יום ירושלים העצוב

 

כבר אינני זוכרת מתי שמחתי ביום ירושלים. בשנים האחרונות אף פעם לא, ולפני זה כבר אינני זוכרת. אני זוכרת היטב שבמלחמת ששת הימים שמעתי בשידור חי איך הצנחנים מגיעים לכותל, ובכיתי מהתרגשות. אף אחד לא דיבר אז על הר הבית, חוץ מחנן פורת שרצה לפוצץ את המסגדים, אבל גם זה כנראה קרה מאוחר יותר. כולם דיברו על הכותל והתרגשו מאד, והדבר היחיד שאמרו על הר הבית זה שאסור ליהודים לעלות לשם כי לא יודעים היכן קודש הקודשים, ועלולים בטעות לדרוך שם, ורק לכהן הגדול מותר לדרוך שם, ואין כבר כהן גדול ולשום יהודי לא מותר לדרוך שם. אחר כך הרב גורן ערך מחקר וכתב שיש מקומות בהר הבית שבטוח שהם לא קודש הקודשים ומותר לדרוך בהם, אבל הרבנים החרדים כעסו עליו ואמרו שפסקיו אינם פסקים ושאסור בהחלט לעלות להר הבית. מאז נראה ששכחו את ההלכה, ובמקום האיסור המוחלט נהייתה מצוה חדשה דוקא לעלות להר הבית, שנגזרת כנראה מהמצוה הידועה להציק לערבים, לעורר מהומות ולחרחר מלחמה, שזאת כנראה המצוה הכי חשובה היום בציונות הדתית, שפעם היתה הגורם הכי מתון והכי פציפיסטי בכנסת, אבל מאז הניצחון במלחמת ששת הימים עברה מטמורפוזה והפכה לאוונגרד משיחי, וזאת כנראה הסיבה שהאיסור המוחלט לעלות להר הבית הפך מאיסור למצוה. אני כן שמחה שאפשר ללכת לכותל, למרות שגם לשם אני די מפחדת ללכת, וכבר שנים אני לא מתקרבת בכלל לעיר העתיקה, בוודאי שלא מסתובבת בסמטאות ובחנויות הקטנות שפעם יכולתי להסתובב בהן שעות, אבל מי רוצה לחטוף סכין בגב תמורת שטיח צבעוני או תיק עור או גמל קטן מעץ. זה מה שקרה בסופו של דבר, שאנשים כמוני, שלא רוצים לריב עם אף אחד ולא מרגישים שום צורך להראות למישהו שהם האדונים, וגם לא מרגישים כל כך אדונים, שדוקא הסוחרים ובעלי המסעדות בעיר העתיקה דוקא היו מאד שמחים שנבוא לבקר, דוקא אנחנו מפחדים להסתובב שם, ומי שכן הולך לשם אלה היהודים שנורא חשוב להם להראות שהם האדונים ואם אפשר גם לבעוט באיזו זקנה או באיזה דוכן ולעשות נזק לאנשים, אלה האנשים שרצים לעיר העתיקה להוכיח את הריבונות שלנו, שזה כמובן לא מוכיח כלום לאיש, כי שום מדינה לא מכירה בריבונות שלנו במזרח ירושלים, ולא משנה כמה אלפי יהודים יבואו לשם עם דגלים וישירו בגרון ניחר עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, שכשהם שרים את זה, זה נשמע כמו איום, ואני מרגישה רק פחד כשאני רואה אותם עוברים ליד הבית שלי בדרכם לעיר העתיקה שכבר שנים אינני הולכת לשם. השירה שלהם יותר צועקת מאשר מזמרת, כנראה כדי להראות עוד יותר שהם האדונים, ותמיד אני מרגישה שכשהם יגמרו להרביץ לערבים הם יבואו להרביץ לשמאלנים כמוני, כי כמו שאמרו חז"ל מי שמכה לגוי סופו שמכה לישראל, ומי שהורג לגוי סופו שהורג לישראל, וזה כבר קרה ומאז אני עוד יותר מפחדת. אמרו שרוב הצועדים עברו בשקט, ורק החבורה של לה פמיליה צעקה מות לערבים והרביצה לערבים. אני ראיתי אותם בטלויזיה צורחים מות לערבים ושתישרף פלשתין וכל מיני דברים כאלה וחשבתי שעוד מעט הם יבואו להרביץ גם לנו. הם כבר הרביצו לאנשים שהפגינו נגד נתניהו כי כנראה לה פמיליה היא הצבא הפרטי של נתניהו והם באים בשמו להרביץ גם לערבים וגם ליהודים. בבוקר למחרת כשנעמה הושיטה לי את עיתון "הארץ" היא קראה את הכותרת שהמצעד התקיים עם עימותים והיא אמרה: איזה רעים, רוב המצעד עבר בשקט. אמרתי לה שבעיתונים תמיד כותבים על מה שלא בסדר, כמו שכותבים על המטוסים שנופלים ולא כותבים על המטוסים שנחתו בשלום. אבל בלב שלי חשבתי שאפילו אם חמישים אלף איש עברו בשקט ורק מאה או מאתיים צעקו מות לערבים וכאלה דברים, זה מה שיישאר לי בראש ואני לעולם לא אתקרב לאנשים עם הדגלים, אפילו לא לאלה שלא צועקים מות לערבים. ובכל פעם כשמתקרב יום ירושלים אני כבר נאחזת פחד ואימה ממה שיהיה וממה שעלול להיות, ואני לא מרגישה שום שמחה ואני אפילו לא בטוחה אם אני שמחה שכבשנו את ירושלים המזרחית וכל הגדה המערבית כי אני לא בטוחה שיצא מזה משהו טוב, כי קודם לא פחדתי מיהודים ועכשיו יש המון יהודים שאני ממש מפחדת מהם ואני חושבת אם הם מסוגלים לחתוך לי את הצוואר עם שבר בקבוק כמו שכבר עשו לאנשים, וכשראיתי את הצלם של כאן שהיכו אותו בראש עם מקלות הרגשתי שהייתי יכולה בקלות להיות במקומו ולקבל מכות בראש עד זוב דם ואפילו גרוע מזה, ואם מישהו שמח כשקורים כאלה דברים זה רק מעורר בי עצב עמוק ואימה.

הודעה לקוראים ולעוקבים: לפני שבוע פרצו לי לבלוג וחסמו את כל העוקבים שלי שלא יוכלו לעקוב. אפשר להיכנס לעמוד הבית או ישר לרשימות. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני מצליחה לבטל את החסימה. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות, ואני מקוה שחברת גוגל תקן את החבלות.

רשימות מומלצות לחג השבועות:

אלזה לסקר שילר / רות ובעז (שירים) 

מהחל חרמש בקמה

הר גבנונים וגבינות אחרות

עקרון ההפרדה

 

לרגל הענקת פרס ישראל בפילוסופיה ומדעי הדתות לפרופ' ימימה בן-מנחם, ערך איתה הסופר אבי גרפינקל, שהיה תלמידה ומעריך אותה מאד, ראיון שעסק באופיו של המדע, במושג האמת ובעוד נושאים ברומו של עולם, ולבסוף גם שאל אותה כמה שאלות ארציות יותר. למשל מה דעתה על הפרדה מגדרית באקדמיה, וכך ענתה הפרופ' בן-מנחם:

"הפרדה אינה בהכרח אפליה. ואם הרצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים, אינני רואה בהפרדה פגם. במקרה כזה מניעתה היא פטרנליסטית. אפשר לחנך לוויתור עליה, אך אין למנוע אותה בכפייה. הבעיה היא שלפעמים הרצון בהפרדה אינו סימטרי וההפרדה משמשת לאפליה או להדרה ואז יש להתנגד לה. בנוסף יש למצוא את האיזון בין ערכים שונים. גם מי שמתנגד להפרדה כשלעצמה יכול להגיע למסקנה שצריך להתיר אותה בשם ערך אחר, למשל אם היא מאפשרת להרחיב את מעגל רוכשי ההשכלה. האיזון בין ערכים שונים הוא תמיד מסובך וצריך לבחון כל מקרה לגופו."

כמה נפלא עולם התיאוריה, שהדיונים בו הינם פלפול טהור, מבלי "להיתקל בקרקע המציאות" כפי שטענה הפרופ' שיקרה למי שמתעלם מתורת הקוונטים. אינני מבינה דבר בתורת הקוונטים והפיזיקה שלמדתי בתיכון היתה ניוטונית לחלוטין, אבל אני יודעת משהו על מציאות מעמדן של נשים בישראל. רעיון ההפרדה בין נשים וגברים באקדמיה נועד בראש ובראשונה למנוע מנשים ללמד גברים בטענה המחפירה ש"קול באשה ערוה". כמובן מבחינת החרדים אין כל מניעה שגברים ילמדו נשים, כיוון שהקול הגברי הוא לדידם הקול היחיד שראוי להישמע. הרבנים בחברה הדתית והחרדית הינם כמובן גברים בלבד, וגם הפוליטיקאים שמייצגים את הציבור החרדי בכנסת הם גברים בלבד, והם אוסרים על נשים להיבחר לכנסת ברשימות החרדיות. נשים חרדיות ניהלו מאבקים שונים נגד הדרתן מייצוג בכנסת, והיו אף ניסיונות של נשים חרדיות לרוץ ברשימות עצמאיות, אך הן כשלו בכך, לאחר מסע של הסתה והתנכלויות נגדן. אסתי שושן, מייסדת תנועת "נבחרות" למען ייצוג נשים בכנסת אף התגרשה מבעלה על רקע מאבקה.

איך אפשר בכלל במציאות מפלה ומדירה שכזו לדבר על "רצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים" מבלי לעשות שקר בנפשך? גם אם מתעקשים להתעלם מהפסיקה המאלפת בארצות הברית בנושא הפרדת שחורים מלבנים, כי "הפרדה היא אפליה". שהרי ההפרדה תמיד מגיעה ממי שרוצים להשפיל ולהדיר. הטענה שכך ירחיבו את מעגל רוכשי ההשכלה תמיד מחזקת את המפלים והמדירים, לעולם לא את המופלים והמודרים, או ליתר דיוק המופלות והמודרות. להפרדה תהיה השפעה מדירה ומשפילה על מעמדן של כל המרצות באקדמיה. אמנם תיאורטית נאסר לממש את ההפרדה בתנאים שמדיריפ נשים, אך ברור לכל שללא אפליה בפועל איש לא היה דורש הדרה. ההדרה והאפליה הן מטרותיה של ההפרדה. מי שנשים שוות בעיניו לגברים בזכויותיהן ובמעמדן איננו דורש הפרדה.

נכלולית במיוחד היא הגדרתה של ההתנגדות להפרדה כ"פטרנליזם". כיצד אפשר להגדיר נשים שנלחמות נגד השפלתן והדרתן כבלתי ראויות ללמד גברים כ"פטרנליסטיות", בעוד שמי שנכנעים לשנאת הנשים של הממסד החרדי מדיר הנשים מוצגים כמי שנענים ל"רצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים". אלו שני צדדים יש כאן, אם נשים שנלחמות על שוויון נתונות לאיומים והתנכלויות ומוצאות את עצמן מנודות ומוחרמות? הרי הנשים שתומכות בהפרדה אינן חולמות בכלל לבטא את רצונן האמיתי, הן פשוט מצייתות לרבנים ולמנהיגים שכולם גברים. אפילו עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף ומי שהקימה בירושלים מכללה חרדית – שגם היא לא שרדה, לא נמצאה ראויה לכהן ברשימת ש"ס לכנסת. אריה דרעי הציע כפשרה להקים גוף מייעץ של נשים. עדינה בר-שלום ניסתה להתמודד ברשימות שאינן חרדיות אך ללא הצלחה.

גם האמירה של פרופ' בן-מנחם ש"צריך לבחון כל מקרה לגופו" היא התחכמות. הרי ברור לגמרי במה מדובר, שכן במשך שנים יש לחץ פוליטי מצד החרדים להתיר באקדמיה ולא רק בה מסגרות נפרדות לנשים ולגברים, כדי להרחיב את האפליה הרווחת במגזר החרדי גם למגזר הכללי, ולהפוך אותה ללגיטימית באקדמיה וגם בתחומים אחרים, שיהפכו את ההדרה החרדית של נשים לנורמה, וכך יובילו את החברה הישראלית בכיוון של דיכוי הנשים והגברת אי-השוויון במקום בקידומן.

מאחורי הפלפול והדיון התיאורטי שלמעשה מכשיר הפרדה ובהכרח גם מכשיר אפליה של נשים – על ידי איסור לנשים ללמוד בקורסים המוצעים לגברים שהם תמיד רבים יותר, ומניעה בפועל של מרצות מהוראה לגברים, מסתתרת כניעת של הפרופ' בן-מנחם לממסד הדתי המפלה נשים שמתוכו באה: היא בתו של יוסף גולדשמידט שהיה חבר כנסת מטעם המפד"ל, ולא פחות מכך כניעה לממסד האקדמי, גם הוא גברי ברובו, שמעוניין בהקמת מסגרות נפרדות לחרדים מטעמים כלכליים שיוסיפו לאוניברסיטאות ולמוסדות אחרים הכנסה.

כבר כתבתי כאן לא פעם על נשות אקדמיה שפוגעות בנשים כדי לרצות את הממסד, והפרופ' בן-מנחם היא אחת מהן, וכשרון הפלפול שלה איננו יכול להסוות את תמיכתה המעשית בהפרדה, ולמרות הפלפול המנסה להסוות זאת, באפליה והדרה של נשים. עמדתה זו בשאלה שהיא מעשית ובוערת מעלה גם שאלות קשות לגבי ההחלטה להעניק לה את פרס ישראל. האם היותה נוחה לממסד האקדמי והפוליטי היא סיבה להענקת הפרס, לא פחות מכישרונותיה ופעילותה האקדמית? האם מישהו יעניק פרס לד"ר יופי תירוש שנלחמת בשיניים למנוע הפרדה באקדמיה? האם עדינה בר-שלום היתה מקבלת פרס לולא נתפס הדבר כמחמאה לתנועת ש"ס מרובת הכוח הפוליטי, וגם כפיצוי על תבוסה למעשה בהשגת שיוויון לנשים בזירה החשובה ביותר, בבית המחוקקים?

הפרופ' בן-מנחם עוסקת בשאלות הגורל וההכרח. היא כתבה על אנה קרנינה האומללה שמאז התאהבה בוורונסקי נהרסו חייה ונגזר גורלה. היא נהנית להציג שאלות תיאורטיות. זה בוודאי מפתח את המחשבה, ולדברי גרפינקל תלמידיה מצאו בכך תועלת. אבל משמעות חיינו איננה בפלפולים שאנו מתפלפלים אלא בבחירות שאנו עושים, ושעל ידיהן אנו משפיעים על סביבתנו כמיטב יכולתנו. נשים שהצליחו באקדמיה יכולות לסייע לנשים אחרות לחתור לשיוויון ויכולות גם לסייע לגברים לדכא אותן. רובן בוחרות למרבה הצער בדרך השנייה.

חוק צודק ולא מפלה

 

אני שמחה על החוק "ממדים ללימודים" שאושר הלילה, שעל פיו יקבלו לוחמים מלגות לימוד בגובה 75%, ואינני מסכימה כלל לטענות שהועלו שמדובר בחוק גזעני ומפלה.

כבר שנים שרק כמחצית מהיהודים משרתים בצבא, ואין מדובר רק בחרדים שאינם משרתים. ולא זו בלבד שרבים אינם משרתים, אלא שבין המשרתים דוקא כלוחמים, גבוה מספרם של בני השכבות החלשות. רק בסוף השבוע האחרון פרסם יגיל לוי במוסף "הארץ" (20 במאי 22) כתבה על בסיס מחקרו מאז שנת 2005, על ייצוג היתר של חיילים מהפריפריה בין החללים, שמבטא את ייצוג היתר שלהם בתפקידי לחימה ושיטור. אפשר לחלוק על סברתו של לוי שיש הסללה מכוונת, אבל אי אפשר לחלוק על העובדות שמוכרות לרבים, ואינן מיוחדות לישראל: גם בצבא ארצות הברית יש ייצוג יתר ללוחמים מהקהילה השחורה ומקהילות עניות בכלל, וכך גם במדינות אחרות, ובהתאם לכך גם בארצות הברית מוענקות ליוצאי צבא הטבות בלימודים ובתחומים אחרים, ובצדק רב. המניע העיקרי לייצוג היתר של השכבות החלשות בצבא הוא דוקא חיובי: הצבא הוא מנוע חשוב של מוביליות חברתית, ושירות צבאי ממושך מאפשר לחיילים מרקע עני לשדרג את מעמדם החברתי ולהגדיל את סיכוייהם לתעסוקה משתלמת. גם בישראל וגם בארצות הברית שירות צבאי ממושך מעניק יתרון גם בשוק התעסוקה וגם בחיים הפוליטיים, הן לגברים והן לנשים, שתופסות יותר ויותר מקום בין הלוחמים.

גם ההנחה שרק יהודים ייהנו מהמלגות איננה נכונה: בעדה הדרוזית אחוז הגברים המשרתים בצה"ל גבוה בהרבה מאשר בקרב היהודים, וסיוע במימון לימודים גבוהים הוא המינימום שהמדינה חייבת לעשות למענם. ביחידות הלוחמות משרתים גם רבים מזכאי חוק השבות שאינם יהודים על פי ההלכה, וגם הם, שרובם באים ממשפחות עולים מעוטות אמצעים, ראוי מאד שייהנו מתמיכה לאחר שירותם כלוחמים. אחי שכבר שנים איננו בין החיים סיפר לי בזמנו שנשלח להרצות על השואה ליחידת חיילים בלבנון, וגילה שכמעט כל הנוכחים היו דרוזים או עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, שרבים מהם אינם יהודים מצד אמם. זהו סיפור אחד, אבל הוא משקף מציאות שאי אפשר להתכחש לה. אם בתקופת שירותי בצבא לפני כמעט חמישים שנה היה ייצוג גבוה למושבניקים וקיבוצניקים, וליוצאי בתי הספר האליטיסטים בערים הגדולות, היום יש ייצוג גבוה בהרבה ביחידות הלוחמות לבני העדה האתיופית, לבני העדה הדרוזית, לבני עיירות הפיתוח וההתנחלויות. בהתאם לכך גם גדל בצבא אחוז החיילים הדתיים ואחוז הקצינים הדתיים, ונדרשים יותר שירותי דת, ולא במקרה יש גם יותר מעורבות של צה"ל בענייני הגיור וטוב שכך, כי זכאי חוק השבות שאינם יהודים על פי ההלכה חשים את עצמם לרוב כיהודים, ומגיעה להם כל העזרה האפשרית כדי להקל עליהם ולדאוג שלא יקופחו בגלל המונופול האורתודוקסי על שירותי הדת בישראל. בושה וחרפה היא שחיילים כאלה שסיכנו את חייהם למען המדינה, צריכים לנסוע לחו"ל כדי להתחתן, בגלל העדר נישואים אזרחיים בישראל, ואם הם נופלים במסגרת שירותם הצבאי, מתעוררת השאלה המבישה היכן לקוברם. למרבה הצער שלושים שנה אחרי העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות לשעבר לא חלה שום תזוזה בעניין זה. לטעמי צריכה המדינה לממן את נסיעתם לחו"ל לצורך נישואים של מי שעקב המונופול האורתודוקסי אינם יכולים להינשא בישראל. הייתי רוצה שכל מי שאיננו יכול להינשא בישראל יקבל מהמדינה מימון לנסיעה להתחתן בחו"ל, אבל אם יתחילו בכך שיועבר חוק שלוחמים, ובכלל זה המשרתים במשמר הגבול, שאינם יכולים להינשא בישראל, יקבלו מימון לנישואים בחו"ל, אתמוך בו בכל לבי. זו איננה גזענות אלא צדק בסיסי והכרת תודה מינימלית למי שסיכנו את חייהם למען כל אזרחי המדינה, שאיננה דואגת לספק להם את השירותים שמחובתה לספק לכל אזרח. וכמובן שאני מייחלת בכל לבי לביטולו של חוק הלאום הגזעני שנועד אך ורק להשפיל ולהפלות את מי שאינם יהודים, וגם אם המניע לתיקון כזה הוא הגינות בסיסית כלפי החיילים הדרוזים והלא יהודים האחרים המשרתים ומסכנים את חייהם למען המדינה, אברך על כל תיקון בחוק המביש הזה שישקף את ערכי השוויון, האחוה והכרת הטוב.

הודעה לקוראים ולעוקבים: לצערי הבלוג נפרץ וכל העוקבים שלי נחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ובינתיים לא הצלחתי לבטל את החסימה. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תדאג לתקן את החבלות. 

הרשימה שנקראה במיוחד לאחרונה היא יוזפינה הזמרת או קפקא עונה לווגנר ואני ממליצה למתעניינים לקרוא גם את רשימתי  תאודור אדורנו על ריכרד וגנר.

לפיתת החנק של נתניהו

 

רק ביום רביעי בערב דיברתי עם בתי שרון על גסות הרוח של חברת הכנסת מירב בן-ארי, שלמען הגילוי הנאות, אני מתעבת כבר זמן רב בשל תמיכתה הנלהבת במה שמכונה פונדקאות, סחר ברחמן של נשים לשם ייצור תינוקות למכירה למרבה במחיר, כאשר מרוב להיטות לקדם את הסחר הזה התנגדה אפילו למגבלת הגיל הצנועה שביקשו להטיל, 39 שנים. מירב בן-ארי חשבה שאין בעיה לנצל גם נשים בנות ארבעים ומעלה. כעת סירבה להביע צער על מותה של העיתונאית שירין אבו-עאקלה. לפחות בצביעות אי אפשר להאשים אותה. היא טיפשה מכדי להיות לפחות מנומסת מן השפה ולחוץ.

אמרתי לשרון שאני משוכנעת שמי שלא ירה בשירין אבו-עאקלה עשה את זה בטעות, למרות שעל פי תגובתה של מירב בן-ארי אפשר לחשוב שמדינת ישראל חפצה במותה. אני משוכנעת שנהרגה בטעות וללא כל כוונת זדון מצד היורה, יהא אשר יהא. שרון אמרה שתמיד אנחנו מצליחים להסתבך, ואמרתי לה שאני מרגישה שכל המבצע האגרסיבי הזה בג'נין הוא בגלל החשש מבנימין נתניהו שעלה לשלטון על גופתו של יצחק רבין אחרי שרקד על דמם של הנרצחים בפיגועים וכעת עושה זאת שוב לאותה מטרה, ואני מרגישה שלמרות שסולק מכס ראש הממשלה מעולם לא חדל ללפות את צוארנו ולחנוק אותנו, ועדיין הוא זה שמחולל את כל מה שקורה במדינה, וטבעת החנק שלו על צווארנו, שחנקה אותנו חמש-עשרה שנים, עודנה חונקת. וכעת אני מרגישה שטבעת החנק הולכת ומתהדקת. אני מרגישה פחד. לא רק פחד, אימה אפלה משובו של נתניהו, כאילו רק נמלטנו מהכלא וכבר ניתפס וניזרק מיד לצינוק.

וזה לא שעכשיו באמת טוב. גם כעת חונקת אותנו איילת שקד, שרת השחיתות והגזענות. איך הרגה את העלייה מרוסיה ואוקראינה במחי יד, כשהורתה לחברת אלעל שלא להעלות למטוסים פליטים מאוקראינה ללא אשרת עלייה, והודיעה שישראל היא מדינה ליהודים בלבד. מיד פנו הבנים לאבות יהודים ואמהות נוצריות והיהודים הנשואים לנוצריות לגרמניה, שם קלטו אותם כפליטים. אפילו רב מרבני חב"ד שמסייע לפליטים יהודים הודה שהוא ממליץ להם שלא לעלות לישראל, כי "אני אומר להם את האמת", והאמת היא שאיילת המנוולת הרחיקה מישראל הרבה משפחות יהודיות למחצה וזכאיות חוק השבות, ואיש איננו בא איתה חשבון על הנזק שגרמה ברשעותה ואכזריותה האינסופיות. ומאחר שמעולם לא די לה, היא מתנגדת כעת בכל כוחה לתיקון חוק הלאום, ובמיוחד לחקיקת הזכות לשוויון, וגם להצטרפות לאמנת איסטנבול למניעת אלימות נגד נשים, שמא תיאלץ להגן גם על נשים שאינן יהודיות. נמאסה עלי כבר חלוקת העבודה הזאת בין בנט לשקד. הוא משחק את הנחמד ושותק והיא שופכת על כולנו את בושם הפשיזם שלה ומערערת את יסודות קיומה של מדינת ישראל, שבמגילת העצמאות התחייבה לשוויון וצדק לכל אזרחיה. לפעמים אי אפשר להימנע מהשאלה לשם מה הממשלה הזאת, ומה יתרונה, אבל אז נזכרים בנתניהו בראש ההפגנה שנישא בה ארון מתים ועליו השם רבין, ובאיתמר בן-גביר אוחז בסמל מכוניתו של רבין ומבטיח להגיע גם לרבין עצמו, נזכרים ומברכים על כל רגע שבו עדיין מחזיקה מעמד הממשלה הזאת, שאיננה טובה ובוודאי איננה מצוינת, היא רק גרועה פחות, חונקת פחות, מאיימת פחות.

ולא רק הימין המאוס. גם ניצן הורוביץ שהצבעתי עבורו. אינני כועסת שטעה כאשר שיריין ברשימה את רינאווי-זועבי. אינני כועסת על טעויות. אני כועסת על כוונת מכוון. מדוע איננו מפרסם את הדו"ח של פרופ' איתמר גרוטו על חטיפת ילדי תימן? למעשה חטיפת ילדי עולים חדשים, רבים מבני תימן אך לא רק, כדי להעבירם לאימוץ במשפחות אמידות. עד היום איננו יודעים מה בדיוק היה, והוריו של חיים חברי שאחותו הבכורה נחטפה כבר הלכו לעולמם מבלי שהתברר להם גורל בתם שכל חייהם חיפשו ומעולם לא מצאוה. כל יום של התמהמהות בגילוי האמת מוסיף חטא על פשע, וטובה אמת חלקית מהסתרה מלאה. באפלה, בלא אורה המחטא של השמש, תוססים הרקב והשחיתות.

הכל מאכזב כל כך, ובכל זאת אני מקוה לעוד יום ועוד יום של ממשלת האכזבה, כדי שלא תשוב ממשלת האימה של נתניהו. אני חשה כאילו היינו אסירים שהוצאו לטיול בחצר ומתענגים על כמה קרני שמש שחודרות מבעד לעננים, וחרדים שעוד מעט קט ישיבו אותנו אל תא אפל, מוקפים מכל עבר בדיוקנאותיו של נתניהו, כמו בסרטו של ז'ק פרוור "המלך והציפור", נופלים מן הפח אל הפחת ואין מציל.     

שידוכים וטכסים

 

כבר יותר משבוע שכמעט בכל ערב אני צופה בתכנית שידוכים. כבר כמה שבועות שהתמכרתי לפחות מתוקשרת מביניהן, "אהבה חדשה" ברשת, שהעונה הראשונה שלה היתה נוראית ודי מהר הפסקתי לצפות בה, אבל העונה הנוכחית מרתקת, בעיקר בזכות ארבע הנשים שלוהקו לתכנית: מריאנה הגרושה והאם לבן שפגשה בתכנית את אהוב נעוריה סרגיי, או בעצם הוא זה שפגש את אהבת נעוריו, כמו שקורה לרוב באגדות, אבל האהבה הזו מחזירה אותו לבאר-שבע לאחר שבנה לו חיים אחרים בתל-אביב, ומריאנה חרדה שיעזבנה וישבור את לבה בשנית, דנה הישראלית שחיה במיאמי שכולה רגש ופגיעות, שני הדתל"שית שקרועה בין העולם שבו גדלה לזה שהיא חיה בו כעת והתאהבה קשות בפלסטיקאי החילוני המקועקע מיכאל, שנטש אותה כדי לחזור לטינה הבלונדינית, שאת גומיית שערה מצאה שני בספת ביתו כשלקח אותה לבקר שם, ואל העולה מצרפת שרק אביה יהודי, וסוגיית היותה בת לאם קתולית חוזרת ועולה. ארבע הבנות שחיות בזמן התכנית בבית דירות אחד ונקשרות זו לזו, מספקות לתכנית רשת מגוונת של קשרים אנושיים, שבניגוד ליחסיהן המורכבים עם הגברים בתכנית, הקשר ביניהן, שמתבסס על תחושת הפגיעות הנשית, חם ותומך, ומאזן מעט את האכזריות שהנשים חוות מצד הגברים שהן פוגשות בתכנית. לכאורה הנשים הן הבוחרות והמחליטות בתכנית, אבל קל להיווכח שהגברים הם אלה ששופטים אותן ללא רחמים ונוטשים אותן ללא צער, והנשים חסרות אונים למולם.

ובשבוע שעבר התחילה עונה חדשה של "חתונה ממבט ראשון" שמנסה לכפר על הליהוק הלא מוצלח של העונה הקודמת שהרחיק את הצופים, ולהביא גלריית דמויות פגיעות יותר שעשויות לכבוש את לב הצופים, אבל עדיין זו תכנית חילונית מאד ותל-אביבית מאד, ושיא הנועזות היא בחירת כלה במידה 44, כמובן יפהפיה, ורק הגברים מרשים לעצמם להיות פחות יפים. אם לא יהודיה או ילד מנישואים קודמים הם מחוץ לתחום. לעומת "אהבה חדשה" שהשנה פחות מהנדסת את המשתתפים ומניחה להם רוב הזמן לבחור את צורת הבילוי המועדפת עליהם, כמו אצל זוגות שנפגשים בחיים האמיתיים, מה שמאד משפר את התכנית, בנויה "חתונה ממבט ראשון" כל כולה סביב טכסי הנישואים המדומים וירחי הדבש המדומים, והפרסומות והמותגים שמקודמים באמצעותם, מה שמהר מאד מתחיל לשעמם ולעצבן. ועדיין, בעבור הדיאלוגים בין הזוגות שמפציעים בין תועפות הפרסומות והתוכן השיווקי, היא שוה צפייה. "חתונה ממבט ראשון" היא תכנית על טכסי חתונה לא פחות משהיא תכנית על זוגיות: שמלת הכלה, חליפת החתן, המלון של לפני החתונה והמלון של אחרי, ובקיצור כל מה שמיותר בטכסי חתונה אמיתיים, מככב בתכנית לא פחות מהזוגות. "חתונה ממבט ראשון" מייצרת קודם כל פנטסיה של טכס חתונה "כמו בחלומות", למרות שחתונה יהודית תעדיף שמלת כלה צנועה יותר – ולא חושפת כתפיים וגב, חליפת חתן שמרנית יותר, ומלון מפואר לפני ואחרי ממש איננו הכרחי וגם לא לפי הישג ידם של רבים. אבל לטכס הנישואים המדומיין נועד בתכנית תפקיד מאגי: הוא אמור להפוך שני זרים לזוג מאוהב, כי הרי בבסיס הפורמט עומדת האמונה שכזה הוא טכס הנישואים: שבכוחו כביכול להדביק יחדיו גבר ואשה שכלל אינם מכירים ולא בחרו זה בזה, ומכיוון שמדובר בטכס מאגי, יש להקפיד בכל פרטיו ודקדוקיו ורצוי להדר בהם כפי שהמאמינים מהדרים בטכסי האמונה, מה שאמור להעצים את כוחם המאגי של אותם טכסים.

והרי בכך מאמינים גם רבים שמשקיעים בחתונתם האמיתית אינסוף משאבים וטרחה: שככל שתהא החתונה מפוארת וראוותנית יותר, כך היא תביא אחריה נישואים מופלאים ואהבה מופלאה, למרות שבחיים האמיתיים לעתים קרובות ההיפך הוא הנכון. רבים גם החוששים שאם חלילה משהו בטכס לא יתנהל כשורה, אבוי לנישואים, למרות שנישואים רבים שרדו חתונות נטולות פאר והאריכו ימים, ולא מעטים מאלה שקדמו להם חתונות מפוארות עד אין קץ קרסו במהרה. אבל כפי ששום רווקה לא תחדל להתפלל על קברי צדיקים רק מפני שאלה לא הביאו לה בן זוג, לא יחדלו הנישאים והוריהם לכלות את כספם בחתונה "בלתי נשכחת" שהם לבדם יזכרו, ולוואי שיזכרו לטובה.

לעומת "חתונה ממבט ראשון" בולטת לטובה "אהבה חדשה" כפורמט נטול טכסים, שרק היחסים המתפתחים בין הגברים לנשים, ובין הנשים לבין עצמן מככבים בה, אבל השבוע חדר אליה טכס שהובא מבחוץ, כנראה בזכות העובדה שאמה של המשתתפת דנה עורכת טכסי הפרשת חלה, וכך זכיתי אף אני, שלמרות שגדלתי בביתם האורתודוקסי של סבי וסבתי מימי לא שמעתי מפיהם על טכס כזה ומעולם לא נכחתי בטכס שכזה, לצפות בטכס הפרשת חלה במלואו, מראשיתו ועד סופו, והתחושה הקשה שעורר בי ממשיכה להטריד אותי.

דנה שמחה כמובן מאד לפגוש את אמה, והבנות האחרות הצטרפו לטכס בשמחה, והפתיעה במיוחד אל שהתרגשה מאד והתברר שכבר השתתפה בטכסים שכאלה והיא יודעת בדיוק כיצד הם מתנהלים, ויודעת שמאחר שרק אביה יהודי ואמה איננה יהודיה, אסור לה להזכיר את שם אמה והיא נקראת בטכס "אל בת חוה", למרות שכפי שאמרה מאוחר יותר, עדיין אמה היא אמה, גם היא איננה יהודיה. מי המציא את הטכס הזה, וכיצד הפך מקיום מצוה דתית, כמו מצוות רבות אחרות המורות להפריש או להותיר לעניים את חלקם, לטכס מאגי, שקיומו מבטיח למשתתפת זיווג ופרי בטן ועוד כהנה וכהנה, שהרי קיום מצוות הוא חובה דתית שהמאמין מתחייב למלא, ואין מובטחת לו תמורה כלשהי לבד מהסיפוק שבקיום מצוות האל, ונראה שחברתנו החילונית נטשה את הדת אבל מתמסרת לטכסים מאגיים שאמורים להבטיח למקיימיהם ברכה והצלחה, כאילו קיום מצוות הוא השקעה בקרן שמניבה תשואה נאה ומשתלמת, והטכס הופך חשוב מן המצוה. וכך נוהרים אנשים לקבל את ברכתם של רבנים וצדיקים, והרי אדם איננו נזקק לתיווך כדי לבקש את ברכת האל למעשיו – כולנו רשאים להתפלל בכל עת שה' ישמע את תפילתנו ויאזין למצוקתנו ויעשה עמנו חסד, ואין צורך לשחר לפתחם של רבנים וצדיקים שהם בני תמותה כמותנו. אבל כשם שאנשים מחפשים מליץ יושר שיסייע להם בקידום ענייניהם בעיריה או במשרד הפנים או בביטוח הלאומי, כך נוהרים אנשים לרבנים שיסדרו את ענייניהם עם ריבונו של עולם ויפנו אליו בשמם, בתקוה שמה שאין בכוחם לחולל יש בכוח אחרים, והרי זו קטנות אמונה לחשוב שהאל לא ישמע לתפילתך אם לא תשלח אליו מליץ יושר מפורסם, אבל בעולם המאגי העניינים מתנהלים כמו בעולם של מטה, והקדוש ברוך הוא הוא מין שר או ראש עיריה שכזה, שצריך לשלוח אליו מקורבים כדי שיחליקו עבורך את העניינים וישיגו לך תמורה ראויה, ובמקום לקיים מצוות שנועדו לדאוג לזולת ולהבטיח ערבות הדדית בין הבריות, אנשים מקיימים טכסים שנועדו להבטיח להם בדרך נס את מבוקשם, ובערב הזה שמציינים בו שנה לאסון נורא, שוב נדחקים אנשים כדי לנשק את ציון הקבר המיוחס לשמעון בר-יוחאי, ומאמינים שהביקור בקבר יביא להם מזל וברכה, אבל מזל וברכה לפעמים יש ולפעמים אין, קיום מצוות איננו השקעה בבנק, וגם השקעות בבנק לא תמיד עולות יפה, אבל מצוות אדם מקיים מפני שקיבל עליו עול תורה ומצוות ולא מפני שמשלמים לו על כל מצוה ומצוה אלא מפני שזו מהותו וכמו שאמר קהלת סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

חופשת לידה לגברים?

 

אביגדור ליברמן ומירב מיכאלי חגגו ברטוריקה מהפכנית: גברים יקבלו חופשת לידה שלא על חשבון הנשים, חופשה של שבועיים עד חודש. אחר כך התבררו הפרטים: אם יועבר חוק תקציב לשנת 2023, יועבר גם התיקון הזה, שאחרי שהנשים תנצלנה את כל חופשת הלידה בת 15 השבועות, ותחזורנה לעבודה, יוכל גם הבעל לקבל חופשת לידה לשבועיים או חודש. התיקון הוצג כתרופה לתופעה מצערת ומוכחת: שכרן של נשים יורד בעקבות לידת ילד. יש טוענים שזה קורה בגלל הצמצום בשעות עבודתן, ויש טוענים שהסיבות אחרות. אבל איך בדיוק תתקן חופשת לידה לבעל את המצב הזה? איך תמנע העובדה שהגבר ייצא לחופשה של שבועיים, או אפילו חודש, אחרי שאשתו תחזור לעבודה, את ירידת שכרה, שנובעת מצמצום בשעות עבודתה או מניצול חולשתה בשוק העבודה כאם לתינוק רך? נניח שהאשה איננה מניקה, והיא תוכל לעבוד יותר שעות, במשך שבועיים או חודש, כמה זה כבר יכול לשנות? מה יקרה אחר כך? והאם יש בכלל טעם לאם לילד רך להתחייב ליותר שעות עבודה למשך שבועיים או חודש? מה זאת הבדיחה הזאת? וכמה נשים תחזורנה לעבודה אחרי 15 שבועות בלבד, כאשר רבות מהן עדיין מניקות והילדים קטנים מכדי לאכול מזון מוצק? וכמה גברים יוכלו להרשות לעצמם חופשה של חודש, כאשר רובם מפרנסים עיקריים וחייבים להיות כאלה כאשר האשה מטופלת בתינוק קטן, שלא לדבר אם יש כבר בבית ילדים קטנים נוספים?  

חופשת הלידה בישראל כל כך קצרה, שעדיף היה שיאריכו את חופשת הלידה של הנשים בעוד חודש או לפחות בעוד שבועיים. הרווח לנשים יהיה גדול יותר מאשר במתן חופשת לידה קצרה לגבר. ואם כבר חופשת לידה לגברים, עדיף שהיא תינתן עם הולדת התינוק, כדי שהבעל יוכל לסייע לאשתו שמתאוששת מהלידה, לטפל בילדים האחרים ובסידורים הרבים שנדרשים עם בואו של תינוק חדש הביתה. גם בילוי זמן משותף ליצירת קשר בין האב לתינוק נדרש מיד לאחר הלידה יותר מאשר מאוחר יותר.

אז מדוע דוקא קידום חופשת לידה לגברים? מפני שצריך להציג העמדת פנים של חתירה לשוויון, במדינה שמעמד הנשים בה הוא מביש, מדינה שאין בה נישואים אזרחיים, מדינה שבה כפופות הנשים לחוק דתי שכלל איננו רואה בהן בני אדם עצמאיים אלא רכוש של הבעל, מדינה שבה בית דין איננו רשאי להפקיע את נישואיה של אשה אלא בהסכמת בעלה, כאילו היתה שפחתו, ונשים שבעלן נעדר נותרות עגונות עד סוף ימיהן, מדינה שבה נאלצות אלמנות לקנות את זכותן להינשא מחדש מאחי הבעל, שבה אנשים עלולים להיות מוכרזים כממזרים עד דור עשירי אם אמם לא התגרשה מבעלה הקודם כהלכה, מדינה שבפרלמנט שלה ישנן מפלגות שאוסרות על נשים להיבחר לכנסת ואיננה נוקפת אצבע לשנות זאת ואף פועלת בארגונים בינלאומיים נגד הבטחת שוויון בייצוג לנשים – כל זאת בנוסף לכך שחופשת הלידה בישראל, ארץ שנשותיה יולדות בממוצע יותר ילדים מכל אשה במערב, קצרה ועלובה ביותר, ומרבית הנשים לוקחות חופשה נוספת על חשבונן ומשלימות עם הפגיעה בקריירה. למען האמת, רוב הנשים בישראל הן אלה שלוחצות על הבעל להביא ילדים נוספים לעולם, אולי בגלל לחץ חברתי, ואולי מפני שהאווירה הסביבתית במדינת ישראל מעודדת משפחות של שלושה ילדים לפחות גם במגזר החילוני, וזו תופעה לגמרי חיובית, אבל אין לה מענה מצד המדינה, שמפקירה במידה רבה את הטיפול והחינוך בגיל הרך בידי המגזר הפרטי, ללא פיקוח וללא הכשרה מתאימה כפי שנהוג במדינות שהיינו רוצים להידמות להן. כל כך הרבה צריך לתקן במעמד האשה במדינת ישראל לפני שמדברים על שוויון בין גברים ונשים בחופשת הלידה.

אם יש תקציב לכך, רצוי להאריך בעוד שבוע או שבועיים את חופשת הלידה לנשים, במקום להציע חופשת לידה לגברים שמותנית בחזרת האשה לעבודה ושהרוב המכריע של הגברים, כפי שכבר קרה עם תיקונים קודמים שהתיימרו להגדיל את השוויון בין נשים וגברים, לא ימצאו בה חפץ. במקום להעמיד פנים שישראל מדינה שחותרת לשוויון בין נשים וגברים, שהיא ממש ממש לא, עדיף לסייע עוד קצת לנשים בישראל, שיולדות ומגדלות שלושה וארבעה ויותר ילדים בארץ קשה ובתנאים קשים.

פטריוטים

 

 אתמול ביקשתי מהבעלים של החנות לחומרי בניין שיחליף לי שני שקעים שהתפרקו. הוא אמר שהוא כבר לא עושה כאלה דברים, אבל בגלל שהוא מכיר אותי הוא יבוא בערב ויתקן. חשבתי שזאת עבודה של חמש דקות בשבילו, אבל כשהוא בא הוא אמר אוי, צריך לקדוח חורים. הוא הביא איתו מקדחה קטנה וקדח וקדח ולא הצליח והלך להביא מקדחה גדולה וקדח וקדח וקדח והראש כבר התפוצץ לי ובינתיים עברה כבר שעה והלכתי לראות חדשות, כי בבוקר תפסו את המחבלים שרצחו שלושה אנשים באלעד עם גרזנים ורציתי לראות שבאמת תפסו אותם כי נורא הפחיד אותי שהם מסתובבים חופשי, אבל כשהדלקתי את הטלויזיה אמרו שלפני עשר דקות דקרו מישהו בשער שכם והוא פצוע בינוני. בינתיים הוא סיים להתקין את השקע במטבח והתחיל לקדוח בחדר שהיה פעם של הבנות ובאתי ואמרתי לו שהיה פיגוע בשער שכם ודקרו בחור צעיר והשוטרים של משמר הגבול ירו במחבל, ואז הוא אמר לי: הבן שלי במשמר הגבול. לרגע הייתי בהלם כי לא חשבתי שיש לו בן כזה גדול שהוא כבר חייל. אני מכירה אותו המון שנים מאז שהוא היה נער ולא חשבתי שהשנים עברו ועכשיו הוא כבר לא נער והוא כבר אבא לבן חייל, והצטערתי שהבהלתי אותו ואמרתי לו שהיה פיגוע בשער שכם ועכשיו הוא דואג לבן שלו. אמרתי לו שלא ידעתי שיש לו בן במשמר הגבול ושאני מצטערת שסיפרתי לו על הפיגוע והוא אמר לא, טוב שאמרת לי. אמרתי לו שלא חשבתי שיש לו בן במשמר הגבול והוא אמר: אנחנו פטריוטים. הוא הראה לי תמונה של הבן במדים. בחור יפה. התפללתי שהבן שלו בסדר כי אם לא הייתי מרגישה אשמה, אני לא יודעת למה הייתי מרגישה אשמה, אבל ברגשות אף פעם אין היגיון. קצת הצחיק אותי שהוא אמר שהם פטריוטים, כי לא חשבתי שיש לו בן במשמר הגבול לא בגלל שחשבתי שהם לא פטריוטים, אלא בגלל שחשבתי שהוא צעיר מכדי שיהיה לו בן חייל, וממילא השירות בצבא הוא חובה ולא צריך להיות בשביל זה פטריוטים, רק לציית לחוק, אבל אולי בשביל לשרת במשמר הגבול כן צריך להיות פטריוטים כי מתנדבים לשרת שם. אני הייתי מורה חיילת כי אהבתי לעבוד עם ילדים. אני לא חושבת שאני פטריוטית. יש המון דברים בישראל שאני ממש לא אוהבת, אבל אולי אני כן קצת פטריוטית. למשל קראתי בסופ"ש מאמר של עפרי אילני, שכתב במוסף הארץ שישראל הארץ הכי מכוערת וזה די עצבן אותי, קודם כל כי זה לא נכון וגם כי תמיד יש למאמרים שלו ניחוח של חנופה לגרמנים וחשוב לו להגיד שישראל יותר מכוערת מגרמניה, וגם כי בעיני הדבר הכי פרובינציאלי זה להתפעל מארצות אחרות ולבוז לארץ שלך. פעם כשנסעתי לאוסטריה, זה היה לפני שנים כשהייתי צריכה לנסוע לשם כל הזמן, פגשתי במטוס תיירת אוסטרית שחזרה מישראל ומאד נהנתה בישראל. אמרתי לה שישראל לא יפה כמו אוסטריה, אבל היא מאד מגוונת, כי יש בה גם ים וגם אגמים וגם מדבר, והיא אמרה לי זה לא נכון שישראל פחות יפה מאוסטריה, היא לא פחות יפה, היא פשוט שונה, וזה כמובן נכון. למשל הכנרת היא אחד האגמים היפים בעולם, ולא רק מפני שישו הלך בה על המים, שבגלל זה הצליינים באים לשם ונורא מתרגשים. אבל לחשוב שישראל ארץ יפה זה אולי לא ממש פטריוטיות, כי לא צריך להקריב בשביל זה שום דבר. אולי כשיש בן במשמר הגבול צריך להיות פטריוטים, כי כל הזמן דואגים לו. היום פגשתי אותו שוב והוא סיפר לי שהבן ענה לו רק אחרי שעה וחצי, כי הקפיצו אותם והוא השאיר את הנייד בבסיס וצלצל מטלפון של חבר, והוא ואשתו ראו מספר זר ונבהלו מאד, כי הם חשבו שהבן נפצע ומישהו אחר מצלצל להודיע להם, אבל זה היה הבן שאמר שהוא בסדר גמור והוא לא יכול לדבר. חשבתי על זה שהכרתי את הבעלים של החנות מאז שהיה נער ועכשיו הוא כבר אבא לחייל עם הרבה שערות לבנות, כי להיות הורים של חייל זה לפעמים יותר קשה מלהיות חייל בעצמך, ובאמת צריך להיות פטריוטים בכדי לקבל את זה באהבה.