לפני עשרה ימים ביקרתי אצל חנה מלכא, שאמה היא בת לשבט הגדול של בני קפקא שחיו בעיירות ובכפרים של דרום בוהמיה, ביניהם הכפר הקטן אוֹסֶק, או יש הוגים ווֹסֶק, שבו גדל הרמן קפקא, אביו של פרנץ קפקא, שעבד בנעוריו כשוליה בחנותו הגדולה של דוד אמה של חנה, לודויג קפקא, שהיתה בעיירה פִּיסֶק, לא מאד רחוק מאוסק, ובכל זאת היה רחוק מבית הוריו, אמנם אצל קרובי משפחה, אך בנם של הקרובים העניים מהכפר. אחותו של הרמן קפקא, יוליה קליין, חיה בעיירה סְטְרַאקוֹנִיצֶה, ואחיה הרמן עם בני משפחתו וביניהם פרנץ הקטן בילו שם את ימי הקיץ. סטראקוניצה היפהפיה יושבת במקום בו נשפך נהר הוולינקה אל נהר האוטווה, או בניב המדובר באיזור ווטאבה.
היה מקום בנהר בסטראקוניצה, מספרת לי חנה, שבו היו קרשים, וכל היהודים הלכו להתרחץ שם. אז שם התרחץ גם פרנץ קפקא הקטן בחופשות הקיץ, אני חושבת, ומיד אני נזכרת באחד הקטעים הנוגעים ללב ב"מכתב לאבא":
"אני זוכר למשל איך לעתים קרובות התפשטנו יחד באותו תא. אני רזה, חלש, צר. אתה חזק, גדול, רחב. כבר בתא הרגשתי עלוב, ולא רק לעומתך, אלא לעומת כל העולם, כי אתה היית עבורי קנה המידה לכל. אבל כשיצאנו מהתא החוצה לפני האנשים, אני אחוז בידך, שלד קטן, חסר ביטחון, יחף על הקרשים, אחוז פחד מהמים, לא מסוגל לחקות את תנועות השחייה שלך, שעשית לי כל הזמן בכוונה טובה, אבל בעצם לבושתי העמוקה, כי הייתי מאד מיואש וכל התנסויותיי הגרועות בכל התחומים התחברו ברגעים כאלה בדרך פלא יחדיו. הכי טוב היה לי, כאשר לפעמים התפשטת קודם ויכולתי להישאר לבדי בתא, ולהשהות את חרפת ההופעה בציבור עד אשר לבסוף באת לחפש אחריי והוצאת אותי מהתא."
אני מתבוננת בתמונות היפהפיות של האוטווה חוצה את סטראקוניצה, וחושבת ובכן, ככל הנראה זה המקום שעליו הוא מדבר, באחד המקומות פה בסטראקוניצה הניחו קרשים על הנהר כדי להקל על כניסת הרוחצים, והילד העירוני הקטן שלא היה מורגל להלך יחף נבעת ממגע רגליו היחפות בקרשים ומשפעת מימי הנהר, וכעת אני קולטת שכשקראתי את הקטע הזה במכתב לאבא לא חשבתי בכלל על נהר, חשבתי על שפת הים התיכון, על החופים הרבודים חול זהוב וחמים שבהם נכנסתי בילדותי למימי הים הרדודים אחוזה ביד אבי, כי על כורחנו אנחנו רואים בכל מקום את תמונת נוף ארצנו, ורק כעת כשאני מדברת עם חנה מלכא אני רואה את השלד הקטן פרנץ קפקא מובל יחף ומפוחד ביד אביו על הקרשים המונחים על הווטאבה, או שמא על הוולינקה, שניהם כחולים להפליא, ומסביב שפע יערות ירוקים ובתים אדומי גגות והמבצר העתיק הגדול שצריחו חולש על העיר הקטנה, ופתאם אני חושבת שאין תיאורי נוף בסיפורים של קפקא, לא נהרות ולא יערות, לא כרמים ולא שדות, גם לא ערים אמיתיות. אבל זה נוף ילדותו, ארץ יפהפיה שופעת ירק ומים, ארץ אהובה מאד על יושביה, גם היהודים שביניהם, שהתקשו להיפרד ממנה, למרות שתמיד היו מופלים ונתונים לגזירות מקפחות. כדי שלא יתרבו הוטלו גזירות על נישואי יהודים, הותר רק לבן הבכור להינשא. חנה מספרת שניסתה למצוא את שורשי משפחתה וזה לא היה קל ביותר. בגלל ריבוי האיסורים התחתנו היהודים בסתר, ללא רישום. באוניברסיטה תחילה לא הורשו היהודים ללמוד כלל, וכשהותר להם ללמוד הוגבלו רק ללימודי מדעי הטבע, רפואה ומשפטים. בלית ברירה בחר קפקא במשפטים. לימודי הספרות והפילוסופיה האהובים עליו היו סגורים בפני יהודים, כי השתייכו למחלקה לתיאולוגיה. על כך סיפר חבר ילדותו של פרנץ קפקא ולימים הפרופסור לפילוסופיה שמואל הוגו ברגמן, כיצד ניסו שניהם ללמוד כימיה אך נשברו במהרה ועברו ללימודי המשפטים. כל כך הרבה רופאים ועורכי דין היו בין היהודים, לא משום שהיתה להם דוקא נטייה מיוחדת למקצועות אלה דוקא, אלא משום שאלה היו המקצועות שהותרו להם ללימודים, וגם זאת באותם זמנים שנחשבו בעיניהם טובים, לפני שבאו הנאצים ומחקו הכל. צריך לדעת את זה כדי להבין מה היתה משמעות הקמתה של אוניברסיטה עברית בירושלים, שבה הורשו יהודים ללמוד ואפילו ללמד הכל, ולא היתה להם מניעה להתקבל ללימודים.
חנה חוזרת ואומרת: "הצ'כים לא אהבו את קפקא. הוא כתב בגרמנית, ובשביל הלאומנים הצ'כים זו לא היתה מציאה. אז לא ידענו בכלל מי זה קפקא."
ב"אז" היא מתכוונת לפני המלחמה. לפני שבאו הנאצים, לפני שהיהודים שולחו למות. כשהחיים עוד היו, כפי שהיא מספרת, חיים נוחים, בורגניים, נעימים, בעיירות הקטנות של דרום-בוהמיה. היה פער דורות גדול בין הדור של פרנץ קפקא שלמד באוניברסיטאות לדור של הוריו קשי היום. היא מספרת על בן –דודה שהיה אף הוא עורך-דין מבוסס בפראג, ואהב לרכוש מוצרי מותרות ולהתגאות בכך לפני אביו, שחי כל חייו חיי סגפנות וחיסכון, ודודה היה מתרגז מאד על ביזבוז הכספים הזה של בנו. ככה בדיוק זה היה, היא אומרת, על המתח המתמיד הזה בין פרנץ קפקא, שזכה ללמוד באוניברסיטה, ואביו דחף את בנו ללמוד ולהתקדם, אך בה בעת נטר לו על כך שחייו היו קלים בהרבה משלו, שהיה ילד מפונק, שלמד בגימנסיה ובאוניברסיטה ולא נאלץ להלך בנעוריו אחר מריצה של רוכל בין הכפרים, ולא לעבוד כשוליה ולהתגורר בבתי אחרים. חנה מתרגמת לי מספרו של ההיסטוריון יוזף ריבאק בן העיירה פיסק, שהתפרסם בפראג בשנת 1968:
"בדיוק מולנו בבית הפינתי היתה חנות גדולה ומצליחה של טקסטיל של קפקא, אשר היו קרובי משפחה של מחבר "הטירה", ו"המשפט" פרנץ קפקא. אביו של הסופר, בימי נעוריו, התרוצץ פה מאחורי הדוכן בתור שוליה של הדוד. היו משפחות יהודיות שדיברו עברית, אבל בדרך כלל נכנסה השפה הצ'כית וגברה על השפה הגרמנית. בשבת סגרו את העסקים והלכו לבית הכנסת ואחר-כך טיילו בכיכר ועישנו סיגרים". בשבת? אני שואלת. כן, אומרת חנה, הם לא היו דתיים באיזור הזה, אבל חיו בין יהודים.
אני מספרת לחנה על סבא משה שלי שנולד בעיירה קטנה ליד סטניסלבוב שבגליציה במשפחה יהודית אורתודוקסית ושירת שנים רבות בצבא האוסטרו-הונגרי. כשחנתה יחידתו בפראג הלך בשבת ללמוד עם הרב של פראג. כשהגיע לבית הרב פתחה לו הרבנית את הדלת ואמרה לו שהרב נמצא בקיטונו. הוא נכנס לקיטון שחללו היה מלא עשן סמיך. מזל שזה לא היה בזמן משה רבנו, אמר לו הרב כשנכנס אליו סבי, והפריח עוד טבעת עשן, אחרת הוא היה אוסר עלינו גם את זה.
כן, אומרת חנה, בגליציה הם היו דתיים, אבל אצלנו לא. אבל חיו חיים יהודיים. גם פרנץ קפקא היה כל הזמן בין יהודים. היא מראה לי תמונות מבתי הקברות של אוסק וסטראקוניצה, עם כתובות עבריות. הנה מצבת יעקב קפקא, סבו של פרנץ קפקא, והנה מצבתם הכפולה של אבי סבה משה קפקא ואם סבה יהודית יוספה קפקא. העברית לא תמיד מתוקנת, כתוב: "הנאהבים והנאימים [כך] בחייהם ובמותם", כוונת הדברים לא תמיד ברורה, ובכל זאת בעברית. משה קפקא ויהודית יוספה קפקא היו שניהם בני משפחת קפקא: משה, סוחר תבואה, היה בנם של שמעון ולודמילה קפקא מצ'קניצה, ורעייתו יהודית יוספה היתה בתם של יואכים ורוזאליה מלאז'אן. אני תוהה אם היו בני דודים, על פי מנהג הנישואים הישן. אבל חנה אינה יודעת. למשה ויוספה נולדו חמישה בנים: קרל, אדוארד, יוזף, היינריך ולודויג. לודויג היה בעל החנות בפיסק שבה עבד בצעירותו הרמן קפקא, והוא היה דוד של אמה של חנה, אירמה פיאלובה לבית קפקא, בתו של קרל, ולודויג היה גם דודו של הרמן קפקא, אבל היא איננה יודעת בדיוק מאיזה צד.
אני שואלת את חנה האם ייתכן שסיפורו של קפקא "בבית הכנסת שלנו" נכתב בהשראת בית כנסת באוסק. באוסק לא היה בית כנסת, רק התפללו באחד הבתים, אומרת חנה, ומראה לי תמונה של הכפר הקטן: בתים לא רבים בין השדות והיער, אבל בסטראקוניצה היה בית כנסת יפה, שהיתה בו עזרת נשים. אבל קפקא לא מתאר בית כנסת יפה, אני אומרת, אלא בית כנסת ישן, ואני חושבת לעצמי שהנה אני נוהגת כמנהג הביוגרפים שמנסים לחבר כל סיפור למציאות, ושוכחים שהסיפורים אינם מספרים את המציאות אלא את נפשו של הסופר, כמו שכתב בן ארצו של קפקא בוהומיל הראבאל על צייר כפרי: כשהוא שומע ברז מטפטף, לוקח עיפרון ומצייר את מפלי הניאגרה.
אני מספרת לחנה שאינני מאמינה שקפקא נתן למכס ברוד כתבי יד שלו בחייו. לדעתי הוא לקח הכל אחרי מותו של קפקא, וצריך להחזיר את הכל לקרובי משפחתו של קפקא ששרדו את השואה, למרות שהם מתנהגים מוזר ולא רוצים לדרוש לקבל לחזקתם את כל כתבי היד. גם בשנות השבעים כשמדינת ישראל הזמינה אותם להצטרף לתביעה נגד אסתר הופה, אהובתו ויורשתו של מכס ברוד, שהבריחה את כתבי היד של קפקא למכירה בחו"ל, סירבו יורשי קפקא להצטרף לתביעה.
חנה איננה מתפלאת שברוד קיבל מהוריו של קפקא את כל עזבונו. הם היו אנשים פשוטים, היא אומרת. אמא שלו אמרה פעם לאמי שיש לי בן כזה גאון שהוא כבר קצת יותר מדי גאון. בשבילם הוא היה בן לא מוצלח.
והם מאד מאד התביישו בסיפור של האירוסים עם פליצה באואר, אני אומרת, שפעמיים התארס איתה קפקא וסחב את הוריו לטקס אירוסין מפואר בברלין, ופעמיים ביטל בסופו של דבר את האירוסין. זאת היתה בשבילם בושה מאד גדולה. בכלל זה שהוא לא התחתן.
כן, אומרת חנה, הם רצו שיהיה עורך דין, שיתקדם, לא שיהיה סופר. זה לא היה משהו שדיבר אליהם.
אני אומרת שהוא דוקא היה עורך דין די מוצלח, אבל הוא קודם כל היה סופר, שזכה להצלחה רבה אבל רק בחוגי האינטלקטואלים בגרמניה. מרטין בובר ותומס מאן והרמן הסה וולטר בנימין מאד העריכו אותו.
אבל המשפחה של קפקא, אומרת חנה, לא היו אינטלקטואלים. הם אמרו לברוד אם אתה רוצה, תיקח הכל.
והם גם היו בהלם ממותו של קפקא, אני אומרת. הרי הם רצו לבקר אותו בסנטוריום בקירלינג והוא לא רצה שיבואו. לא היה להם מושג שמצבו כל כך רע.
מאז פגישתי עם חנה מלכא אני מתלבטת אם לכתוב עליה. אני רוצה לכתוב על כך כי בשבילי הפגישה היתה מאד מרגשת, וצבעה לי את סיפוריו האפלים של קפקא בהרבה מאד צבעים, ואני מתלבטת כי הגברת מלכא אמרה לי הרבה דברים נוקבים שלא קל לכתוב אותם. חנה מלכא היא ניצולת טרזינשטאט ואושוויץ. בטרזינשטאט פגשה את אחותו הצעירה של פרנץ קפקא, אוטיליה המכונה אוטלה, האהובה עליו והמסורה לו מכל, שנשלחה לשם אחרי שהתגרשה מבעלה הצ'כי. שתי בנותיה של אוטלה, ורה והלנה, נשארו עם אביהן וחיו כל חייהן בפראג. בתה הבכורה ורה סנדוק או סודובקה בשמה הצ'כי עדיין חיה שם, והיא כבת תשעים.
לילה אחד, מספרת חנה, שמענו כל הלילה בום בום בום. התברר שזה משלוח של ילדים פולניים ששמו אותם רחוק מהמחנה, כי הם כבר ידעו על תאי הגזים ולא רצו שהם יספרו לכולם. הם הגיעו בלילה והיו שקטים, רק קפצו אחד אחד מהרכבת ואלה הקולות ששמענו. ביקשו מתנדבים לטפל בהם ואוטלה התנדבה לטפל בהם. היו עוד מתנדבים, בערך חמישים. אני עבדתי עם ילדים קטנים יותר ואז היכרתי אותה. אחר כך שלחו את כל הילדים הפולנים לאושוויץ ביחד עם המתנדבים.
אני לא מבינה איך הבנות עזבו את אוטלה ללכת לבד, חנה חוזרת ואומרת. הן כבר לא היו כל כך קטנות, אלא בנות חמש-עשרה, שש-עשרה. מזל שהן לא הלכו גם, אחרת היו גם הן נרצחות, אני אומרת. לא אומרת חנה בנחישות. גם אני יכולתי להישאר בבית. גם אבא שלי היה נוצרי. אבל לרגע לא חשבתי לעזוב את אמא שלי לבד. הם לגמרי נשברו, המבוגרים. הם היו רגילים לחיים נוחים, בורגניים, פתאם אמרו להם לארוז חמישים ק"ג וללכת. אמא שלי לא היתה מסוגלת לעשות כלום. אני ארזתי בשבילה. ואוטלה היתה יותר מבוגרת מאמא שלי.
בת כמה היית? אני שואלת. בת שש-עשרה, עונה חנה. את טרזינשטאט, היא מספרת, ניהלו תנועות הנוער, והיו לי שם יותר קשרים מלאמא שלי. תחילה היא הצליחה להציל את אמה ממשלוח לאושוויץ, אבל לבסוף הגרמנים התעקשו והיא לא יכלה עוד להציל אותה. בסופו של דבר נשלחה גם היא עצמה לאושוויץ אבל בטעות, במקום מישהי אחרת בעלת שם זהה, אבל היא שרדה, כי בהיותה צעירה נשלחה לעבוד בבית חרושת באֶדֶרְן שבגרמניה. עכשיו מזמינים אותה הגרמנים לבוא לשם לטקס, ולספר לצעירים על מה שהיה. החברות שלה אינן אוהבות לנסוע לשם, אבל חנה מרגישה שזו חובתה, לספר לצעירים הגרמניים על מה שהיה.
אני חושבת שלבנות של אוטלה היו רגשי אשמה לגביה, אומרת חנה, שהן עזבו אותה ללכת לבד. אולי אם הן היו איתה היא לא היתה מתנדבת לטפל בילדים מפולניה ולא היתה נשלחת לאושוויץ. היא מספרת שקראה באיזה ספר שהבעל והבנות הלכו לחפש אותה בטרזינשטאט ולא נתנו להם לבקר אותה, אבל אלה שטויות. כולם ידעו שאי אפשר לבקר אנשים במחנה ריכוז.
אני עצמי מאד מסופקת אם אשה בגילה של אוטלה יכלה לשרוד את אושוויץ או אפילו את טרזינשטאט. זה לא כל כך קרה.
וגם חייה של חנה היו בסכנה גדולה, ולא עלה בידה בסופו של דבר להציל את אמה. אבל היא ידעה שעשתה ככל יכולתה.
נזכרתי בסיפורו של הסופר פטר וייס, שניסה ממקום גלותו בשוודיה להציל את חיי הנערה לוסי וייסברגר מפראג שנכלאה בטרזינשטאט, כפי שסיפר בספרו "מיפלט":
ובדירת הוריה, שם ביקרתי אותה פעם, עמדה לוסי וייסברגר, בין מזנון מצוחצח עם אגרטלי בדולח מלאים פרחים וקנקני חרסינה ושעון מתקתק על הקיר. היה ברור שעולם זה, שלפני שנים ספורות עוד השתייכתי אליו, נבזז ונופץ לרסיסים, ותושביו גורשו או נכלאו. אני נמלטתי, ופטר קִין נותר מאחור, במין עולם מעוות. קיבלתי ממנו נייר מטרזינשטאט, משוח שתי וערב במשיחות מכחול כחולות וורודות, ונושא את חותם הנשר פרוש-הכנפיים. נימה שלוה להפליא עלתה ממכתבו, כאילו נמצא באתר נופש, שאליו לקח עמו ספרים וכלי ציור. הוא סיפר על מראה עצי הדובדבן הפורחים לפני חלונו, ועל מכתב ששלחתי לו לפני המלחמה מכפרי על אגם לוגאנו, ושליוה אותו כקמע, דף שחוק, מקופל, מתפורר למחצה, שאת תוכנו שוב לא הכרתי. גם את לוסי הוא הזכיר, שגרה בשכנותו, ברחוב אחר, כאילו היה מבצר זה איזו עיירה כפרית. רק כתובתו, הרחוב הראשי 228/2, הניחה מקום להשערה, שמדובר בצריפים. ניסיתי לשוות לנגד עיני את דיוקנה של לוסי ומצאתי זיכרון חמקמק של תויה הילדותיים הרכים, ולפתע הפכו פנים אלה, ודמותה המשוערת, לדרישה, חשתי כאילו בגדתי בה וזנחתיה, והתחלתי כעת בנסיונות ממושכים להביא לשחרורה. באביב 1942 נראה היה עדיין שישנן אפשרויות ליצור קשר עם רשויות האויב באמצעות משרד החוץ. אספתי כסף והבעתי את הסכמתי לשאת את לוסי וייסברגר לאשה, כתבתי לה וקיבלתי מידה מכתבים. תחילה אישרו לי המשרדים להתחיל בנסיונותי, והפנו אותי למשרדים אחרים, כאילו היתה באיזשהו מקום הנהלה מוסמכת. מכתבי הבקשה שלי מעולם לא נדחו, אם כי בסופו של דבר נותרו ללא מענה, ולאחר ידיעה אחרונה מפטר קִין, שלוסי עקרה למקום בלתי-ידוע, ושגם הוא יסע במהרה, השתררה אך דממת נצח.
איך הן עזבו את אוטלה ללכת לבד, אומרת חנה. אני לא הייתי מעלה בדעתי לעזוב ככה את אמא.
ואני חושבת, היא לא בחרה רק ללכת עם אמה לטרזינשטאט. היא בחרה בזהותה היהודית, היא בחרה לעלות לישראל, היא בחרה לגדל פה את משפחתה. בנותיה של אוטלה נשארו בפראג עם משפחתן הצ'כית, ותמיד פחדו שיגלו שם שהן קרובות משפחתו של קפקא, שהשלטונות הקומוניסטים ראו בו את אויב המהפכה. הרי "המשפט" שלו נקרא כאילו נכתב על משפטי הראוה של סטאלין, שהתרחשו רק לאחר מותו של קפקא.
אבל חנה חושבת שלבד מן הפחד היו לבנותיה של אוטלה רגשי אשמה, ולכן הן לא רצו לדבר על קשריהן למשפחת קפקא. אני חושבת על ספרו של ניקולס מארי שאיני רוצה לקרוא, אבל קראתי ביקורת עליו במוסף "ספרים" של "הארץ", ממנה התברר לי שמארי כי כותב כי אוטלה התגרשה מבעלה כדי להצילו ממות.
הדברים האלה הרגיזו וקוממו אותי כל כך. אוטלה לא התנדבה להתאבד. היא התגרשה מבעלה כי היחסים ביניהם לא היו טובים. בעלה הצ'כי הקתולי לא היה בשום סכנה. הנאצים לא רצחו בני זוג נוצרים של יהודים. להיפך. יהודים שהיו נשואים לנוצרים ניצלו לרוב מרוע הגזירה, וגם ילדיהם המעורבים הצליחו לרוב להינצל. לא תמיד. היו ילדים מנישואים מעורבים שנשלחו אף הם למות. הנאצים לא היו תמיד כל כך מאורגנים ומסודרים כפי שחושבים. אבל אם כבר היה עליה להישאר נשואה, ואז סביר שלא היו נוגעים בה לרעה. אינני יכולה לסבול את הניסיון הזה להציג את רצח היהודים כמעשה של התאבדות מרצון מתוך הקרבה. זה מזכיר לי את הסיפור שהמציא הותיקן על הנזירה היהודיה המומרת אדית שטיין שהנאצים שלחו אל מותה באושוויץ והותיקן הכריז עליה כקדושה, וטען שהלכה מרצונה אל תאי הגזים כדי לכפר על חטאי עמה שלא הכיר באלוהותו של ישו, כדי שנבין שהיהודים הלכו לתאי הגזים מרצונם, אף אחד לא אילץ אותם, וגם כדי שנבין שבעצם הגיע ליהודים שיעשו להם שואה.
כל הסיפור הזה הוא סיפור כל כך קשה. אני שזכיתי להיוולד אחר כך אינני מאשימה את מי שהיו שם ועשו בחירה יותר או פחות אמיצה. לפני עשרה ימים פגשתי את חנה מלכא והתרשמתי ממנה מאד, מאומץ לבה ומכנותה. היא רצתה לספר לי על משפחתו של פרנץ קפקא כי היא באה מאותו הכפר והיא בת לאותה משפחה, שלא היתה מאד דתית, אבל היתה לגמרי לגמרי יהודיה, לא גרמנית, למרות שדיברה גרמנית, ולא צ'כית, למרות שחיה בצ'כיה וגם אהבה את צ'כיה. היא יודעת שמשפחתו של פרנץ קפקא קרובה קרבת דם למשפחת אמה שנרצחה באושוויץ כמו אחותו הצעירה של קפקא אוטלה – גם שתי אחיותיו הנוספות של קפקא ובעליהן היהודיים נרצחו, במחנה חלמנו - , אבל היא איננה יודעת בדיוק לשרטט את עץ המשפחה הענפה, כי דברי הימים משובשים. הרגיז אותה מאד שהגרמנים טוענים שקפקא הוא סופר גרמני, דבר שלא היה מעולם. באוסק, בפיסק, בסטראקוניצה היהודים חיו בינם לבין עצמם, ולא היה שום ספק לגבי יהדותם. גם כשחי בברלין בשנת חייו האחרונה עם דורה דיאמנט אהובתו לא הרגיש קפקא מעולם גרמני אלא יהודי בלבד. בשנה הזאת כתב את יוזפינה הזמרת או עם העכברים, ששירתה נדמה ובאותה שנה נדמה גם שירתו. אני התלבטתי הרבה אם לכתוב על דבריה של חנה מלכא ובסופו של דבר הרגשתי שאני רוצה לכתוב אותם כי הם דברים אמיתיים מהלב, ויש בהם הרבה חומר למחשבה.
