבת ליד החלון שנשקף על מזרקה בסגנון ניאו-קלאסי. המים במזרקה צבעם תכלת וסביבה יושבים אנשים רבים. גם במסעדה הצרפתית שממול יושבים אנשים רבים. השמים תכולים, מעוננים קלות, השמש זורחת, רוח קרירה נושבת, רוח נעימה שאינה חזקה מדי. רגליה הזקנות והשמנות של האשה הזקנה והשמנה כואבות. אין לה חשק לדבר עם איש ולא ללכת לשום מקום. היא יושבת איפוא ליד החלון ומתבוננת למטה באנשים ובכרכרה שחולפת מדי פעם או במכוניות שחולפות לעתים קרובות יותר. האשה הזקנה והשמנה מתגעגעת לארץ שבאה ממנה, לבית שבאה ממנו, למטבח הקטן שלה ששם היא עומדת מדי יום ליד הכיריים ומבשלת. בגלל העייפות או הבדידות או הגעגועים היא איננה מסוגלת ליהנות, למרות שאמרו לה ליהנות. ההנאה מסרבת לבוא. האשה הזקנה התגעגעה לוינה שבה צרורים זיכרונותיה הצעירים, אבל כעת היא כאן והיא מתגעגעת לעיר שבאה ממנה. אנשים זקנים אין להם תקנה. היכן שלא תשים אותם, תמיד הם מתגעגעים.     

*

האשה הזקנה שוכבת על מיטתה בחדר המלון, מנסה לקרוא בספר, אבל מתקשה להתרכז בקריאה, כי מחשבותיה נמשכות אל המתרחש ברחוב. היא שומעת כרכרה חולפת, שיקשוק אופניה מגיע עד לקומה הששית. האשה הזקנה קמה איפוא בכבדות מן המיטה ושוב יושבת ליד החלון, מביטה אל הרחוב. את הכרכרה לא ראתה – זו נעלמה מן העין עוד בטרם הגיעה לחלון. כעת חולפות ברחוב מכוניות. כרכרה נוספת מגיעה, רתומה לשני סוסים שחורים נאים, סוסי ליפיצה צעירים מבית הספר הספרדי לרכיבה, בתוכה שלוש נשים צעירות. מכונית ספורט אדומה מגיעה ומחפשת חניה ליד המסעדה הצרפתית. מיניבוס קטן, מאלה שקטנים דיים לעבור בסימטאות העיר העתיקה, עובר. האשה הזקנה נמשכת לשבת בחלון ולהתבונן בעוברים ושבים. כל חייה היא מתבוננת ומקשיבה, מתבוננת באנשים אחרים. מרוב התבוננות בזולתה הזקינה, אבל אינה יכולה אלא לשבת ליד החלון ולהתבונן, כוחה אינו מספיק לה ליותר מכך. עוד כרכרה רתומה לסוס לבן ולאחר שגבו עוד שחור מעט. אף אלה סוסי ליפיצה, אבל בוגרים יותר. הם נולדים שחורים ומחליפים את צבעם ללבן בבגרותם, כמעט פלא טבע. רק פעם אחת לפני שנים רבות הלכה לבית הספר הספרדי להתבונן בסוסים, למרות שסוסים היא אוהבת ובית הספר הספרדי נמצא כאן מעבר לפינה. בעצמה מעולם לא נסעה בכרכרה ולא חפצה לנסוע. איננה אוהבת שמביטים בה. רק להביט בזולתה היא אוהבת. גם המבט כובש ובועל, כמו המצלמה. היא לעולם אינה מצלמת. נשקה הוא העיניים. היא מתבוננת בכל מחלונה.  

*

עוד כרכרה משקשקת, הפעם רתומה לסוס לבן ושחור כאחת, בתוכה משפחה, השקשוק חזק מאד. ליד המזרקה התמעטו היושבים, גם במסעדה הצרפתית התרוקנו כמה שולחנות. השמש תלויה מול עיניה בחלון, מסנוורת. הרוח קרירה יותר. אולי היא תצא קצת להסתובב בעיר, אולי תאכל משהו, אולי תעמיד פנים שהיא תיירת בעיר הזאת שחיתה בה הרבה יותר מדי מכדי להיות תיירת, הרבה פחות מכדי להיות מקומית. נהגת המונית מרומניה שהביאה אותה למלון וסיפרה לה בדרך על בעלה ובתה ובנה הקטן ובנה הגדול שנהרג בתאונה אבל תמיד הוא איתה והראתה לה את תמונתו ובכתה מאד דיברה על הזיכרונות שאין מהם מנוס, כי אי אפשר לשכוח, והיא סיפרה לה על הימים שחיתה בוינה והבטיחה לדאוג שידליקו לנשמת הבן המת נר בירושלים. ליאונרד קראו לו, אמרה נהגת המונית היפה מרומניה, ליאונרד כמו ליאונרדו דוינצ'י, הוא היה רק בן ארבע-עשרה, וזה קרה לפני שנתיים, אבל אי אפשר לשכוח, הזיכרונות לא עוזבים, והיא ידעה מניסיונה כמה אכזרי יכול הזיכרון להיות. כמה היא שמחה לנסוע עם אשה, לא להרגיש שבויה במונית בידי נהג גבר. תמיד היא מרגישה כל כך שבויה במוניות. אבל בערב היתה עייפה מכדי להתרגש. רק בבוקר הקדימה לקום ושוטטה ברחובות וראתה כמה הכל השתנה. בתי הקפה שאהבה נעלמו והוחלפו בפיצריות וגלידריות איטלקיות, הכל המה אנשים, אבל רובם היו תיירים או זרים, והיא היתה עוד זרה במקום שבו רוב העוברים ושבים היו זרים, למרות שהכירה הכל בעיניים עצומות, וגם לו קשרו את עיניה יכלה לחזור למלון בלי קושי, והיא חשבה שגם למי שאין לו טרגדיות נוראות לזכור, גם מי שאין לו טרגדיות נוראות לזכור, נגזר עליו שיכאיבו לו הזיכרונות. הזיכרונות טבעם להכאיב, בין אם הם נוראים ובין אם הם מתוקים.

המשך יבוא

יום הכיפורים

כמה מרפא השקט. רק שקט. כשירדתי עם הכלבה ראיתי שבעצם נסעו ברחוב מכונית משטרה וגם אמבולנס. אבל בשקט. בימי החול הם קורעים את האוזן בצפירות. למה בעצם? למה החיים כל כך רועשים, עד שמתפוצץ לכולם הראש. למה אי אפשר גם ביום חול לשמור קצת על שקט, קצת פחות צעקות וצפירות? למה שיירת ראש הממשלה צריכה להישמע כמו מצעד צבאי שלם בכל פעם שהיא עוברת, למה כל המהומה? והאמבולנסים צופרים כל כך שהאוזן עוד מחצית השעה כואבת, ואני נזכרת כל הזמן בבוקר הארור שקו תשע-עשרה התפוצץ במעלה הרחוב ורצתי לראות אם ניצן שלי עוד בבית, כי היא היתה אמורה להיות על האוטובוס הזה, וכשראיתי את כלי המיטה במרפסת התחלתי לבכות, אבל היא היתה בבית, אמרה לי: "רציתי לקחת את האוטובוס הזה, אבל איחרתי", ואני המשכתי לבכות ואמרתי לה "יופי, תמיד תאחרי". והיו צפירות צפירות כל הזמן צפירות צפירות, וידענו שצפירות צפירות זה פיגוע והלב צנח ועדיין צונח לצפירות צפירות, אפילו אם זו רק שיירת ראש הממשלה צופרת את דרכה הלוך ושוב ושוחקת את עצבינו המרוטים ממילא. היה יום כיפור נעים ושקט ולא הרגשתי את הרעב, וחשבתי אולי אני זקוקה לשקט יותר מלאוכל, וכשמדברים על מוסיקה אני אומרת המוסיקה הכי יפה זה שקט. ואנשים שאוהבים מאד מוסיקה קצת נעלבים, אבל כשיש שקט, אפשר לשמוע מוסיקה בלב.

כתבתי ב-2008:

                                לנשמת סבי וסבתי משה ושפרה שטרסברג ז"ל

                                            

כבר שנים רבות שאין לי מקום ביום הכיפורים לבד ממיטתי

את בית הכנסת נטשתי לפני שנים, ולא בגלל ריב עם אלהים, כמו שמקובל

אלא עם אנשים. אפילו לא ריב. עלבון.

עלבון זה היה, אבל עלבון ישן. ירדתי עם הנשים והילדים לאולם

אבות הרקידו את ילדיהם על כתפיהם והאכילו אותם ממתקים

ולבנותיי לא היה אב שירקיד אותן על כתפיו.

ישבתי על כסא. בתי הקטנה על ברכיי, מנופפת בדגל.

לא אזרתי אומץ לקחת לבנותיי ממתקים. חלמתי.

הנשים שבו לעזרת הנשים. נשארתי לשבת. חלמתי.

ואז שמעתי: גברת תצאי, עומדים לפתוח את ארון הקודש

גברת תצאי, עומדים לפתוח את ארון הקודש

קמתי ויצאתי מבית הכנסת ולא שַבְתִי.

אינני יודעת מדוע עלבון ישן קם בך פתאם ומתפוצץ כמו פצע

קמתי ויצאתי מבית הכנסת ולא שַבְתִי.

לפעמים אמרו לי חברות: תבואי לכאן, תבואי לשם,

פה זה נחמד, שם זה נעים. אבל לא שבתי.

נשארתי במיטתי, מדברת עם אלוהים במלים של חול

תמיד הטרחתי אותו הרבה בצרותיי, וידיד אחד אמר לי: תעמדי בתור

ואני אמרתי אם הוא לא יקשיב, אז מי? והטרחתי אותו בצרותיי

כשקשו עלינו הזמנים ישבתי במיטה וכיסיתי את פניי בכפותיי ואמרתי:

"עוד לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"

ועוד אמרתי: "שערי אונאה אינם ננעלים"

וראיתי את השמיים פתוחים עד אינסוף.

לבית הכנסת לא הלכתי.

בערב יום הכיפורים האחרון היתה דעתי מוסחת.

אפילו נר נשמה שכחתי לקנות וצר היה לי מאד.

הרי בגילי מודעיך המתים כבר כמעט מרובים ממודעיך החיים.

כשברחוב מיהרו לתפילת כל נדרי שכבתי על מיטתי בחושך.

ואז סבתי באה אליי בבגדים של חג וכובע של חג,

ולקחה אותי ליַלְדוּתִי לבית הכנסת הגדול בחיפה,

ושם היא ישבה במקומה בשורת הספסלים הרביעית,

מפטפטת בחדוה עם שכנתה לספסל בעברית וביידיש, שפת אמי השנייה,

ואני כדרכי נעמדתי ליד המעקה של עזרת הנשים

על בהונותיי, מציצה מעליו אל הגברים עטופי הטליתות באולם,

מנסה למצוא את סבי שמתפלל קרוב לחזן.

מכל נדרי ומלותיו הסתומות התעלמתי.

שיאו של הערב היה לדידי הפיוט שחדר לנשמתי

כי הנה כחומר ביד היוצר

ברצותו מרחיב וברצותו מקצר

כן אנחנו בידך, חסד נוצר

לברית הבט ואל תפן ליצר.

כל הערב המתנתי לשירה הזו, ובמיוחד לשורה החוזרת

בקולו הערב של החזן, שהיתה יפה בעיניי מכל השירים שבעולם:

לברית הבט, לברית הבט, ואל תפן ליצר.

וגם את המלים האלה לא ממש הבנתי

הן היו עבורי לחש קסמים שרק הרבה יותר מאוחר

כשאדע מה משמע "כחרס הנשבר"

אבין לאשורן.

ואחר כך היינו יוצאים לאויר הלילה הקר

ביציאה מבית הכנסת הגדול הייתי תמיד מאושרת

ורציתי שהרגע יימשך בלי קץ, ושהכל יישאר בדיוק אותו הדבר.

אבל סבא וסבתא הזקינו. סבא מכר את חנות העורות שלו ברחוב החלוץ

והם עברו לדירה אחרת, ולבית כנסת קרוב, שלא היה בו דבר מהדרו

של בית הכנסת הגדול.

במקום להאכיל את הברבורים ששטו מסביב לנימפאות בגן הזיכרון

ולטפס על התותח התורכי,

לקח אותנו סבא כעת לגינה שכונתית קטנה,

שיפתה בעיניי, מרוב שאהבתי את סבא.

תמיד הוא סיפר לי על ימיו בצבא הקיסר במלחמת העולם הראשונה

אני אספר לנתל'ה, הוא אמר, היא תזכור, וככה ידעתי שעליי

לכתוב את דברי הימים. עכשיו זו אני שמספרת על צבא הקיסר במקום סבא.

סבא נפטר בהושענא רבא. סבתא נפטרה שנים אחריו בחג הראשון של סוכות.

שניהם לא הגיעו לחגוג את שמחת תורה.

שניהם קבורים לחוף הים בחיפה, כמו מתיי האחרים

וכבר שנים שאינני עולה לקברים.

וכבר שנים שאינני הולכת לבית הכנסת

לא בשמחת תורה, וגם לא ביום הכיפורים.

וביום הכיפורים הזה באה אליי סבתא

ולקחה אותי בידי אל בית הכנסת הגדול בחיפה.

עמדתי ליד המעקה של עזרת הנשים והצצתי מטה אל הגברים באולם,

מחפשת את סבי. הייתי רק בת שבע.

פתאם הבנתי מדוע אינני מוצאת לי בית כנסת

כי זה שאני נכספת אליו נמצא מהלך ארבעים שנה ויותר

ואני שם בת שש או שבע או שמונה, עומדת על בהונותיי, לוטשת עיניים,

מצפה לרגע שבו יפרוץ האולם כולו בשירה גדולה:

כי הנה כחומר ביד היוצר

ברצותו מרחיב, וברצותו מקצר

כן אנחנו בידך, חסד נוצר

לברית הבט ואל תפן ליצר.

לברית הבט, לברית הבט, ואל תפן ליצר.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולכם.

כשמשהו הוא רע, למשל הרופאים המתמחים

כשמשהו הוא רע לאנשים כמעט אי אפשר לתקן אותו, כי האנשים שעשו להם רע, רוצים לפחות להינות מהזכות לעשות בתורם רע לאחרים, ובגלל זה כמעט בלתי אפשרי לתקן דברים. למשל הרופאים המתמחים. של מי היה הרעיון המטומטם להפיל את כל התורנויות בבתי החולים על הרופאים המתמחים ושום תורנויות על הרופאים האחרים, ככה שהמתמחים צריכים לעשות לבד תורנויות של עשרים וחמש או שלושים שעות ללא שינה לבד במחלקה בלי שום עזרה של רופאים אחרים? מתי זה נהיה ככה ומי החליט שככה זה יהיה, שיפילו את כל התורנויות הבלתי אפשריות על המתמחים, רק על המתמחים, ואיך בכלל הירשו את זה שאנשים יעבדו עשרים וארבע שעות ויותר ברציפות וככה יקבלו אחריות על חיים של אנשים אחרים? עכשיו דוקא רוצים לתקן, אבל כבר אי אפשר, כי המתמחים אומרים אנחנו עשינו לבד תורנויות אז כשנגמור את ההתמחות אנחנו לא רוצים יותר לעשות תורנויות, שיעשו אותן שוב המתמחים הצעירים, רק המתמחים הצעירים, ואנחנו כבר נהיה רופאים מומחים אז לא נעשה יותר תורנויות אלא רק נפיל אותן על המתמחים הצעירים שעוד לא מומחים. איך זה שלא קבעו כבר מזמן שאסור לעשות תורנויות של יותר משמונה עשרה שעות ואסור לעשות יותר מכמה תורנויות בחודש? איך אפשר שכל השנים, כמה זמן שנמשך הדבר הזה שרק מתמחים עושים תורנויות, רק מתמחים, עשרים ושש או עשרים ושבע שעות או שלושים, וכמה פעמים רופאים נפלו ומתו, אבל אף אחד לא חשב שצריך לשנות דברים כל כך בלתי אפשריים, וגם עכשיו לא מצליחים, כי המתמחים לא רוצים לשנות לפחות תורנויות לפחות שעות אלא רק שהכל יישאר אותו דבר, כדי שכשהם יגמרו את ההתמחות הם יפילו הכל על אלה שיהיו עדיין מתמחים. אם רוצים לשנות משהו בעולם מישהו צריך לוותר על הזכות לעשות לאחרים את מה שעשו לו, זאת הדרך היחידה שאפשר לשנות דברים. אולי לא כל כך רע אם יתפטרו הרופאים המתמחים, ואז הרופאים המומחים יעשו תורנויות, ואולי ככה יתרגלו שכל הרופאים עושים תורנויות ולא רק המתמחים, ואולי דוקא ככה הדברים בסופו של דבר ישתפרו ויהיו יותר טובים, כי לפעמים אין ברירה ובשביל לתקן משהו מאד מקולקל צריך קודם לשבור את הכלים.

אהבתו הראשונה ויורשו המדומה של קפקא

הסופר היהודי-פרגאי-וינאי פרידריך תורברג (וינה 1908 – 1979), שם עט של פרידריך קנטור, החל את הקריירה העיתונאית-ספרותית שלו ככתב בעיתון "פראגר טאגבלאט", שם פגש את מכס ברוד שלקח אותו תחת חסותו וסייע לו לפרסם את הרומן הראשון והמצליח שלו "התלמיד גרובר", שפתח בפניו את הדרך לקריירה ספרותית מצליחה. במלחמת העולם השנייה נמלט תורברג לצרפת ומשם לארצות-הברית, ולאחר המלחמה שב לוינה, שם ערך את כתב העת לתרבות וספרות "פורום", שבו פירסמו את מאמריהם אינטלקטואלים יהודים ואחרים שנמלטו מהנאצים, כמו תיאודור אדורנו וחנה ארנדט וגם מכס ברוד, וגם יוצרים נאצים כמו היימיטו פון-דודרר, שהתערבבו אחרי המלחמה בניצולים היהודים, כפי שתיארה המשוררת והסופרת אינגבורג בכמן, שאני מקוה לפרסם כאן תרגום של סיפורה "בין רוצחים ובין משוגעים" המשקף את אוירת הבוהמה בוינה בתקופה זו. באוסטריה ידוע תורברג במיוחד בזכות ספרו המשעשע "סיפורי הדודה יוֹלֶשׁ" ותרגומי אפרים קישון שלו לגרמנית. בישראל יצאו לאור בהוצאת "עם עובד" ספריו "לי נקם ושילם" ו"הנני, אבי" שעוסקים בשואה. תורברג נודע בפולמוסו החריף נגד אימי סטלין ונגד אוהדי הקומוניזם. אחותו הצעירה של תורברג, אילזה, הצליחה לעלות, כמו מכס ברוד, בשנת 1939 לארץ-ישראל, פה נישאה למלחין אברהם דאוס, ועסקה באיור ספרי ילדים.  

תורברג זכר תמיד למכס ברוד חסד נעורים, שמר איתו על קשר כל ימיו וגם עמד לצדו בויכוחים שהתעוררו באירופה על פירסום קפקא ופרשנות יצירתו, ויכוחים שלא נעדרו מהם נימות אנטישמיות. עזבונו של תורברג שמור בכמה מקומות, בין השאר בספריית העיר והמחוז וינה, משם קיבלתי תצלומי התכתבות בינו לבין מכס ברוד, שיש בה הרבה נגיעות ליצירתו של קפקא. קטעי הציטוטים הבאים מתקשרים לקפקא בדרך קומית משהו, ועם זאת הם משקפים באופן בלתי נמנע את גורל משפחת קפקא ויהדות צ'כיה בשואה, מי לטבח ומי לגלות, כשבני משפחה נפוצו בעולם ואיבדו קשר זה עם זה. תרגומיי לציטוטים הבאים מהמכתבים מתפרסמים כאן באדיבותם וברשותם של מנהל עזבון תורברג דוד אקסמן וספריית העיר והמחוז וינה, ואסור להעתיק או לצטט מהם ללא רשות.

באד גאשטיין, פנסיון גרוברהאוס

                                                            29 באוגוסט 55

תורברג יקר,

העולם (היהודי) הוא באמת קטן. מזה מספר שבועות או חודשים אני מתכתב עם גברת מלונדון, שבשנת 1900 (כלומר בגיל 17) הקדיש לה קפקא דף בספר זיכרונות. בציריך קיבלתי העתקת שמש של המסמך המוקדם ביותר הזה שיש לנו מקפקא. אתמול הגיע אליי לגאשטיין מכתב מגברת זו, ושם אני קורא לתדהמתי: "האם שמעת בשנים האחרונות משהו מאחייני פרידריך תורברג? פעם קיבלתי מאמר שלו מניו-זילנד מחברה שלי – עבורנו היהודים הגלובוס קטן מדי – אני כותבת לו ל[עיתון] "קוריר" בוינה, הוא הבטיח לבקרני בראגאץ, אך לא עשה כן. שמו גם איננו נמצא יותר בעיתון."

לבד מהמשפט החידתי משהו בסוף הכל ברור. זוהי גברת ס[ש? ז?].  רוביצ'ק, שבמכתבה הראשון אליי תיארה את עצמה כבתו של מנהל סניף הדואר כהן בעיירה רוצטוק. כתובתה:

51 Abbey Road – London NW8

ובכן דודתך היתה אהבת נעוריו הראשונה של קפקא ברוצטוק ליד פראג. ובאופן זה אתה נכנס להערות בכרך מכתבי קפקא שלי, אלא אם כן יש לך משהו נגד זה. במקרה כזה אני מבקש שתשלח לי רמז. את המלה הלא יפה "דודה" הייתי מחליף ב"קרובת משפחה", לא?

אינני יודעת מדוע חשב ברוד ש"דודה" היא מלה לא יפה. באד גאשטיין הוא אתר נופש ליד זלצבורג שברוד בילה בו כמעט בכל קיץ. באד ראגאץ אף הוא אתר נופש במחוז סנט-גאלן במזרח שוייץ, שאף בו שהה ברוד לעתים. פנסיון בית גרובר נקנה על ידי קומפלקס המלונות מיראביליס ונסגר לפני שנתיים. למרבה הצער ברוד לא ציין את שמה הפרטי של הדודה רוביצ'ק, שאולי היתה אהבתו הראשונה של קפקא. בתור ילדה פרובינציאלית שהתבגרה בישראל בשנות הששים התרגשתי כמובן גם מהכתובת של הדודה רוביצ'ק.

להלן קטעים מתוך התכתבות נוספת בין תורברג לבין ברוד, שעוסקת בסופר כושל שמתחזה לקרובו ויורשו של קפקא. כפי שסיפרה לי הגברת חנה מלכא, בעצמה קרובת משפחה רחוקה של קפקא, חיו בכפרי דרום-בוהמיה יהודים רבים שנשאו את השם קפקא, ואין בכך כדי להעיד על קרבת משפחה של ממש לפרנץ קפקא. ראו רשימתי "חנה מלכא מספרת על פרנץ ואוטלה קפקא:

http://anatperi.blogspot.com/2011/07/blog-post_21.html

וינה, 14 במאי 1957

למר ד"ר מכס ברוד

רחוב הירדן 16

תל-אביב

מכס היקר,

מן הקטע "העברי" הנ"ל אינך צריך לצפות יותר מדי. הוא עוסק באחיותיו של קפקא ובשום אופן איננו סנסציוני. אולי כבר קיבלת אותו בינתיים.

בהקשר זה יש לי שאלה, שאהיה מאד אסיר תודה לך על תשובה קצרה עליה, אבל מהירה ככל האפשר. בהוליווד חי אדם בשם ג'ון (לפנים הנס) קפקא, שרק לאחר התגברות על מעצורים גדולים ביותר אני מכנה אותו "סופר", אבל מכיוון שבזמנו הוא פירסם בוינה כמה דברים, אינני יכול שלא. באופן אישי הוא בלתי מזיק ומבחינה ספרותית אין לו ערך, הוא מתקיים בקושי מעבודות תסריט, וגם הגיש תביעת פלגיאט נגד ההסרטה של "פליכס קרול" של תומס מאן, שזאת בהחלט זכותו ושבכך אני מאחל לו הצלחה ולו רק מפני שאין לו בכלל כסף וליורשי תומס מאן יש הרבה מאד. אבל לא בכך העניין, אלא בכך שהוא מציג את עצמו בעקשנות בהודעות לעיתונות בעניין זה כקרוב משפחה ויורש של פרנץ קפקא. אתה יודע אם זה נכון? לפחות על כשירותו כיורש חייבת להיות לך ידיעה. אם אין לו כל כשירות כזו, יש לשער, קרוב לוודאי, שהוא מנצל את זהות השם להשפעה בלתי הוגנת – נגד זה חייבים לצאת. כאמור אהיה מאד אסיר-תודה לך עבור מידע מהיר ככל האפשר.

[פרידריך תורברג]

ד"ר מכס ברוד

רחוב הירדן 16

תל אביב

תל אביב, 17 במאי 1957

פריץ היקר,

את הקטע על האחיות קיבלתי. אין זו אמת שאחת האחיות מחתה נגד פירסום כתבי היד. זה פשוט מצוץ מהאצבע.

הנס קפקא למיטב ידיעתי איננו קרוב משפחה של קפקא. לפחות אני מעולם לא שמעתי מהמשפחה רמז כלשהו בכיוון הזה. בשום אופן אין הוא היורש. היורשות הן (לאחר מות הורי קפקא) שלוש אחיותיו של קפקא שנרצחו בידי הנאצים, שמהן שרדו 4 בנות (כלומר 4 יורשות).

מכס שלך.

ארבע האחייניות של קפקא ששרדו את השואה הן גרטי קאופמן, בתה של אחות קפקא גבריאלה הרמן, מריאנה שטיינר, בתה של האחות ואלרי פולק, ובנותיה של אוטלה קפקא-דוד ורה והלנה, לאחר נישואיהן ורה סודובקה והלנה רומפולדובה. מהן נותרה כיום בחיים רק ורה סודובקה הקשישה שמתגוררת בפראג.

מרדכי גלילי / מסע שנגמר בריקוד

נדמה ששברון הלב הוא דוקא על האב, שהגעגועים הם דוקא לאב, זה שהיה איתו תמיד, שגידל אותו לבד אחרי שאמו התאבדה, אולי גם קודם. האב שאותו הוא מאשים במות האם, אולי בצדק, אולי לא, האב שאהב נשים זרות ותלושות, נשים לא מכאן, נשים יפות וכנועות שאינן מדברות עברית, וגם בגד בהן לגמרי בטבעיות, כמובן מאליו, האב שהעריך את כתיבתו של בנו המשורר מבלי שקרא ספרים בעצמו:

כשבאתי לארוחת ערב שבת,

אבי ומרי היו במיטה,

מרופדים בכריות, רואים סרט מצרי.

נשכבתי לידו, שילבנו זרועות.

מחובקים. ליטפתי את מצחו.

בפואמה הראשונה הבן הוא כבר אב בעצמו, אבל הוא מתמסר לפינוקו של האב המזדקן:

אני מחכה שיחזור ויגיד

איך להתחיל את היום.

הוא בא מרוצה ומגיש לי קפה.

אני עדיין מתחת לפוך, תענוג.

גם בזיכרונות הילדות האב הוא הנוכח:

תמיד אמרת שהייתי ילד טוב.

גם אם כעסתי, אהבתי.

אם טעיתי, ביקשתי מהר סליחה ונישקתי.

לא חשבת שאראה אותך אחרת כשאגדל.

לא רציתי שתדע.

אני זוכר כילד, באת בערב לחדרי.

ליטפת אותי עד שנרדמתי.

אפילו זיכרונות האוכל הם זיכרונות האב מבשל לו ארוחת ערב כשאמו במשמרת, וכמובן הזיכרונות מחוף מכמורת, כנראה שהותם המשותפת האחרונה בחוף מכמורת, זיכרון מאושר:

באויר ריח פחמים בוערים.

אבי מתבל את חלקי העוף,

לש בכף היד כמו היו לביבות.

אנחנו מרוצים, אין הערב אורחים.

עומדים לידו כשהוא מפזר והופך על הגריל

חלקי עוף וקציצות בשר.

הוא נותן לנו לטעום, ישר לפה,

כבד עוף רך צלוי ושואל,

מוכן?

בטחינה הרבה שום ולימון.

מרקם נעים, לא סמיך,

סלט ירקות עם הרבה פטרוזיליה,

בצל, צנוניות מגוררות.

לעצמו הכין צלוחית פלפל חריף ירוק

ברוטב שום ושמן זית.

היינו רעבים, ליקקנו אצבעות.

לא, אני אומרת לעצמי, הזיכרון הזה איננו יכול להיות זיכרון של הבן הבוגר, זהו זיכרון של ילד: אבא מכין לילדים אוכל לא חריף מדי, לעצמו הכין פלפל חריף. זהו זיכרון של ילד שנשתל בין הזיכרונות הבוגרים. זהו זיכרון מאב שנישא מחדש לאחר שאשתו התאבדה, לאשה שעמה ניהל רומן עוד קודם לכן, רומן שאולי היה אחת הסיבות להתאבדותה של האם, אשה שכדברי המשורר לא רצתה להיות אמו והוא לא רצה להיות בנה, ואין מנוס מן המחשבה שבמות האם הפך לו אביו לאב ולאם, היה עבורו חזות הכל. אפילו איננו כועס על אמו המתאבדת, איננו מסוגל לכעוס עליה, אלא על האב שהוא מאשים במותה:

כתבתי לאבי פתק. חשבתי שזה תלוי בו,

זה היה השיר הראשון,

"אבא, אני רוצה את אמא שלי בחזרה."

וכעת האב הזה מת, וכבר איננו יכול להשיב לו את האם. והאם איננה אם, אלא אשה נחשקת, אהובה, היא אהובתו הנעדרת. היא איננה טעם הטחינה, הסלט והדגים, היא איננה כועסת או מרביצה. גם מגעה הוא מגע מרפרף, כזכר מגעה של אהובה רחוקה:

אני זוכר את אמי מראה לי

איך למלא שטחים בצבעים.

משכה בעיפרון הצבעוני כמו במכחול,

בעדינות, קו ועוד קו ליד קו.

הצבע התפשט, אחיד, ללא מרווחים.

אני זוכר את המגע של רגליה,

קוצים קטנים, נעימים.

המשורר מחפש את אמו, את בני משפחתו שהתנכרו לו, מנסה להבין אותה, מנסה למצוא איזו מלה טובה שיוכל לשמור בלבו, למצוא מכתב שבו תכתוב לו:

"בני יקירי, אני מצטערת,

מחבקת אותך חזק, אמא."

אבל מכתב כזה איננו בנמצא. הוא נוסע להולנד, משם באה אמו היפה, נמלטה מאמה שלה, מביתה שלה, מארצה הקודרת, אל הארץ החמה, היפה. ברחוב באמסטרדם הוא מביט באם הולנדית נושאת את ילדה. אבל אמו נמלטה מהולנד לישראל, ואז רצתה להימלט גם מפה, אולי לאוסטרליה, אולי לאמריקה. בכל מקרה עמדה לעזוב אותו. רגע לפני שעזבה לחו"ל עזבה לעולם הבא. אולי עלה בדעתה שאומללותה אינה באה מן הארצות אלא מעצמה, אולי כבר לא היה לה כוח לנסות מחדש, ולנחול שוב אכזבה, אולי עלה בדעתה שבכל העולם כולו לא תמצא מנוח לכף רגלה.

ואולי היה זה האסון שפקד את הוריו, האסון שהתגלה לו רק ממכתבי אמו, שנים כה רבות לאחר מותה, האסון שאולי היה סיבת הכל, אבל על כך הוא איננו אומר מלה, כשם שאיש מעולם לא אמר לו על כך מלה. מרדכי גלילי גדל בבית שותק בין אנשים שותקים. שירתו היא שירת אנשים שותקים, היא באה מן השתיקה והיא איננה פורצת את השתיקה. היא שוזרת תמונות, זיכרונות, כמיהות. היא איננה מחטטת בפצעים, איננה מנתחת, איננה מסבירה. לפעמים היא דומה לסרט אילם שפורש תמונה אחר תמונה, או לילד קטן מכדי להביע את רצונותיו במלים, שמושך אותך בידו ומוביל אותך אל פינת חדרו, אל ארגז מטמוניו, כדי לגלות לך סוד כמוס, מקופל בקפידה וארוז בקופסה.

מרדכי גלילי, מסע שנגמר בריקוד, שלוש פואמות ועוד שירים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד

כותבת על מים

פעם כתבתי על נייר, אבל כבר שנים אני כותבת על מים. הכתיבה במים היא קלה להפליא, אבל קלה ממנה מחיקת הכתוב. אתה כותב, והכתב מופיע ונעלם מעשה קסם. להעלים אותו אפילו קל יותר מאשר לכתוב, למרות שגם לכתוב קל למדי. להימחק זו הרגשה מוזרה. כאילו לא היית מעולם. כמו באנציקלופדיה הסובייטית שבה ערכים ואנשים היו נמחקים פתאם ונעלמים, ואתה שואל את עצמך אם באיזה שהוא מקום אתה בכל זאת קיים, למרות שנמחקת. למשל בזיכרונם של אנשים, כי זיכרונם של מחשבים הוא קל ביותר למחיקה. לרגע ראית שנכנסו לרשימה מאה ועשרים ותשעה אנשים, ופתאם רשומים רק מאה ותשעה, ולרשימה האחרת שהיו לה שמונים וחמש כניסות, פתאם רק שבעים ותשע, וזו שהיו לה עשרים ושש פתאם רק עשרים וחמש. עקבות הקוראים נמחקות, שוב ושוב הן נמחקות, לא בבת אחת, רק זעיר פה, זעיר שם, אבל בעקביות, הן נמחקות כל הזמן, ואולי אין תימה בכך, כי אתה כותב על מים, ואם אתה כותב על מים, הקוראים אותך מהלכים אף הם במים, והמים מוחקים את עקבותיהם ללא הרף, כאילו לא קראו אותך מעולם. ואתה אנוס לשאול את עצמך, האם מניין הכניסות הנמחקות כבר עולה על מניין הכניסות שנרשמו, והאם מישהו בכל זאת זוכר אותן, האם במקום כלשהו שנעלם ממך הן בכל זאת הותירו את חותמן, ואולי יש מי שיכול לעקוב אחר היד המוחקת, האם היא מוחקת בכל יום, או בכל יומיים, או רק בכל שלושה ימים? אולי יש מי שיכול לגדוע את היד המוחקת, ולעצור את גלי הים? האם אפשר לגדוע את היד המוחקת, ולהותיר את הדברים בעינם? וגם הצבעים משתנים, פעם תכלת ופעם אפור, מה שהיה בערב תכלת הופך בבוקר לאפור, והרי כאלה הם צבעי המים, מתחלפים בין תכלת לאפור ואולי גם לגוונים אחרים. אתה אדם קטן ואתה עומד מול הים, במיפרץ חיפה למשל, אתה עומד מול הים ומביט בגלים ההולכים ושבים אל החוף מעומק הים, אתה רואה את חליפות הצבעים וחליפות הגלים, אתה רואה את סירות המפרש מפליגות אל האופק ומעבר לאופק נעלמות, אתה רואה ספינות גדולות מפליגות אל האופק ומעבר לאופק נעלמות, ואתה רואה אנשים רוחצים בים, אתה רואה המוני אנשים רוחצים בים, גברים ונשים וזקנים וטף, אבל המים מוחקים את עקבותיהם, מאוחר בלילה לא ייוותר זכר להמוני האנשים שהיו כאן במשך היום, ואתה תוהה האם אפשר פשוט למחוק עקבות באין-רואה ולהעלים את זכר כל האנשים שהיו כאן בהמוניהם, ואיש לא יידע דבר, או שבכל זאת יישאר משהו, כף משחק של ילד, טבעת שנשמטה לחול, מפתח לבית ישן, שקית שנסחפה במים, חרצני ענבים שמישהו אכל, תמונה שנקלטה במצלמת עובר אורח, ונדפסה על נייר? האם מי שיודע להתבונן יוכל לשחזר את מה שנמחק, ולהשיב דברים לקדמותם? וכמה מקוראי הרשימה הקטנה הזאת, ייגרעו אט אט ממצבת הקוראים, עד שלא ייוותר להם סימן? הרי אלה גלי הים, מי יידע את גלי הים?