יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

קטנטנות

לפעמים כשרוצים לחשוב על דברים ברומו של עולם, השנה שחלפה, השנה הבאה, העבר, העתיד, באות דוקא מחשבות קטנות, ממש קטנטנות, כמו הטפילים שתוקפים הקיץ בהמוניהם את הכלבה הזקנה, ואני נלחמת בהם נואשות וללא הצלחה ודי מיואשת, ונזכרת במישנה שגם ליתוש ולכינה מקום בעולמו של הקב"ה, שזה אולי נכון, אבל למה דוקא על הכלבה שלי, ולמה בכמויות כאלה, ונדמה לי שגם עליי זוחלים דברים ואני עייפה ומותשת ממלחמת הקרציות האינסופית, וקצת לא נעים לי, כי אני רואה כל הזמן בטלויזיה אנשים שקורים להם אסונות נוראיים ואני עסוקה בקרציות שזה נורא קטן ונמוך, כמעט אין לזה מימד שלישי מרוב שזה שטוח. בסוף השנה ובפתח שנה חדשה צריך לחשוב על דברים גדולים ורוחניים ולעשות חשבון נפש, ואני רק סופרת כמה קרציות כבר העפתי לאסלה וכמה עוד נשארו. זה חשבון מאד קטנוני, ונדמה לי שהוא מאד מקטין לי את המוח ולא נשאר בכלל מקום לדברים גדולים ומחשבות נעלות. המחשבות הן אדון לעצמן. לפעמים הן מחליטות לעוף ואי אפשר בכלל לתפוס אותן בשביל להוריד אותן לקרקע, ואתה עף אחריהן כאילו אתה קשור לכדור פורח, ולפעמים הן זוחלות על האדמה ושום מנוף לא מצליח להרים אותן משם, ובלית ברירה אתה מדדה אחריהן בבוץ. עכשיו אני דומה לילדים שרצים על הדשא כשידיהם פשוטות לצדדים ומניפים אותן מעלה ומטה כאילו היו בעלי כנף, ומדמים את עצמם לציפורים, גם אני רוצה לעוף, אבל אני רצה במעגלים על הקרקע, מנופפת בידיי ומנסה שלא להתייאש. את היכולת המופלאה הזו של הילדים להמריא ללא כנפיים כנראה כבר איבדתי. אני עסוקה ללא הרף ביום קטנות, במטלות קטנות, בבעיות קטנות וקטנטנות שעטות עליי כמו הטפילים על הכלבה הזקנה. לעתים קרובות אני מיוגעת ומותשת, לפעמים אני עייפה עוד לפני שהחל היום. ואני אומרת לעצמי: צריך להתרומם, לאסוף את עצמי ולהתרומם, אלה החיים, נותנים להם שטר גדול והם פורטים את הכל למטבעות קטנים, לזוטות, ואני תמיד מחכה בחורף לקיץ ובקיץ לחורף, במין תקוה משונה שיבוא קץ לטרדות, ואין קץ לטרדות. וככה, במאמץ הזה לחיות מיום ליום עוברות השנים ועוברים החיים. אבל בגילי כבר יודעים שהטוב וגם הרע יחלפו, בגילי כבר אין מקום לדיכאונות, לא דיכאונות של חג ולא דיכאונות של חול. בסך הכל אני אוהבת את החגים ולאפות את השטרודל, שמכינים אותו מבצק דקיק מאד ופריך מאד, שנשבר בקלות כמו הלב, ומתפוחים חמוצים מאד, כמו החיים, אבל הם נאפים מתוקים, כמו האהבות. מחר אני אלך לשוק לחפש תפוחים ירוקים ויפים ואומר רפדוני בתפוחים, סמכוני באשישות, כי חולת אהבה אני. תפוחים יפים ללב שבור והם מרפא לחולי אהבות. אחר כך אכין בצק מכוס וחצי קמח, מעט מלח, ביצה אחת וכף שמן, ואערבב עם תשע כפות מים בדיוק לבצק רך וגמיש מאד שצריך ללוש עד שהכתפיים כואבות, ואז ארדד אותו במערוך עד שיהפוך דקיק ושקוף ואמלא אותו בתפוחים ירוקים חמוצים מאד בסוכר ובקינמון, שייצאו מן התנור מתוקים, לא מאד אבל מתוקים, והם ימתיקו לנו את החג ואת השנה החדשה, שתביא לנו ברכה ובשורות טובות.
שנה טובה ומתוקה לכל הקוראים והקוראות.



יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

גלן גולד של תומס ברנרד

ה-25 בספטמבר הוא יום הולדתו של הפסנתרן המוסיקאי הגאוני גלן גולד (1932-1982), שהיה לאגדה עוד בחייו, ונפטר משבץ בהיותו בן חמישים שנה בלבד. המאמר שלהלן, שנכתב לפני מספר שנים, אינו עוסק בדמותו של גלן גולד במציאות, אלא באחת ההשתקפויות הספרותיות היותר חשובות ומשפיעות של מיתוס גלן גולד, הלא הוא ספרו של תומס ברנרד "האובד", Der Untergeher, שהתפרסם בעברית בכותרת "הטובע", בהוצאת בבל.

*

התאבדות מתוכננת זמן רב מראש, חשבתי אני, לא מעשה ספונטני של יאוש

גם לגלן גולד, רענו ואמן הפסנתר החשוב ביותר של המאה, מלאו רק חמישים ואחת, חשבתי אני כשנכנסתי לפונדק.
רק שהוא לא הרג את עצמו כמו וורטהיימר, אלא, כפי שנאמר, מת מות טבעי.
("האובד", שורות פתיחה)

צירופי מקרים עלולים להטיל אימה. שבע שנים אחרי שקניתי לי באוסטריה את "האובד" של תומס ברנרד והנחתי אותו מידי אחרי כמה עשרות עמודים, חזרתי לקרוא בו, והתחלחלתי כשקראתי את השורות שבהן מהרהר המספר כי וורטהיימר התאבד בגיל חמישים ואחד, באותו גיל שבו נפטר גם גלן גולד. ברנרד חשב שזה לא משנה אם מתים מות טבעי בגיל חמישים ואחד, או מתאבדים, הוא חשב שהרבה מתאבדים בגיל חמישים ואחת, הרבה גם בגיל חמישים ושתיים, אבל יותר בגיל חמישים ואחת, כי אחרי שעברת את גבול החמישים הינך מהרהר כמה זמן זה עוד יימשך, ואחרי שעברת את גבול החמישים באופן מוחלט זה מספיק, ואתה מרגיש חוסר בושה של מי שחצה את הגבול. קראתי והתחלחלתי. כמה שבועות קודם לכן חגגתי את יום הולדתי החמישים ואחד מבלי שחשתי כלל בחציית הגבול, כל שכן ביום הולדתי החמישים, שחל כמובן שנה קודם לכן. המספר אמר שהוא מקנא במתים ואני לא קינאתי בכלל במתים. די פחדתי למות כי רציתי מאד לחיות ולהספיק עוד המון דברים שלא הספקתי, בראש וראשונה לכתוב את הספר שעסקתי כעת בכתיבתו. תמיד הרגשתי שלא הספקתי כלום בחיים, והייתי זקוקה באופן נואש לעוד זמן. בשום אופן לא רציתי להתאבד וגם לא למות מות טבעי והספר הזה הפחיד אותי מאד. בכל זאת המשכתי לקרוא בו עד הסוף, למרות שכל שורה נוספת זיעזעה אותי יותר ויותר, וכשדיפדפתי אחורה בכריכה הכחולה הממורטטת של זוהרקמפ שדיוקנו המצולם של ברנרד ניצב בחזיתה, נוכחתי בחלחלה שהשורות הללו מופיעות בעמוד חמישים ואחד של הספר. תהיתי אם גם זה צירוף מקרים או תעלול של הסדר.    
נכנסתי לאתר האינטרנט של קרן גלן גולד וקראתי שבעשרים וחמישי בספטמבר 2007 יחול יום הולדתו השבעים וחמש של גלן גולד וכי הקרן מכריזה על שנת גלן גולד של אירועים מיוחדים לזכר גלן גולד. קראתי גם שגלן גולד לא מת בגיל חמישים ואחד אלא זמן קצר אחרי יום הולדתו החמישים, מה שרק הפך את מלותיו של תומס ברנרד למפחידות עוד יותר.
לא חדלתי לתהות מה פשר צירוף המקרים שגרם לי לחזור ולקרוא עכשיו, דוקא עכשיו, את "האובד" של תומס ברנרד. לפני הרבה שנים שאל אותי מבקר מוסיקה אחד אם קראתי את הספר של תומס ברנרד על גלן גולד. באותו זמן טרם קראתי, וטרם ידעתי את מה שהייתי אמורה להבין מראש, שתומס ברנרד כותב רק על תומס ברנרד ועל החברים שלו, ולא על גלן גולד, אפילו אם הספר מדבר ללא הרף על גלן גולד, שתומס ברנרד בכלל לא הכיר, אם כי אולי הספיק לשמוע קונצרט אחד שגלן גולד נתן באירופה לפני שהפסיק להופיע. ידעתי שתומס ברנרד רצה מאד להיות זמר אופרה, אבל לא התקבל, כי לא היה טוב מספיק. הוא נהג לספר שלא הפך לזמר אופרה בגלל הריאות החולות שלו, אבל זו לא היתה האמת. האמת היתה שלא היה טוב מספיק, וכל חייו רדפה אותו הידיעה שלא היה טוב מספיק להיות זמר אופרה כפי שרצה, וכמו אנשים רדופים הוא היה קצר נשימה וכתב בלי אוויר וכשקראתי את תומס ברנרד התחלתי לחשוב משפטים של תומס ברנרד בלי אוויר ובלי נקודות. רציתי מאד לפגוש אותו אבל אף פעם לא יצא וניסיתי לדמיין אם הפגישה יכלה להיות נעימה או לא ולא ידעתי. לפני שפגשתי אותו הוא מת. בדיוק באותה שנה שבה הגעתי לאוסטריה לראשונה הוא מת, ממחלת ריאות. הוא לא היה זקן במיוחד. ואני אמרתי לעצמי, כבר לא אפגוש את תומס ברנרד. תמיד נדמה היה לי שתומס ברנרד השפיע עלי מאד למרות שבעצמי לא הצלחתי לזכור אם קראתי את תומס ברנרד לפני שהתחלתי לכתוב או אחרי שהתחלתי לכתוב, וכמה בכלל קראתי. בכל זאת אחרי שקראתי את תומס ברנרד רציתי מאד להאמין שהושפעתי ממנו. תומס ברנרד תמיד רצה דברים בכל מאודו ואני אף פעם לא רציתי דבר בכל מאודי חוץ מללדת ילדים, וזה הדבר שבאמת עשיתי. הייתי זעיר בורגנית מהסוג שהוא שנא, או אולי לא, אינני יודעת. הייתי רוצה לדבר פעם עם תומס ברנרד ולדעת אם זה נעים. זה היה יכול לקרות, אבל זה אף פעם לא קרה.
ועכשיו, כמה שבועות אחרי שמלאו לי חמישים ואחת שנים מבלי שהקדשתי לכך מחשבה יתרה, שהרי גם לשנת החמישים שלי הקדשתי מחשבה מועטה בלבד, ורק שמחתי ששרדתי עד הנה, ניעור בי הרצון לחזור ולקרוא את "האובד", שזנחתי לפני שבע שנים אחרי כמה עשרות עמודים בלבד. לא שלא רציתי לסיים את הספר, רציתי מאד, אבל הייתי עסוקה מדי בכתיבת מחקר על האנטישמיות של יירג היידר שכוכבו דרך באותם ימים והוא הירבה לדבר על עצמו כעל קנצלר אוסטריה לעתיד, מה שהיה מפחיד למדי, במיוחד עבורי. האוסטרים בעיקר המשיכו ללכת לאופרה, ואני כבר לא הייתי מסוגלת ללכת לאופרה כי נראה היה ששום דבר לא יזעזע את עולמם של האוסטרים כל עוד יוכלו ללכת כל ערב לאופרה. כתבתי על היידר ובמקביל ניסיתי לסיים את עבודת הדוקטור שלי שהתמשכה הרבה מעבר לראוי, ולבסוף לא סיימתי אותה כלל. בגלל אותו מבקר מוסיקה קניתי לי את "האובד" בחנות הגדולה מוראבה בוינה, שבקומתה השנייה הסתובבה כל הקלסיקה הגרמנית על שיפודי ענק וציפתה לכל דורש. לקרוא את הסיפור התחלתי דוקא בזלצבורג, שלשם נסעתי כדי להיפגש עם עורכי הדין של רוברט יונק, הפציפיסט המנוח שכבר לא היה למזלו בין החיים, ולא נאלץ לראות את היידר מצליח כל כך בבחירות ואת מפלגתו נכנסת לממשלה. עד יומו האחרון לא התאושש יונק מפגיעתו של היידר, שהאשים דוקא את פליט הנאצים  הקשיש בכך שמאמרי התעמולה שכתב בשוויץ בימי המלחמה נגד גרמניה, היו בעצם דברי שבח לנאצים.

וככה אחרי ארבע שעות נסיעה ברכבת מאסף דרך כל כפרי הזלצקמרגוט, עם איכרים שנשאו סלים דמויי טנא של ביכורים ושמחו לראות זה את זה כשעלו לרכבת, כאילו כל זלצקמרגוט היתה בעצם כפר אחד קטן שכולם מכירים בו את כולם, הגעתי לזלצבורג בחצות הליל שבין חמישי לששי, וישנתי באחד המלונות היקרים והנאים של זלצבורג, כי לא היו בזלצבורג בתי הארחה זולים וירודים מהסוג שהתרגלתי ללון בהם בוינה, בתי הארחה שדומה היה כי הם ובעליהם יצאו היישר מספריו של תומס ברנרד. בבוקר היה מזג אוויר נאה ויופיה של זלצבורג עצר את נשימתי. לאחר שעורכי הדין החביבים צילמו עבורי בנאמנות את כל החומר הדרוש, טיילתי לאורך הזאלצאך האפור ומעבר לו אל סמטאות העיר המטופחות וצפיתי בענני האלפים המרהיבים שסבבו מעל העיר והעניקו לה מראה מן האגדות.

את גלן הכרתי באופן ראוי לציון על המנכסברג, הר ילדותי. אמנם ראיתי אותו קודם לכן במוצרתאום, אך לא דיברתי עמו מלה לפני הפגישה הזו על המנכסברג, שנקרא גם הר ההתאבדות, כי הוא מתאים יותר מכל אחר להתאבדות ומדי שבוע מתרסקים ממנו מטה לפחות שלושה או ארבעה אנשים. המתאבדים נוסעים למעלה ברכבת שעולה בתוך ההר, הולכים כמה צעדים ומתרסקים מטה אל העיר.

טיפסתי על המנכסברג ברגל דוקא, בגשם השוטף שהחל לרדת אחר הצהרים ולא חדל לרגע. במהרה היו חולצתי וכובעי ספוגים במי הגשם הזכים של ענני האלפים. כשירדתי ועמדתי מול המדרון התלול נאלצתי להודות שתומס ברנרד צדק בהחלט. מתאים ביותר להתאבדות, אילו רק הייתי במצב הרוח המתאים לכך.     
שלושה ימים היה גלן שבוי בקסמה של עיר זו, ואז נוכח פתאם, שקסם זה, כפי שנאמר, הוא כוזב, שהיופי הזה דוחה ביסודו, ושהאנשים ביופי הדוחה הזה הינם המוניים. אקלים קדמת האלפים יוצר אנשים חולי נפש, שכבר מוקדם מאד לוקים בטמטום בבית ועם הזמן הופכים מרושעים, אמרתי אני. מי שחי פה יודע את זה, אם הוא הגון, מי שמגיע הנה, נוכח בכך לאחר זמן קצר והוא אנוס, לפני שיהיה עבורו מאוחר מדי, להסתלק בחזרה, אם אינו רוצה להפוך, כמו התושבים המטומטמים האלה, כמו הזלצבורגים חולי הנפש האלה, שבטמטומם הורגים כל דבר שעדיין איננו כמותם. תחילה הוא חשב כמה יפה היה לגדול כאן, אבל כבר שניים שלושה ימים לאחר בואו נראה לו כסיוט להיוולד ולגדול כאן לאדם מבוגר. האקלים הזה והחומות האלה הורגות את הרגישות, הוא אמר.  

את השורות האלה של תומס ברנרד כבר קראתי ברכבת שבה נמלטתי בבוקר יום ראשון מזלצבורג לוינה כל עוד נפשי בי, חשה שאם אשאר עוד שעה אחת בעיר הטחובה הזו שהגשם לא חדל בה ולו לרגע מזה יומיים רצופים אוציא את נשמתי. במשך יומיים שוטטתי בגשם השוטף במצודה ובעיר, כדי לא להחמיץ דבר, כולל המוזיאון הצבאי שהוצגו בו גם מדים נאצים, והגעגועים שתקפו אותי לוינה היו בלתי נשלטים.

כשחזרתי לוינה מזלצבורג אמרו לי שבנו של רוברט יונק, פטר שטפן יונק, שחי בדרך כלל בפריס, נמצא בוינה לרגל הקרנת סרטו על ליאו פרוץ. הסרט הוקרן בשגרירות צ'כיה. היתה טעות במודעות והגענו באיחור ולא ראינו את הסרט, אבל לפטר היתה קסטת וידאו ואחד הצופים, אדון קאפ שמו, הזמין אותנו לביתו, לצפות בסרט במכשיר הוידיאו שלו. היינו כמה עשרות אנשים, ונסענו לביתו בשכונה של וינה שלא היכרתי, בקומה גבוהה מאד שהפחידה אותי. אהבתי את הסרט ורציתי שיקרינו אותו גם בישראל, כי ליאו פרוץ חי שנים רבות בתל-אביב, למרות שנסע למות בזלצקמרגוט, היכן שהיידר נולד להוריו הנאצים, והיכן שפעם היו כורים מלח והשדות והיערות אינסופיים. אבל אף פעם לא הקרינו את הסרט בישראל. פטר שמח שהקרנו את הסרט שוב. הוא אמר שבשגרירות הצ'כית המכשיר היה מקולקל, והסרט נראה מאד חשוך, וגברת אחת אמרה לו שהיא מאד אהבה את הסרט, כי הוא כזה אפלולי, והוא לא ידע את נפשו.

לפני כמה ימים, כשכתבתי על ההשתלחות של היידר ביונק, שעכשיו, אחרי שהיידר שוב כל כך הצליח בבחירות ושילש את כוח מפלגתו החדשה שהתפלגה ממפלגתו המקורית שגם היא קיבלה המון קולות וביחד שני הפלגים של הימין הקיצוני הגיעו לשלושים אחוז מהקולות, חשבתי עליה שוב, ונזכרתי שפטר דיבר על הרגשות שלו כלפיי פראג שבה קבור סבו. נזכרתי בזה כשקראתי שוב באוטוביוגרפיה של רוברט יונק "אף על פי כן" איך אבא שלו, המחזאי והבמאי מקס יונק, ניסה, אחרי שהם נמלטו מברלין לפראג, לשקם בפראג את הקריירה שלו, ולביים סרט לפי הספר העתידני המפורסם של קרל צ'אפק, אבל הוא לא הצליח לממש את זה והרגיש כל הזמן אובד עצות ומתוסכל כמו הגיבור של "הטירה" של קפקא ובסוף הוא מת משברון לב, וקברו אותו בבית הקברות שבו נקבר גם קפקא. בעצם היה יותר מתאים שגם ליאו פרוץ ייקבר בבית הקברות בפראג עם פרנץ קפקא ומקס יונק, אבל הוא מת  בזלצקמרגוט, אז קברו אותו שם. כמה היה יפה אם כולם היו חיים ומתים בתל אביב, ואם הם היו יכולים להיות מאושרים בתל אביב. אבל כנראה שהם לא יכלו.

המארח שלנו אדון קאפ היה שחקן ואשתו הגברת קאפ היתה זמרת. הם היו במקור ממזרח-גרמניה, ונמלטו משם למערב. הוא הגיע לפסטיבל זלצבורג ונשאר באוסטריה – נמלט אחרי ההצגה בעודו לבוש בתלבושת השחקן - ואשתו נמלטה עם הילדים במכונית ממגדבורג. היא סיפרה ששלחו אותה לעבוד במפעל כימיקלים שבו היא שאפה חומרים כימיים וקולה ניזוק. זה קרה הרבה שנים קודם לכן, אבל הם סיפרו הכל כאילו זה קרה אתמול. אחר כך הם הביאו לחם שחור גדול וחמאה ונקניקים ומשקאות וכולם אכלו ושמחו וקראו הידד למארח. קשה היה לי לדמיין ערב כזה במקום אחר, אבל בוינה זה נראה כמעט שגרתי.
*

אני תמיד חוזר הביתה מאוכזב
אבל אני שוב הולך לאגודת המוסיקה
כל עוד אוכל לזחול
אני יודע גם כיצד אביך אמר פעם:

אני הולך לרחוב מריה הילפר
ואני מחפש את רחוב מריה הילפר
ואני נמצא ברחוב מריה הילפר
ואינני מוצאו

ללמוד אדם אומלל
דבר זה אפשר היה אצל אביך יותר מאשר אצל כל אחר
(מתוך "הלדנפלאץ", תומס ברנרד)

עכשיו, כשחזרתי לקרוא את "האובד", נזכרתי במאמר על תומס ברנרד שהתפרסם בפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג, וסיפר איך תומס ברנרד רצה להיות זמר אופרה אבל לא היה טוב מספיק, ולא כפי שהוא תמיד סיפר, שהוא לא נהיה זמר אופרה בגלל מחלת הריאות שלו. וכשקראתי בספר שתומס ברנרד כותב כמה מזעזע לנגן בפסנתר לפני קהל, וכמה מזעזע לנגן בכינור לפני קהל, מיד ידעתי שהדבר השלישי יהיה כמה מזעזע לשיר לפני קהל, ובדיוק ככה הוא כתב, שעדיף לנו לשתוק על הזעזוע שצריך לסבול כשאנחנו שרים לפני קהל, וחשבתי כמה ממנו עצמו יש בוורטהיימר, למרות שוורטהיימר הוא יהודי שמתאבד ולא מת מות טבעי, אם גם בטרם עת, כמו גלן גולד וכמו תומס ברנרד בעצמו. וזה מאד משנה אם בן אדם מתאבד או מת מות טבעי. זה בכלל לא אותו הדבר. ואלה שמתאבדים הם תמיד יהודים: וורטהיימר ב"האובד" והפרופסור ב"הלדנפלאץ" ושרלוטה סלומון ואמא שלה ודודה שלה וסבתא שלה וגם יהודה איש קריות התאבד, לפחות על פי מתי. בעצם שרלוטה סלומון לא התאבדה אף פעם. היא מאד פחדה להתאבד כי הרבה נשים במשפחה שלה התאבדו, רק נשים במשפחה שלה התאבדו, גברים לא, אבל היא לא התאבדה. הנאצים רצחו אותה בתאי הגזים, כשהיא היתה בהריון. לקחו אותה מהוילה בצרפת ושלחו אותה לאושוויץ ושם רצחו אותה. רק הציורים נשארו. וגם רצחו את ברונו שולץ וגם את ישראל ראבון ועוד ששה מיליון יהודים ששם מרביתם נשכח.

כשאמי באה הלכנו לראות את התערוכה של שרלוטה סלומון ביד ושם ואמי הזדעזעה מהתרשימים שהנאצים הכינו כמה דם יהודי יש לכל סטודנט. לשרלוטה סלומון היה מאה אחוז דם יהודי מכל הצדדים, וזה היה מסומן בעיגולים אדומים מעל השם שלה. תראי במה הם התעסקו, אמרה אמי, תראי במה הם התעסקו. אני לא ממש התפלאתי, כי כל הזמן קראתי ביד ושם את "דר שטירמר" וכבר לא התפלאתי מכלום. התערוכה הזכירה לי את אחד השירים  מהקובץ "קרן פלאים לנער", שהמשוררים אכים פון-ארנים וקלמנס ברנטאנו פירסמו בגרמניה בשנת 1805:

בת היהודים

היתה יהודיה יפה
רעיה יפהפיה
ולה גם בת יפה היתה
מקלעת שערה יפתה
לרקוד היא נכספה.
הו אֵם כה יקרה לי
מה זה ללבי כה יכאב
הניחי לי לשאוף קצת רוח
באחו הירוק לשוח
עד אשר לי ייטב.
האֵם לאחור תיסוב,
הבת קפצה אל הרחוב,
שם ישבו כל הסופרים:
הו סופרים כה יקרים
מה ללבי מכאוב?
"אם רק לטבול תעיזי
ותיקראי לואיזה
אזי תהיי אשתי"
"בטרם יטבילוני
עדיף שישליכוני
אל ים עמוק עמוק.
לילה טוב אבי ואמי
וגם אחי הגאה
לא תראוני עוד!
השמש כבר שקעה
על ים עמוק עמוק.

לא יכולתי להבין את השיר המוזר הזה. למה היא הולכת להשליך את עצמה לים עמוק עמוק? הרי אף אחד לא הכריח אותה להתנצר, למה היא לא חזרה הביתה? או אולי כן הכריחו אותה? אולי היו בשיר במקור עוד שורות שאכים פון-ארנים וקלמנס ברנטאנו השמיטו, כי השיר נראה קטוע ובלתי מובן. או אולי השיר הזה רצה בעצם להגיד שיהודים נוטים להתאבד סתם ככה, מפני שהם יהודים, וזאת כבר סיבה טובה למות? או אולי זה מה שפון-ארנים וברנטאנו קיוו, שהיהודים ילכו ויזרקו את עצמם לים. מעניין שהרבה לפני שאמרו שהערבים יזרקו את היהודים לים, הגרמנים שרו על יהודים שזורקים את עצמם לים, ואולי זאת פשוט מוסכמה שיהודים צריכים לזרוק את עצמם לים, אם הם לא תולים את עצמם.

אחר כך חשבתי שאולי אני צריכה לחשוב כמו ברוך קורצוויל. פעם שמעתי אותו מנתח ברדיו יצירה. שכחתי איזו יצירה זאת היתה, אבל זכרתי שהוא דיבר על הדימיון הצלילי בין leben, לחיות, לבין lieben, לאהוב, זכרתי אותו אומר במבטא גרמני מודגש, מטעים ומאריך את המלים leben וlieben, והיה בצורה שהוא ביטא את המלים האלה יגון קיומי ששבר את הלב. נזכרתי בזה כשקורצוויל התאבד ושמעתי אותו בתוך ראשי מבטא leben וlieben בקול שהיתה בו זעקה גדולה. ועכשיו אמרתי לעצמי אני צריכה לחשוב כמו קורצוויל taufen, לטבול וtiefe, עמוק, taufen, לטבול, ו-tiefe tiefe Meer, ים עמוק עמוק, וזה הקשר בין הטבילה האפשרית והטביעה ההכרחית, משפט המים שבו שפטו את המכשפות וגם את היהודיות, במיוחד היפות, משום שנחשדו כמכשפות, או אולי בלי קשר למכשפות, רק בגלל שהן יהודיות. היהודי הוא אובד והוא מתאבד והוא נידון לאבדון, אבל לרוב האחרים הם שמאבדים אותו, בטרם הוא מאבד את עצמו. ראיתי שבתרגום לאנגלית קראו לספרו של ברנרד the loser וצחקתי.

בתערוכה של שרלוטה סלומון הרגשתי קצת כמו כשקראתי את השיר על בת היהודים: מוזרות וקצת פחד, וסוג של גועל נפש. ציורי ההתאבדויות כמעט עוררו בי בחילה. גם ההתפרעות של וורטהיימר לפני שנסע לשוויץ ותלה את עצמו על עץ, הפסנתר הקלוקל שבו ניגן באך והאנשים המוזרים שהזמין אליו בשבועות שלפני מותו והכריח אותם להאזין לנגינתו בפסנתר הקלוקל, הכל היה כל כך חולני ומגעיל ומדכא. בכל זאת בלעתי את הספר עד השורה האחרונה.
חשבתי מה בעצם אני יודעת על תומס ברנרד? קראתי את הלדנפלאץ, את אחיינו של ויטגנשטיין, ועכשיו את "האובד". גרגור הנס חשב שהאובד הוא אולי טיוטה מוקדמת להלדנפלאץ, בספר שלו על "טרילוגיית האמנויות" של ברנרד הוא לא השתמש ממש במלים האלה אבל זה משתמע, עניין היהדות ועניין ההתאבדות ועניין השואה, כמובן, שב"האובד" מתחברים בערך אבל ב"הלדנפלאץ" מתחברים ממש, וגרגור הנס חשב שזה קשור למשפט השנוי במחלוקת של אדורנו על אי אפשרותה של השירה אחרי אושוויץ, הוא חשב שהכוונה שהשירה היא אפשרית אם היא גאונית וממש מושלמת, אבל אם היא לא גאונית זיכרון השואה יכריע אותה, כמו שהוא הכריע את את הפרופסור בהלדנפלאץ וגם את וורטהיימר,  שלכן גרגור הנס כינה את "האובד" בשם "פוגת המוות" כשם שירו הידוע של פול צלאן, וככה הוא חיבר בין גלן גולד לתומס ברנרד דרך הדיון באמנות הפוגה וגם הידהד את השואה, אבל אני שלא הבנתי די הצורך במוסיקה והרעיון הזה על השירה אחרי אושוויץ שמוכרחה להיות גאונית נשמע לי יפה אבל לא לגמרי מובן ולא ממש מסביר את המוות של וורטהיימר, אני חשבתי רק אם וורטהיימר והפרופסור מהלדנפלאץ הם אותו בן-אדם, ואולי אפילו בן-אדם אמיתי שתומס ברנרד הכיר, ואולי באמת התאבד, אבל זה קרה הרבה שנים לפני שכתב את הספרים. בעצם רציתי מאד להאמין שברנרד באמת הכיר יהודי מעונה שהתאבד, כי אחרת זה היה קצת מפחיד, אחרת זה היה מאד מפחיד ומרושע לתת דוקא ליהודי את תפקיד המתאבד.

ומה שהכי הרגיז אותי זה הקטע שבו החברים – גלן גולד וורטהיימר והמספר - מגלים ששכרו וילה של פסל נאצי שמלאה בפסלים נאצים גדולים שמפחידים את וורטהיימר פחד מות, וגלן גולד בסיפור של תומס ברנרד עשה מזה צחוק. זה היה הקטע הכי מגעיל והכי מופרך בספר. למה תומס ברנרד בחר דוקא בדמות של הגאון גלן גולד לעשות צחוק מהסיוט של הנאצים, מה הוא רצה להגיד בזה? האם הוא חשב על הפסל ארנו ברקר שעבד בשביל היטלר, אם כי ארנו ברקר לא היה בזלצבורג, אבל גם גלן גולד לא בטוח שהיה בזלצבורג. כאילו אם אתה גאון לא יהיה אכפת לך להיות במקום שמלא רוחות של נאצים, ולמה דוקא פסלים של פסל נאצי. אולי ברנרד דוקא חשב על וגנר ועל ביירוית, ועל פסטיבל וגנר שכל הגרמנים מעמידים פנים שזה ממש לא קשור לנאצים וכל הגאונים המוסיקליים וכל הפילוסופים שמעמידים פנים שוגנר זו מוסיקה נפלאה כאילו בלי שום קשר לנאצים, אבל בעצם וגנר מעניין אותם רק בגלל הקשר לנאצים, בגלל שככה הם יכולים להחמיא לנאצים כאילו בלי להחמיא לנאצים ולזלזל בשואה כאילו בלי לזלזל בשואה, והקנצלרית של גרמניה לובשת שמלה ורודה והולכת לפסטיבל ביירוית עם בעלה כמו שהולכים לנשף ריקודים באגדות. אולי בעצם תומס ברנרד רצה לדבר על היחס של גלן גולד לוגנר, על ההקלטות שהוא עשה לוגנר, שכאילו לא היה איכפת לו שזיגפריד הוא אהבתו הגדולה של היטלר. מה בעצם תומס ברנרד רצה מגלן גולד שהיה קנדי שקט ועדין בלי שום קשר לנאצים ולמה הוא ניסה לעשות ממנו ביריון, למה הוא עשה ממנו האיש החזק והשרירי ורב הכוח שלא היה בגלן גולד שום דבר מזה, למה הוא עשה ממנו סמל הבריאות והכוח כשגלן גולד היה בעצם אדם שברירי וחולני שנפטר בגיל חמישים באורח פתאומי משבץ נורא או בעצם לא פתאומי בכלל בגלל בריאותו הלקויה, שאולי בגללה ולא בגלל שנאה למין האנושי הוא פרש מהקונצרטים? גלן גולד לא שנא אנשים, הוא שנא לתת קונצרטים, לשנוא להופיע ולשנוא אנשים זה לא אותו הדבר, ממש לא אותו הדבר, ולמה תומס ברנרד עשה מגלן גולד ביריון ששותה שמפניה תחת פסלים נאצים, מה זה צריך להביע, ולמה החלש והמפוחד והמתאבד הוא דוקא היהודי, ואם גרגור הנס צודק והאובד הוא מין טיוטה להלדנפלאץ ותומס ברנרד חשב על זה ובאמת הוא חושב על זה בספר שהוא צריך לכתוב לא על הגאון גלן גולד אלא על הטוב אבל הבלתי מושלם שהוא בעצם כישלון גמור שהוא וורטהיימר ואולי בזה הוא רצה להגיד שהוא יכול לכתוב על הטרגדיה של היהודים שאף פעם לא חזרו לעצמם אחרי השואה, אבל אולי הוא בעצם רצה לומר בזה שהוא לא צריך לכתוב על הגאונים שכל העולם מכיר אלא על עצמו שלא היה מספיק טוב להיות זמר אופרה ואיכשהו ההחלטה לכתוב על הכישלונות של עצמו וההחלטה לכתוב על היהודים והשואה איכשהו מתחברת באיזה אופן לא ברור אבל הוא עצמו איננו הכישלון ואיננו היהודי, או אולי כן, לא ממש ברור. הספר הזה די עינה אותי ולא נתן לי מנוח.

כי תומס ברנרד העניק לוורטהיימר את מחלת הריאות של עצמו ואת הצורך באוויר הכפר של עצמו, כמו שהוא העניק לו את נטישת הקריירה המוסיקלית שלו עצמו ובכך הוא הפך את וורטהיימר קצת לעצמו והפך את עצמו קצת ליהודי. פתאום עלה בדעתי שתומס ברנרד, שקודם כל קראתי את "הלדנפלאץ" שלו וחשבתי כל הזמן איך הוא נכנס לתוך ראש של יהודים איך הוא מרגיש את היהודים שחיים כל הזמן את השואה והזמן החולף לא ממש משנה להם כי השואה יותר מדי נוכחת בחיים בשביל שהזמן החולף יטשטש או יבריח אותה ועכשיו תפסתי פתאום שהוא די דומה לזבאלד שגדל במשפחה נאצית ודי ריחם על הנאצים אבל תיאר את משפחתו הנאצית בתור משפחה יהודית שסובלת מטראומות של יהודים. נזכרתי שאחי הכתיב לי פעם שם של ספר על גרמנים שמתארים את עצמם כקורבנות שואה יהודים ואחי אמר לי שזו תופעה ידועה, למרות שאותי זה כל פעם הפתיע מחדש, הגרמנים שבאו ממשפחות נאציות או היו בעצמם נאצים, וכל הזמן תיארו את עצמם בתור יהודים ולפעמים אפילו סיפרו על מוצא יהודי או על דם יהודי במשפחה כאילו היתה בכך איזו הצדקה או איזו מחילת חטאים כוללת, ויחד עם זאת היהודי שלהם נשאר יהודי. וורטהיימר של ברנרד הוא אדם די מאוס ודי מטורף, מיליונר קמצן ומטורף רודני שמאמלל את כל סביבתו ולא רואה בכלל את הזולת, שהאומללות שלו וההתאבדות שלו הן בעצם פריוילגיות שהוא נוטל לעצמו, פריוילגיות שאין לאנשים עניים שצריכים לדאוג לפת יומם כמו בעלת הפונדק, בן אדם אנוכי להחריד שהוא פשוט אסון לעצמו ולזולתו, בן אדם שאין בו שום חוט של חסד, שאי אפשר בכלל להבין למה המספר היה בכלל חבר שלו, חוץ מהעובדה שהם היו אנשים מאותו מעמד והכירו במקרה כשלמדו מוסיקה ביחד, ואין למספר שום דבר טוב להגיד עליו. האם ברנרד תיאר בן אדם מסוים, או שזה מה שהוא חשב באופן כללי על יהודים, שהם אומללים אבל די מפלצתיים? המחשבה הזאת כל הזמן הציקה לי ולא נתנה לי מנוח.

גרגור הנס כתב שהמספר אינו מתייחס ליהדות של וורטהיימר, אבל באוסטריה כשקוראים למישהו וורטהיימר או אופנהיימר או רוטשילד ברור שהוא יהודי, לא סתם יהודי, יהודי עשיר ממשפחת בנקאים יהודים עשירים, למרות שברנרד מתאר מקור אחר לעושר של וורטהיימר ולא קושר אותו למשפחת שמשון וורטהיימר, שמימן את הכיבוש האוסטרי של הונגריה מן התורכים. בכל פעם שברנרד אומר בספר וורטהיימר, האוסטרים שקוראים את הספר שומעים היהודי העשיר זה מה שהם שומעים, והוא כל הזמן אומר וורטהיימר. לוורטהיימר אין שם פרטי, הוא רק וורטהיימר, וזה עושה אותו עוד יותר היהודי העשיר כששומעים כל הזמן רק וורטהיימר וורטהיימר, לא משה או יצחק או יוסף או מיכאל, או אפילו רוברט או זיגמונד או לודוויג או פאול, רק וורטהיימר, כי משה או יצחק או יוסף או מיכאל, שלא לדבר על רוברט או זיגמונד או לודוויג או פאול, יכולים להעלות בדימיון כל מיני אסוציאציות, ולא חייבים להיות תמיד דוקא היהודי העשיר, כמו שוורטהיימר חייב להיות. גרגור הנס חשב שוורטהיימר, בגלל הדימיון הפונטי, מרמז לוורתר הצעיר, ומזכיר גם את היינריך פון-קלייסט, אבל לדעתי אין שום קשר. גרמני שמתאבד זה גרמני שמתאבד ויהודי שמתאבד זה יהודי שמתאבד. זה לא אותו הדבר. הגרמני מתאבד כשהוא צעיר ויפה ומבטיח וככה הוא נשאר צעיר לנצח ויפה ומבטיח לנצח ואפשר רק לדמיין כמה העולם הפסיד כשהוא מת צעיר ויפה ומבטיח, אבל היהודי מת כשהוא חי כבר יותר מדי והוא כישלון מוכח והוא חסר תקנה והוא חלש והוא חולה והוא מכוער, וברור שהעולם לא הפסיד שום דבר וגם הוא בעצמו לא הפסיד שום דבר שהוא מת. המות של היהודי הוא אפילו לא מות מפתיע, להיפך ולהיפך, הוא מות צפוי וידוע מראש, ובעצם הוא מות מתבקש, כמו שכתוב בראש הספר במקום של המוטו באותיות קטנות מעל לסיפור עצמו: "התאבדות מתוכננת זמן רב מראש, חשבתי אני, לא מעשה ספונטני של יאוש", המשפט הזה שמיכאל אולסון כתב שהוא האריה של הספר, ואני הסכמתי איתו לא בגלל המשמעות המוסיקלית שלא הבנתי בה דבר, אלא בגלל שהמשפט הזה הוא אכן משפט היסוד של הספר, ואם הוא מתאים למבנים מוסיקליים של פוגה או משהו אחר שאפשר לחבר ליצירה של גלן גולד זה הרבה פחות משנה. ספר לעולם יהיה הרבה יותר מרק מוסיקה, כי למלים יש משמעות מדויקת. מלים הן צפנים מתוחכמים. 
אחי הכתיב לי את שם הספר וכל הפרטים על הגרמנים שמתארים את עצמם בדמות ניצול שואה יהודי אבל לא מצאתי את הספר ולא זכרתי או שכחתי או קראתי דברים אחרים ושכחתי ממנו כמו שקורה לי הרבה שאני באמצע משהו מתחילה להתעסק בדברים אחרים ולקרוא דברים אחרים ובאמצע שאני קוראת דברים אני מתחילה לחשוב על דברים אחרים ושוכחת מהדברים שרציתי או הייתי צריכה לעשות. אבל עכשיו רציתי לחפש אם מישהו כתב על תומס ברנרד שכותב על יהודים שמתאבדים, יהודים שמתאבדים בכלל ויהודים ניצולי שואה שמתאבדים בפרט. חיפשתי באתר של חברת תומס ברנרד אולי אמצא על זה מאמרים, אבל שני נושאים נעדרו מרשימת הנושאים: יהודים ושואה. אחד הנושאים שנכללו ברשימה היה "העבר הנאצי". באוסטריה ובגרמניה תמיד מדברים על הנאצים בתור "עבר", כל כך רגילים לדבר על הנאצים בתור "עבר" שהמלה "עבר" בעצמה נהייתה מלה נרדפת לנאצים, אבל דוקא תומס ברנרד אף פעם לא חשב שנאצים זה "עבר", הוא דוקא חשב כמו הרבה יהודים שהנאצים שם כל הזמן, וכשהוא דיבר בהלדנפלאץ על נאצים זלצבורגיים וטירוליים שתפסו באוניברסיטאות באוסטריה את מקום היהודים, הוא התכוון לגמרי להווה, ולא לשום עבר. ואני צחקתי כשקראתי את זה, למרות שלא באמת היה ממה לצחוק, כי בארכיון היה נאצי טירולי זקן שמירר את חיי, וחשבתי על הימים שלפני המלחמה, שאז בוודאי היו שם גם יהודים, בארכיונים של וינה, ואולי הם היו עוזרים לי, ולא היה לי כל כך קשה לעבוד שם. עכשיו יהודים אין, רק מסמכים של יהודים שלפעמים מרשים לי לראות ולפעמים לא. חיפשתי מסמכים של יהודי החצר ספק הצבא שלזינגר, ולפני שלזינגר היה במפתח שלזיה, והקטגוריה האחרונה בשלזיה היתה "יהודים ומחלות בשלזיה". חיפשתי בהרבה כרכים מהרבה שנים ובכולם היה כתוב יהודים ומחלות בשלזיה. לפעמים הקטגוריה התרחבה "יהודים, מחלות ומגפות בשלזיה", וחשבתי כמה יעילים היו הפקידים של בית הבסבורג, ואיך הם ידעו לסדר כל דבר בדיוק במקום שהכי מתאים. 
כשהייתי צעירה רציתי רק לעבוד במחסנים של ארכיונים ולפתוח ולקרוא תעודות עתיקות לפחות מלפני שלוש מאות שנה. כשפתחתי בזהירות את חוטי המשיכה שקשרו את התעודות העתיקות בצורת סליל התרגשתי מאד ורעדו לי הידיים. אבל כשחלפו השנים הבנתי שלא תמיד צריך לחפור בארכיונים, כי לפעמים האמת פשוט צועקת את עצמה הרבה מעל פני השטח, וצריך רק להתבונן מסביב ולראות אותה, כמו בסיפורים של מסיה לפן שמצא את הדברים הסודיים ביותר על פני השטח, כי הוא ידע להסתכל, ורוב האנשים לא יודעים להסתכל. צריך להיות היסטוריון שלושים שנה בשביל ללמוד להסתכל, כי להסתכל ולראות את מה שמסביב זה הדבר הקשה ביותר.

ועכשיו כשקראתי את גרגור הנס כותב על האופן שבו המספר מתעלם מיהדותו של וורטהיימר שכל האחרים מתייחסים אליה ועל הדימיון בין וורטהיימר לפרופסור המתאבד מהלדנפלאץ – השהות באנגליה בזמן המלחמה והחזרה לוינה וההיאחזות הנואשת במוסיקה – כמו שמצטטים בהלדנפלאץ את הפרופסור אחרי שהוא כבר התאבד: " אבל אני שוב הולך לאגודת המוסיקה, כל עוד אוכל לזחול" - וחשבתי שגרגור הנס כבר חשב על כל מה שאני חשבתי עליו, שאולי וורטהיימר והפרופסור מהלדנפלאץ הם בעצם אותו אדם, ופתאם הבנתי על מה הנס לא כתב – על שאלת האשמה, שהיא אולי השאלה המרכזית: מי אשם במותו של וורטהיימר? בעצם "האובד" הוא סיפור בלשי – המספר-הבלש נכנס אל הפונדק כי התעורר בו חשד, והוא מחפש את החשוד ברצח, ומגלגל בראשו את הראיות לאשמתו של החשוד, יותר משהוא מאשים את עצמו. לפונדק הוא מגיע מן הלוויה הקטנה והמוזרה, שהיא מסדר אשמים: אחותו של וורטהיימר ובעלה מר דוטווילר, שנישואיה לו עירערו את אחיה – שהיה כמובן מטורף עוד קודם לכן – והמספר, חברו הותיק, אולי חברו היחיד, שסירב לחזור ממדריד כשוורטהיימר ביקש ממנו לבוא. אבל המספר פורש ממסדר האשמים ויוצא אל בית הקיץ של וורטהיימר לחפש את האשם האמיתי, שאיננו האחות, ובעיקר איננו המספר. הוא רודף אחר האשם האמיתי, שיטהר אותו עצמו מכל אשמה, וכשהוא מגיע אל בית הקיץ, הוא מוצא את הרוצח! התקליט של וריאציות גולדברג בנגינתו של גלן גולד – האקדח המעשן - עודו מונח על הפלטה. מי שאשם במותו של היהודי איננו המספר, אלא דוקא גלן גולד, שהרג אותו כבר מזמן, עוד לפני עשרים ושמונה שנים, כשניגן לפניו את וריאציות גולדברג לראשונה. האשם האמיתי נמצא, והאשם החף מפשע טוהר.
גלן גולד, לא המספר, אשם בהתאבדות, וגלן גולד, לא המספר, הוא גם זה שיכול ליצור בבית מלא בפסלים של נאצים, שמרתיעים את פליט השואה וורטהיימר ומטילים עליו אימה. גלן גולד הוא זה שאדיש לאמנות הנאצית שאוסטריה כולה חוסה בצלה, לא המספר, לא האוסטרי, רק הגאון הרחוק מקנדה, שפעם, לפני עשרות שנים, ניגן פעם אחת בפסטיבל זלצבורג וחדל מכך. לא האוסטרים אשמים, אלא הוא אשם בכל. נפתרה התעלומה.
*
וככה מעבר למוסיקה ומעבר למלים ומעבר לסיפור עמדה שאלת האשמה, השאלה שתמיד עומדת, ומרגע שהבחנתי בשאלת האשמה הבחנתי בה שוב ושוב ללא הרף, בשאלת האשמה ובהתמודדות עם שאלת האשמה, ובמאמץ להרחיק את האשמה שחזר והופיע חזור ושוב:

חשבתי אני קודם כל לנוכח המצפון הרע שלי, שטרם השלים עם העובדה, שלא עניתי על מכתביו של וורטהיימר, שפחות או יותר נטשתי אותו לבדו באופן מחפיר, שלא שבתי ממדריד, היה אמנם רק שקר נבזי ששיקרתי, כדי שלא אצטרך לעמוד לרשות חברי, שציפה ממני, כפי שאני מבין כעת, לאפשרות האחרונה להיוותר בחיים, שכתב לי לפני התאבדותו ארבעה מכתבים למדריד, שלא עניתי עליהם, ורק על מכתבו החמישי כתבתי לו, שלחלוטין איני יכול להשמיד את עבודתי רק עקב נסיעה לאוסטריה, לא חשוב לאיזו מטרה - "על גלן גולד", תירצתי ניסיון כושל זה, שאני, כפי שחשבתי כעת, מיד לאחר שובי למדריד אשליך לתנור, כי אין לו ולו הערך הקל ביותר.

"על גלן גולד" הוא החיבור שעליו טורח המספר שנים, אבל על גלן גולד הוא מעמיס גם את ניסיונו הכושל לחמוק מאשמת מותו של וורטהיימר, והמשפט הזה יכול להיקרא גם במשמעות העמוקה יותר כמתאר את החיבור כולו, שכולו ניסיון לתרץ את מותו של וורטהיימר בגאונותו של גלן גולד, לגלגל על גלן גולד את אשמת מותו של וורטהיימר. ככל שהמות של וורטהיימר הופך צפוי יותר, כך הולכת וגוברת שאלת האשמה והרצון להרחיק את האשמה:

"תמיד חשבתי, שבאחד הימים אלך לקבורתו של וורטהיימר, כמובן מעולם לא ידעתי מתי, אבל ידעתי שזה יקרה, גם אם מעולם לא דיברתי על מחשבה זו, קודם כל לא עם וורטהיימר עצמו, בעוד שהוא, וורטהיימר, אמר לי לעתים קרובות מאד, שהוא ילך באחד הימים לקבורתי" - לא אני ציפיתי למותו של היהודי, אלא היהודי הוא זה שציפה למותי, מה שאינו מתקבל על הדעת בכלל, כי וורטהיימר הוא הדמות הדיכאונית בסיפור, ואילו אצל המספר, גם בכישלונותיו, יש איזו נחישות, איזו שלמות עם הכישלון, איזו דרך פעולה וגם יכולת פעולה. הוא נפטר מהפסנתר ואינו מצטער על כך אלא שמח, הוא עוזב את אוסטריה לספרד שטופת השמש ומוצא שם בית, הוא אינו מעריך את מה שכתב על גלן גולד, אבל יודע בבירור שעליו לכתוב כעת על וורטהיימר, ואפשר לדעת מנחישותו שהוא אמנם יכתוב על וורטהיימר, ואפשר לדעת שוורטהיימר, יהא אשר יהא, מעולם לא אמר לו שהוא יצפה בקבורתו של המספר, ורק הצורך הזה של כל הגרמנים לומר תמיד, מיד אחרי שהם אומרים משהו שלילי על הגרמנים, מיד לומר משהו שלילי עוד יותר על היהודים, מיד להראות שבעצם אין שום הבדל בין הגרמנים לבין היהודים, יתרה מכך, שבעצם היהודים הם אלה שבעצם גרועים מן הגרמנים, והיהודים הם אלה בעצם שמצפים למותם של הגרמנים, למרות שאף אחד בישראל לא אומר כל הזמן שעוד מעט גרמניה תימחק מהמפה, הגרמנים הם אלה שכל הזמן אומרים שעוד מעט ישראל לא תהיה, יום אחד ישראל לא תהיה על המפה אמר המו"ל החדש של הארץ בראיון, יום אחד ישראל לא תהיה על המפה ואולי אני אפסיד מזה כסף. אף פעם לא שמעתי יהודי אומר יום אחד גרמניה לא תהיה על המפה.
*
אנדריאה רייטר כתבה על המוטיבים הכמו מוסיקליים של תומס ברנרד שהם מלה או כמה מלים שחוזרות שוב ושוב ביצירות בוריאציות שונות. מיכאל אולסון ליגלג עליה ושאל אם "חשבתי אני" שחוזר ביצירה מאות פעמים הוא גם מוטיב. הוא שאל את זה כשאלה רטורית, בלגלוג, כאילו אמר בוודאי שלא, איזה רעיון מגוחך, ואני חשבתי - בוודאי שזה מוטיב. המספר הוא היחיד שנותר בחיים משלושת החברים, שני החברים שלו מתים והוא היחיד שחי והוא אומר חשבתי אני כמו דקרט, זאת אומרת אני חושב משמע אני קיים חשבתי אני חשבתי אני זאת אומרת נשארתי בחיים נשארתי בחיים אני חי אני חי אני חושב, החברים שלי מתים אבל אני חי וקיים. בכל פעם שהוא אומר חשבתי אני הוא מזכיר לנו שאמנם שני החברים שלו מתים, אבל הוא ממש חי וקיים, שזה לא דבר מובן מאליו ביצירה שכולה מות. מי שחי, המספר וגם בעלת הפונדק, צריך כל הזמן להכריז על זה, להזכיר לנו שהוא עוד בחיים והוא חי והוא חושב והוא מדבר. בגלל זה האנשים שבחיים מדברים הרבה יותר מדי, כדי להזכיר לנו שהם קיימים. אסור להם לשתוק, כי אם הם ישתתקו הם עלולים למות ולהיעלם. לכן הם אנוסים לדבר והם מדברים על נפשם הם מדברים כמי שחייהם תלויים בכך, ואולי באמת חייהם תלויים בכך. נורא להקשיב לבן-אדם שמדבר כשחייו תלויים בכך. זה מעורר געגועים לאנשים שהשתיקה איננה הורגת אותם, אנשים שהקיום שלהם מובטח, גם אם הם יישבו רגע אחד בשקט.
*
אנשים רבים מתקשים להאמין לסיפורים אמיתיים, אבל כשמספרים להם סיפור בידיוני הם מתעקשים לחשוב שהכל אמת, או לפחות מתיימר להיות אמת. פעם כתבתי רומן על מסע דימיוני בדנובה בספינת עץ משוחזרת נטולת מנוע. אי אפשר לבנות היום ספינות כאלה וזה היה רומן לגמרי בידיוני שכתבתי מול המחשב שלי בירושלים מתוך הזיכרונות והגעגועים והחלומות. חשבתי שכולם יבינו שזה סיפור דימיוני שאפשר לחלום אותו אבל לא לממש אותו, אבל עד היום אנשים מתווכחים אתי וטוענים שהפלגתי בדנובה בספינת עץ שהחבר שלי בנה, כמו בספר, מה שלא קרה מעולם ולא יכול היה לקרות מעולם. שכנה אחת חקרה אותי אם בזמן השיט ניהלתי יומן, שלפיו כתבתי אחר כך את הספר. היא היתה בטוחה שאם כתבתי בספר שאכלתי גבינת טרפיסטה הונגרית שמתפרקת כמו גליל צמר לחוט גבינה ארוך ושמנוני, בוודאי ניהלתי קודם יומן שבו היו רישומים, למשל: יום שלישי האחד באוגוסט, בשעה חמש וארבעים אכלתי גבינת טרפיסטה, יום ששי הרביעי באוגוסט, באחת בצהרים אכלתי גולש עם הרבה חריף. חברות אחרות התעניינו ביחסיי האינטימיים עם אותו חבר, שהיה דוקא בן אדם אמיתי, אבל הוא בנה לעצמו דוקא בית מעץ ולא ספינה עתיקה, בית מוזר מעץ עם חלונות וגלריה מעץ מתחת לחלונות המלוכסנים הגדולים, ששם שכבתי והבטתי בשמיים ודימיינתי שאני שוכבת על סיפון של ספינה. היחסים שלנו היו הרבה פחות רומנטיים ממה שכולם חשבו, למעט העובדה שהוא התווכח אתי כל הזמן שלא צריך להפריע לי אם הוא ייכנס למקלחת כשאני עירומה, ואני התעקשתי שדוקא יפריע לי מאד, והוא ויתר, ואפילו השתדל ללבוש בבית תחתונים, כשהוא זכר ללבוש אותם. ראיתי המון אוסטרים עירומים משתזפים על גדות הדנובה, וזה היה בעיקר מביך, כי כמו שדיוויד ברוקס כתב בניו יורק טיימס, לראות אלף גרמנים מזדקנים עירומים אוכלים נקניקיות על שפת הים (או הנהר) עלול להזיק באופן בלתי הפיך לתשוקה המינית של כל בן-אדם. העורך הספרותי חקר אותי שעות על הגשרים המעופפים על הדנובה, שככה תרגמתי בצחוק את שמן של מעבורות הנהר שנקראו בעצם "גשרים צפים", רק שבגרמנית "צפים" ו"עפים" זו אותה מלה. בחקירה נשברתי והחזרתי את הגשרים מהשמים לנהר. מבקר ספרות אחד נזף בי שלא ניקדתי את שמות המקומות בהונגרית, כדי שאנשים יוכלו ללמוד מהספר שלי היסטוריה וגיאוגרפיה, ועורך דין להוט אחד ניסה להתחיל אתי כי הוא אמר שהוא מאד אוהב ספרי מסעות והוא רצה לצאת אתי לשיט רומנטי על הדנובה בדיוק כמו בספר, וכשאמרתי לו שמעולם לא יצאתי לשיט על הדנובה, מלבד בחלומי, הוא אמר לי אבל את שטת על הדנובה, כמו שהוא אומר בוודאי לפושעים בבית-המשפט: אתה גנבת את יהלום הכתר, ולא תגיד לי שלא.
דוקא היה בספר שלי סיפור אחד אמיתי, על השכנים שלנו בוינה שגרו בדירה מעלינו, ואיימו עלינו שאם נתרחץ אחרי עשר בלילה הם יקראו למשטרה. זה היה סיפור לגמרי אמיתי, ואפילו באחד הארונות בבית באחת משקיות הניילון, שכחתי איפה בדיוק, נמצא אצלי עדיין מכתב האיום שהם שלחו לנו. אבל לסיפור הזה אף אחד לא האמין. כולם היו בטוחים שהמצאתי אותו בשביל להעליב את האוסטרים, למרות שאין שום צורך להמציא סיפורים בשביל להעליב את האוסטרים, מספיק בהחלט לספר את האמת. לאנשים קל יותר להאמין במשהו מופרך בתכלית מאשר לראות נכוחה את טבע האדם, או להבין את מהותו של סיפור.
בכל הדברים האלה נזכרתי כשקראתי את המבקרים של "האובד" של תומס ברנרד, שמחו חריפות על סילוף דמותו של גלן גולד בספר. אפילו לא הפריע להם מה בדיוק תומס ברנרד כתב עליו, רק הפריע להם שזה לא היה אמיתי. מבקר אחד ערך רשימת טעויות בתיאור הביוגרפיה של גלן גולד בספר, וביוגרף אחד של גלן גולד בשם אוטו פרידריך כתב ברוב זעם:

אולי הייתי צריך להזכיר כאן ספר גולד מיסתורי שבכוונה לא ציטטתי, מין נובלה בשם "האובד", מאת תומס ברנרד. המספר עסוק מאד בדמות דימיונית בשם גלן גולד, "וירטואוז הפסנתר החשוב ביותר של המאה", שכביכול פגש כששניהם היו תלמידיו של ולדימיר הורוביץ בכיתת אמן בפסטיבל זלצבורג. גולד של ברנרד גם קיבל את מילגת רוקפלר, התאמן שעות על שופן, ובאופן כללי אין לו שום קשר למציאות. כתבתי לברנרד וביקשתי ממנו להסביר מדוע יצר את הפנטסיה הזאת, אבל הוא מעולם לא ענה לי.

הייתי משלמת הרבה כדי לראות את הפרצוף של תומס ברנרד כשהוא קרא את המכתב הזה של אוטו פרידריך. הייתי משלמת המון בשביל להיות איתו באותו רגע באותו חדר. אני כל כך משוכנעת שהוא נחנק מצחוק והתחיל להשתעל. הוא כבר היה חולה מאד, תומס ברנרד, אבל המכתב הזה אולי הוסיף לו כמה חודשי חיים מרוב צחוק. סופרים הופכים אנשים אמיתיים לדמויות דימיוניות, כי הם רוצים להגיד משהו, לפעמים משהו זדוני כמו גינתר גראס, ולפעמים משהו קצת מבולבל, כמו ברנרד, שברגע שהוא אומר משהו בביטחון מלא ברור לחלוטין שהוא לגמרי לא בטוח בזה, שאין שום ביטחון. תומס ברנרד היה מוכרח את גלן גולד. נורא הפחיד אותו לעמוד לבד מול וורטהיימר היהודי והוא הביא את גלן גולד כתגבורת, כי האוסטרים לא יודעים מה להגיד ליהודים שצריכים לחיות בצל הנאציזם של אוסטריה, שהאוסטרים מנסים כל הזמן להעמיד פנים שהוא נעלם ולא הותיר זכר, אבל היהודים לחלוטין לא מוכשרים להעמדת הפנים הזו, ואז האוסטרים, אין להם ברירה, הם מוכרחים לראות את הנאציזם שלהם משתקף בעיניים המבועתות של היהודים כמו מפלצת שרואה את עצמה בראי. היהודים הם מין מראה שכמעט אי אפשר לחיות אתה. והם מוכרחים שהיהודים ימותו או ייעלמו איכשהו, ייעלמו מכל מקום, לא יהיו עוד על המפה. הם לא יכולים לחיות לנצח מול המראה הזאת, בעודם עירום ועריה.

אבל אולי היה זה דוקא וורטהיימר, כלומר היהודי ששימש לו דגם, שהביא את גלן גולד, כי גם הפרופסור המתאבד בהלדנפלאץ העריץ את גלן גולד בלי גבול, והיה מוכרח שכל האנשים מסביבו יאהבו לשמוע את גלן גולד, כולל גברת ציטל שגיהצה לו את החולצות, כי הפרופסור היה מוכרח שהחולצות שלו יגוהצו בצורה מושלמת, כמו ההקלטות של גלן גולד שהיו מוכרחות להיות מושלמות.

את אוהבת את גלן גולד
הוא חזר ושאל
ידעתי תמיד שאני חייבת לומר שאני אוהבת את גלן גולד
את אוהבת לשמוע את גלן גולד גברת ציטל
את אוהבת את סאראסאטה את אוהבת את גלן גולד
כן עניתי תמיד אני אוהבת את גלן גולד
אני אוהבת לשמוע את סאראסאטה ואוהבת את גלן גולד
אלה אנשים איומים את יודעת גברת ציטל
שלא אוהבים את גלן גולד
ושלא אוהבים לשמוע את סאראסאטה
עם אנשים כאלה אני לא רוצה שום עסק
אלה אנשים נוראיים שלא אוהבים את סאראסאטה
ולא אוהבים לשמוע את גלן גולד
את זה אני דורש גם מאשתי
שתאהב לשמוע את סאראסאטה
ושתאהב לשמוע את גלן גולד
כי במה שנוגע לכך גברת ציטל אני אחוז דיבוק

(פבלו סאראסאטה Sarasate הוא כנר ומלחין ספרדי, 1908-1844)

אולי גלן גולד הגיע לסיפור מאהבה אמיתית לגלן גולד של האיש האמיתי, או אולי לא רק אהבה אולי ממש דיבוק של היהודי האמיתי, ששימש דגם חי לוורטהיימר וגם לפרופסור מהלדנפלאץ, כי וורטהיימר כמו גלן גולד חיפש את השלמות, שניהם חיפשו את השלמות ואי היכולת למצוא את השלמות הרגה אותם, כי המספר לא באמת האמין שגלן גולד מת מות טבעי, הוא כותב על כך בטון ספקני מאד, "כפי שנאמר", כמו שכותבים על משהו שלא באמת מאמינים שהוא נכון: "רק שהוא לא התאבד כמו וורטהיימר, אלא, כפי שנאמר, מת מות טבעי". גלן גולד חיפש את השלמות והפסיק להופיע כדי להשיג את השלמות בניסיונות אינסופיים באולפן ההקלטות, וורטהיימר זייף יותר מאשר ניגן ומחק יותר מאשר כתב, כאילו העניש את עצמו על חוסר השלמות, ושניהם, גלן גולד שהשיג בעיני זולתו את השלמות וורטהיימר שלא השיג כלום, אצל שניהם חיפוש השלמות הרג אותם בטרם עת, וגם הניסיון לשלוט במהלך העניינים שליטה מוחלטת, ניסיון שכישלונו היה מחויב המציאות, גם הוא הרג אותם. אולי בעצם תומס ברנרד רצה לומר לא רק שוורטהיימר הוא גלן גולד כושל, אלא גם שגלן גולד הוא וורטהיימר משופר, שאולי וורטהיימר יכול היה להיות גלן גולד, לו היה גאון, או לולא היה יהודי, ושתומס ברנרד עצמו יכול היה אף הוא להיות פווארוטי או פלסידו דומינגו, למרות שהוא לא יכול היה להיות פווארוטי או פלסידו דומינגו, וזה הפך גם אותו לקצת יהודי. כל הזמן תומס ברנרד הכישלון המוסיקלי קשור לסיפור, אבל איך בדיוק קשורים יחד עניין הכישלון המוסיקלי ועניין היהדות ועניין השואה ועניין ההתאבדות של וורטהיימר, את זה קשה מדי לפענח, והרעיון המאד יפה של גרגור הנס על השירה אחרי אושוויץ, שמוכרחה להיות גאונית, כי אחרת הזיכרון יכריע אותה אפיים ארצה, הוא רעיון יפה, אבל לא פותר את המיסתורין. עם המיסתורין של תומס ברנרד צריך להשלים, כמו שמשלימים עם המיסתורין שבחיים ובמות.  

המשכים:
 עם תומס ברנרד בוינה

הפארסה של הנקמה והפורנוגרפיה של הפיוס


 
*

לקריאה נוספת:

רשימה מקסימה של רואי וולמן על ספרו של תומס ברנרד פורסמה באתר nrg. מומלץ מאד.


למבקשים להעמיק – דרושה גם ידיעת גרמנית:
Gregor Hens, Thomas Bernhards Trilogie der Kuenste, Camden House, 1999
Michael P. Olson, "Thomas Bernhard, Glenn Gould, and the Art of the Fugue, Contrapuntal Variations in Der Untergeher", in Modern Austrian Literature, vol. 24, no. 3-4, 1991
Andrea Reiter, Thomas Bernhard's "Musical Prose", in Literature on the Threshold: The German Novel in the 1980s, Berg 1990


יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

סבא לא היה נאצי

זה היה הפרק השני בספר, שגרם לי טלטלה עזה, כי אני הייתי שם בחדר יחד איתם, ושמעתי את הסיפור יחד איתם, והסיפור היה כזה:
מתילדה בק: "רק פעם, כי הוא לא אהב להיזכר והוא בכלל סיפר רק לעתים מאד רחוקות על המלחמה. היו גם הרבה זיכרונות מחרידים, שהוא רצה לשכוח."
אנה דיטריכסן, בתה של מתילדה בק: "למרות זאת, היו לפעמים מצבים כשהוא שתה פעם יותר מדי. רק דבר אחד, זה עם הילד."
מתילדה בק: "היו שם ילדים, שנכבלו זה לזה."
אנה דיטריכסן: " כן, והרגו אותם."
מתילדה בק: "ואז הרגו אותם. כן, והם עמדו שם ולא יכלו לעשות כלום."
המראיינת: איזה ילדים אלה היו?
אנה דיטריכסן: "בטח ילדים רוסים".
מתילדה בק: "בטח ילדים רוסים. לא, לא, הם היו בשלזיה, היכן שהם נפלו בשבי."
אנה דיטריכסן: "אבל אלה היו ילדים זרים כי הגרמנים, הגרמני הזה עינה את הילדים האלה. קצין גרמני."
לארס דיטריכסן, בנה של אנה: "בתור שבוי?"
אנה דיטריכסן: "לא, הקצין הגרמני הזה."
לארס דיטריכסן: "אה, קודם, כשהם עוד היו בהתקפה."
אנה דיטריכסן: "הוא עינה את הילדים הזרים, אפילו הרג אחד."
עכשיו אני כבר מבולבלת. מתילדה בק סיפרה שכבלו ילדים זה לזה והרגו אותם. גם אנה חזרה על כך שהרגו אותם. קודם היא אמרה אותם. למה עכשיו היא אומרת ילד אחד? והיא אומרת ילדים זרים, אבל אני יודעת שאלה ילדים יהודים, רק ילדים יהודים הרגו ככה. היא בעצמה אמרה שאביה סיפר שכבלו אותם זה לזה והרגו אותם, ועכשיו היא אומרת שעינו אותם, ושהקצין הגרמני, איזשהו קצין גרמני, לא אביה, עינה אותם והרג ילד אחד. רק גרמני אחד עינה והרג רק ילד אחד.
ואז אנה דיטריכסן ממשיכה לספר לבנה לארס: "ואז סבא ירה בקצין הגרמני הזה. אולי זה היה המפקד שלו? בינתיים הוא כבר היה סרן או משהו כזה. בכל מקרה הוא ירה בקצין הגרמני הזה. ואיך הם טייחו את זה אז, אם כבר היו אז התקפות או משהו כזה."
כמובן שאם הוא היה יורה במפקד שלו, אם מישהו בכלל היה מעלה על דעתו לעשות דבר כזה, היו מיד הורגים אותו. אבל אנה יודעת שאביה חזר בשלום הביתה מהמלחמה, אז היא מספרת שהוא אמנם ירה בקצין הגרמני, אבל טייחו את זה. ואז היא ממשיכה לספר:
אנה דיטריכסן: "בכל מקרה זה העיק עליו בצורה עצומה, כי הוא עשה את המעשה הזה אז בפעם הראשונה. בכל מקרה היתה לו הצדקה, כי האיש הזה עינה את הילדים ואפילו הרג אחד מהם... אז זה הסיפור היחידי שהוא סיפר אז. אבל, כפי שנאמר, זו כבר היתה אז שעה מאוחרת והוא תמיד אמר אז: "יריתי בו!" ואני תמיד רק אמרתי: "זה היה צדק לילד הזה, באותו רגע לא היתה לך שום אפשרות אחרת, והילד הזה, במקרה הזה היתה הצדקה."
מתילדה בק: "כן, ולפני הכל, הילדים האחרים השתחררו ככה."
אנה דיטריכסן: "אצל אבא שלנו במקום הראשון העניין עם הילדים. כשהוא ירה שם בקצין שלו כדי להציל את הילדים, או כדי לנקום את מותם, שהאחרים כבר הרגו אותם."
ובכן שוב ילדים, לא רק אחד, שלא רק עונו, אלא נרצחו. החוקרים, הראלד ולצר, סבינה מולר וקרולינה טשוגנאל, שערכו את המחקר וכתבו את הספר הזה "סבא לא היה נאצי", שיצא בגרמניה לפני מספר שנים ועורר רעש גדול, מציינים את הסתירות בסיפוריהן של הנשים ואת העובדה שלא מתועדים בהיסטוריה של הורמאכט כאלה מקרים, שבהם ירו חיילים במפקדיהם. שאין שום אפשרות שסיפור כזה התרחש במציאות. מר בק, שכבר איננו בחיים, ונשות המשפחה מספרות את סיפורו, דיבר במקוטע ומתוך שיכרות וביסורים גדולים ואמר שוב ושוב "אני יריתי בו". באותו רגע שאני קוראת את המלים האלה אני מבינה: מר בק ירה באחד הילדים, לא במפקד שלו, הוא ירה באחד הילדים שהיו כבולים זה לזה, אחד הילדים היהודים שנרצחו, ומתוך מה שאני כן יודעת על הורמאכט, לא מדובר רק בכמה ילדים אלא במאות או אלפים שנרצחו אלה אחר אלה. מר בק היה חייל בכיתת יורים, והוא התייסר על פשעיו, שזה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב הפושעים הגרמנים. הוא לא סיפר למשפחה בדיוק מה היה, רק שהילדים היו כבולים זה לזה ושהרגו אותם, ושהוא ירה בילד. באופן שבו נעשו מעשי הרצח הנאצים אין ספק שהוא ירה בהרבה ילדים, אבל הרצח של ילד מסוים הטריד אותו יותר: אולי הילד בכה, אולי ביקש רחמים. מי יודע. הוא רק אמר "אני יריתי בו", אשתו סיפרה שהם עמדו שם ולא יכלו לעשות כלום, אבל לפי סיפורה של הבת אביה אמר "יריתי בו!" הוא לא עמד ולא עשה כלום אלא ירה בילדים כמו כל חבריו ליחידה. אבל הבת המציאה שהוא ירה במפקד. זה לא מה שהוא אמר ולא מה שהשתמע מדבריו המקוטעים: זה מה שהיא רצתה שיהיה האמת, והיא המציאה אותה. היא הפכה אבא רוצח לאבא גיבור ואמיץ שמציל ילדים, ואמא שלה, שקודם המציאה שהם עמדו שם ולא יכלו לעשות כלום, כמו שכל הפושעים הנאצים מצדיקים את עצמם בטענה שלא יכלו לעשות כלום, הכריחו אותם, ותמיד מי שהכריח זה מישהו אחר, אף פעם לא הם בעצמם, אחר כך שיפרה עוד יותר את הסיפור והמציאה שבעלה ירה במפקד וכל הילדים חוץ מהילד האחד ניצלו, למרות שהיא עצמה סיפרה בתחילה שהילדים נכבלו זה לזה ואז נרצחו. הן ידעו שמר בק כחייל בורמאכט רצח ילדים, אבל הן הפכו אותו לגיבור נועז שנלחם בנאצים ומציל ילדים.
על כך מספר הספר הזה, על איך משפחות גרמניות ממציאות סיפורים נוחים, שבהם הגרמנים הם תמיד קרבנות או גיבורים, לא פושעים, ולא משנה מה ההורים באמת מספרים, כי כפי שהם ראו ההורים הנאצים דוקא סיפרו לילדים על פשעים שהם עשו, על רצח יהודים ושבויים, אבל המשפחות היבנו את הסיפור כך שההורים יצאו קרבנות או גיבורים, או סתם אנשים שעומדים מן הצד ולא יכולים לעשות כלום ולא אשמים.
הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר הזה וקניתי אותו לפני כמה חודשים, בדוכנים הגרמניים ביריד הספרים בירושלים. אבל רק עכשיו התחלתי לקרוא אותו, אחרי שראיתי את הסרט "הדירה", ודיברתי עם הבמאי שלו ארנון גולדפינגר. הסרט הזה מספר סיפור מדהים שנתגלה לו לאחר מותה של סבתו, על ידידות שנקשרה בין סבו וסבתו לפושע נאצי בכיר, והתקיימה, כפי שהוא מגלה, גם לאחר המלחמה. גם בתו של הנאצי הזה סיפרה לו סיפור שלא היה לו שום קשר למציאות, והתגלה כשטות גמורה, וגולדפינגר סיפר לי שהמפיקים הגרמנים של הסרט טענו שזה בגלל שהיא חיה באנגליה, ולא עברה את התהליכים שכל גרמניה עברה, והוא חשב שהם מייפים את המציאות, אבל לא ידע עד כמה התופעה הזו נפוצה בגרמניה, כפי שהמחקר הזה "סבא לא היה נאצי" מתאר. אני לא מאד התפלאתי מהמחקר שמתואר בספר הזה, כי בתקופות שחייתי בוינה קרה לי כמה פעמים שאנשים סיפרו לי איך המשפחה שלהם הצילה יהודים ואפילו היו כאלה שסיפרו לי שהם ממוצא יהודי, ולאט לאט התברר לי שבעצם הם באים ממשפחות נאציות, וגם בספר של זבאלד "המהגרים" שמאד הצליח בישראל הוא מערבב סיפורים מחיי משפחתו הנאצית עם סיפורים של יהודים, ואפילו מערבב תמונות של בתי כנסת עם תמונות של ילדים שאמורים להיות יהודים אבל בעצם נושאים צלב, והוא בעצמו התחנך במנזר קתולי כי הוא גדל בבואריה במשפחה קתולית מאד נאצית ואביו היה נאצי, ואז דיברתי על זה עם אחי שסיפר לי שמאד מקובל אצל משפחות נאציות לייחס לעצמן סיפורים שקרו ליהודים בשואה. אחר כך קראתי מאמר של ההיסטוריון גץ אלי שמאד פופולרי בגרמניה, שתיאר כאילו כל מה שקרה ליהדות יוגוסלביה בשואה: גירוש מבתיהם ורצח של ששים וחמישה אלף איש, קרה בעצם למיעוט הגרמני ביוגוסלביה, ויש גם יהודים שאמרו לי שהספרים של גץ אלי ממש מצוינים. אפילו תירגמו לעברית ספר שלו שקניתי את המקור יחד עם "סבא לא היה נאצי", אבל את "סבא לא היה נאצי" לא תירגמו לעברית, ובהחלט הגיע הזמן שיתרגמו. הייתי צריכה לקרוא אותו מזמן אבל התחלתי לקרוא אותו עכשיו בגלל הסרט "הדירה" והוא לא הפתיע אותי, ובכל זאת זיעזע וטילטל אותי, כי הרבה מעבר למה שאמרו המחברים מאד בעדינות יכולתי להבין מה בעצם קרה בכל הסיפורים. גם הסרט "הדירה", שמאד מאד התרגשתי לראות אותו, כי הוא חושף בחכמה רבה לא רק את הסיפור, אלא גם את חיבוטי הנפש של כל המעורבים, לא מאד הפתיע אותי, כי היו מקרים של ידידות בין יהודים לנאצים. הנאצים האלה שיקרו כמובן ליהודים על טבעם האמיתי, אבל היהודים שהתיידדו עם נאצים גם שיקרו הרבה לעצמם, ובזה הם היו קצת דומים לילדים של הנאצים שממציאים לעצמם סיפורים נוחים. כשהאמת היא כל כך קשה, הרבה אנשים לא ממש רוצים לדעת אותה ולהתמודד איתה, לא הגרמנים וגם לא היהודים, וכשיושבים בסלון של נאצי זקן בנעלי בית, ששותה קפה בחלב ואוכל עוגה, הוא לא נראה כמו רוצח נאצי, הוא נראה בן-אדם מאד תרבותי, שלא מסוגל להרוג נמלה.


Harald Welzer, Sabine Moller, Karoline Tschuggnall, Opa war kein Nazi, S. Fischer Verlag, Frankfurt am Main, Mai 2002.

יום שני, 19 בספטמבר 2011

אודות שמידט

נכתב ב-2008

כשקראתי את "אודות שמידט" של לואיס ביגלי נזכרתי מיד בשירתו של גבריאל פְּרַייל. אני זוכרת שורות של גבריאל פרייל, "בספטמבר הזהב ואוקטובר הסגול", נדמה לי שזה גבריאל פרייל, סוף הקיץ האינדיאני, אצלו פגשתי את המושג לראשונה לפני שנים רבות. אבל בקובץ הקטן שלו "שירים משני הקצוות" שמצאתי בשבוע הספר האחרון בדוכן של הוצאת שוקן, ספרון תפור בחוט, שנת תשל"ו, איני מוצאת את השיר הזה, וכבר אינני בטוחה, אם כי ספטמבר מזהיב הוא מאד מאד גבריאל פרייל, משורר הסתו:

ספטמבר, יקחני סתו אמריקני
שטרם הזהיב וקרירותו
עוברת בי חמימה ופתוחה.
                  [עַלְוַת גִילִים]

Ostkueste Amerikaner, אמריקאים מן החוף המזרחי. כינוי גרמני אנטישמי ליהודים. למדתי אותו כשכתבתי על האנטישמיות של יירג היידר, שבעצם לא היתה שלו אלא של הימין הגרמני, אנטישמיות שהיה בה משהו ישן ומשהו חדש, משהו שאוּל ומשהו כחול, ציוד כלולות שלם. עכשיו אני נזכרת בכך. החוף המזרחי של ארצות הברית הוא גיבורו של הספר לא פחות ממר שמידט, ואני, שלא הייתי בו מעולם, מתבלבלת בין השמות ובוודאי מחמיצה כמה רמיזות שנונות לעניין גיאוגרפי כזה ואחר או לעניינים אחרים. והספר הזה שנון מאין כמוהו. ומפתיע. מתחילתו ועד סופו אינו חדל להפתיע אותי. והוא מתרחש בתחילת שנות התשעים, בקדנציה של ג'ורג בוש הראשון. זמן כל כך קרוב שאפשר לגעת בו. לואיס ביגלי שכתב אותו הוא עורך דין ידוע באחת הפירמות הנחשבות בניו יורק. גם הגיבור שלו שמידט הוא עורך-דין ידוע בפירמה נחשבת. אבל לואיס ביגלי הוא יהודי יליד סטריז' בפולין, כיום באוקראינה, 1933, שרד את השואה בעזרת תעודות מזויפות, התיישב בארצות הברית בשנת 1947. אבל אלברט שמידט הקרוי בפי כל שמיטי הוא אנטישמי. הוא לא חושב שהוא אנטישמי. כמה מטובי ידידיו הם יהודים, במיוחד אחד, מפיק הסרטים הנחשב גיל בלקמן, חברו לחדר מלימודיהם בהרוארד. עכשיו הבת של שמיטי עומדת להתחתן והוא לא מרוצה מהחתן. הוא מנסה להסביר לגיל בלקמן:

-         לא משנה, זה לא איזה עיבוד למחזה של איבסן שאתה עומד להסריט. אם אתה רוצה לדעת על ג'ון, הוא בסדר גמור, אבל לא מה שציפיתי, לא בתור חתן ולא בתור אבא של הנכדים שלי או בתור בן אדם שאני רוצה לגור איתו בבית שמבחינה מוסרית שייך לבת שלי.
-         בוא נזמין עוד קפה, אמר גיל. אולי יועיל לנו ברנדי. אני לא עובד אחר הצהרים והפגישה הזאת עוד תימשך זמן מה. מה הבעיה עם ג'ון? הרי הוא בדיוק הטיפוס שלך, אותו בחור שאתה היית בגילו – עורך דין צעיר בדרכו לתהילה והון?
-         לא השגתי לא את זה ולא את זה. לא, אני לא הייתי כמו ג'ון. לא בתוך תוכי – דוקא אתה, מכל האנשים, לא צריך להגדיר אותי על פי המקצוע שלי. אני אגלה לך סוד מביש: כשהייתי בקולג' הייתי רומנטיקן. כשנפגשנו הייתי יותר רומנטי ממך, ואף פעם לא הפסקתי להיות רומנטיקן. ג'ון אף פעם לא התחיל. זה שוני מהותי. יש לו כל מה שצריך כדי להיות שותף במשרד עו"ד W&K, אבל יש דברים אחרים שלW&K לא אכפת מהם ולי אכפת. כמו ערך מוסף להצלחה חומרית. אולי זה הרקע שלו, הנושא שהוא טאבו במשרד!
-         רקע? הוא בן של שני דוקטורים, ואתה אפילו לא מכיר אותם! אני מתחיל לחשוב שחג ההודיה שלהם הוא משהו שאתה צריך להודות לאלוהים עליו. תלך לארוחה ברוח טובה, וכשתהיה שם תנסה להתנהג כמו שצריך. ההורים יפלו בקסמך המתפוגג. זה וארוחה ביתית יוציאו אותך מהפינה שלך.
-         אני מפקפק בכך.

ואז כבר לא היה אכפת לשמידט אם הוא שבר אחד מהכללים של גיל ושלו.
-         גיל, הוא אמר, אני בודד ואבוד. אל תרגיז אותי. אני כבר מרגיש טיפש מספיק גדול. מארי לא היתה נותנת שזה יקרה. בלעדיה אני חסר משמעות.
-         אני חושב שנשתה את הברנדי הזה.
גיל שתה את שלו, הזמין אחד נוסף, ואמר לשמידט, אתה צודק. אתה אבוד – אני מתכוון ברגשות שלך – בלי מארי. כנראה שאתה צודק גם לגבי הבית. אם יהיה לך מקום חדש לגור, מקום שאתה תארגן לעצמך, יהיה לך פחות מסובך להתחיל התחלה חדשה. תוכל להגיע במכונית למשרה החדשה שלך בתור בייביסיטר. אבל משהו קורה בינך לבין רייקר שהוא כמו עלילת מישנה שאני לא מבין. מה יש לך נגדו? האם אני שומע מלות צופן? הורים פסיכואנליטיקאים? רקע? לא רומנטי? שמיטי, האם אתה רומז שהבחור הוא יהודי?
-         הוא יהודי.
-         וזה מדכא אותך, שאחרונת השמידטים מרחוב גרוב מתחתנת עם יהודי?
-         זה הדבר הכי קטן.
גיל סיים את כוסית הברנדי השנייה.
-         שמיטי, אתה מותח אותי. עכשיו אתה צריך להיזכר פתאם שאתה מדבר עם יהודי. אתה צריך להסמיק ולהגיד, אופס, אני לא מתכוון מישהו כמוך, אתה כל כך שונה!
-         לאמיתו של דבר, אתה שונה.
-         אתה מתכוון שאני מפורסם, שאתה מכיר אותי ארבעים ושלוש שנים, והעיקר, אני מין אמן!
-         זה לא יותר טוב?

השיחות האלה, שבהן אתה צריך לשמוע מה חושבים על יהודים. לא עליך, כמובן. אתה בכלל לא דומה להם. אתה ממש יהודי, משני הצדדים? לא יכול להיות. אתה בכלל לא נראה יהודי. אבל הספר הזה מיוחד, כי הוא כתוב מנקודת מבטו של האנטישמי, לא בלי אמפטיה. ביגלי קצת מרחם על שמידט. ורק דרך בני שיחו של שמידט אנחנו מקבלים זווית אחרת. לא קשה להזדהות עם שמידט. צריך לחשוב רגע כדי להבין כמה הוא מרושע כאשר הוא מציע לתת לבתו ובעלה את הבית ולעבור למקום אחר, רק כדי לא לבלות איתם סופי שבוע תחת אותה קורת גג, בבית מפואר שיש בו די והותר מקום לזוג צעיר ולאלמן זקן. ובכל זאת ביגלי חומל על שמידט. יהיה סוף טוב, עם ירושה גדולה ומפתיעה שמגיעה באיחור מה. מה שמזכיר לי ספר אמריקני אחר שאהוב עליי מאד, "הגברת שאהבה בתי שימוש נקיים" של דונליווי, ואני חושבת כמה ספרים אמריקאים הם אמריקאים, עם כל כך הרבה עיסוק בכסף וירושה גדולה ומפתיעה בתור סוף טוב, למרות שהספר של דונליווי נגמר באוירה די קודרת:

וזה מדהים. ואפילו קצת מצחיק. איך כשמישהו יכול להרשות לעצמו את המותרות של להתחיל את החיים מחדש – כל מה שהוא חושב לעשות זה לשים לזה סוף.
    [דונליווי, "הגברת שאהבה בתי שימוש נקיים",תרגום אורית קרוגלנסקי להוצאת בבל].

אבל מר שמידט דוקא מאד אופטימי למשמע בשורת הירושה, וכבר מתכנן את חייו החדשים והמפתיעים, שלפתע הכל הסתדר בהם. ואני חושבת שלואיס ביגלי הוא אדם די אופטימי וכמו רוב הסופרים הוא לא יכול שלא לאהוב קצת את הגיבור שלו, שהוא אלמן מזדקן שמשתוקק לנערות צעירות ולא כל כך אוהב יהודים. אני לא ממש בטוחה מה לואיס ביגלי רצה לומר בספר הזה, אבל נהניתי לקרוא אותו, למרות כמה קטעים דוחים של בינו לבינה. המין בספר הזה הוא מהסוג העלוב, כזה שמעורר יותר בחילה מאשר תשוקה, וכל הנשים המבוגרות הן דוחות והצעירות מושכות, וגם מזנקות על הגברים הזקנים בלי שום מעצורים. קצת דחה אותי ובסופו של דבר לא הייתי בטוחה מה ביגלי רצה לומר, להעליב את הנשים המזדקנות, או לצייר דיוקן לא ממש מחמיא של גבר מזדקן, או לתאר את הנשים כנימפומניות בלי הבדל גיל ודת, או לסגוד לנעורים או בעצם לא. אינני יודעת. זה היה החלק בספר שהיה קשה לי איתו, ואני חושבת שאולי בגלל שלא ברור איפה עומד ביגלי בעניין, הסרט היה כל כך גרוע. זאת אומרת, לא היה ולו קשר קלוש בין הסרט שנקרא "אודות שמידט" בכיכובו של ג'ק ניקולסון לבין ספרו של לואיס ביגלי "אודות שמידט" שעליו הוא כביכול מבוסס.

את לואיס ביגלי הכרתי מן העיתונות הגרמנית, וממנה התברר לי שהוא סופר מוערך וגם פופולרי, בארצות הברית וגם באירופה. בישראל למיטב ידיעתי לא תירגמו את ספריו, והרהרתי ביני לביני אם הייתי רוצה לתרגם את "אודות שמידט" במלואו: אינני בטוחה בכך, למרות שהוא ספר מרתק שחודר לנפש גיבוריו באופן שמותיר את הקורא חסר מלים. הייתי רוצה לקרוא את ספרו של ביגלי על קפקא שזכה למחמאות בעיתונות הגרמנית, ספר שלא הצלחתי להשיג בינתיים. במקרה צפיתי לפני שבועיים בערך בסרט "אודות שמידט". די נהניתי, אולי בגלל אהבת נעוריי לג'ק ניקולסון, מאז "רסיסי חיים" שלו, שאחריו אמרתי ללא הרף Alaska is cleaner. אינני משוכנעת שהבנתי את הסרט כשצפיתי בו לראשונה בגיל שש עשרה, או את "אדם בעקבות גורלו" שראיתי כמדומני שנה לאחר מכן. ובכל מקרה, עכברי בית מסוגי אינם מתקשים להינות מצפייה בסרט בכבלים, שאינה דורשת לבוש מהוגן ויציאה מן הבית. מה שאני מנסה לומר בעצם, שאחרי שראיתי בסוף הסרט שהוא מבוסס על ספר של לואיס ביגלי והשגתי את הספר וקראתי אותו עכשיו, אני קצת מתביישת שנהניתי מהסרט, למרות שבלעדיו כנראה לא הייתי קוראת את הספר, או אולי בעצם הייתי קוראת תחילה את ספרו של ביגלי על קפקא שאולי אצליח להשיג במוקדם או במאוחר ואולי זה היה עדיף. זאת אומרת, אני שואלת את עצמי איך ביגלי הסכים שיהרסו לו ככה את הספר, או אולי הוא חשב שבכל מקרה הסרט יגרום לאנשים לחפש ולקרוא את הספר, כמו במקרה שלי. באמת אינני יודעת. זאת אומרת, בסרט שמידט הוא גבר צנוע למדיי שמתחיל רק עם איזו אשה מבוגרת, ואשתו מארי היא זו שבוגדת בו עם ידיד המשפחה, דבר שבכלל לא קיים בספר ואין שום רמז בספר שאפשר בכלל להעלות על הדעת דבר כזה. כל העניין הוא ששמיטי נורא מתאבל על מארי והקורא חושב כל הזמן בינו לבינו האם זה אבל אמיתי או מזויף, כי שמיטי כל הזמן בגד במארי כשהיא היתה חיה, ובעצם חיה למענו ולמען בתם שרלוט, זאת שמתחתנת עם היהודי, ולא בשביל שום דבר אחר, שלא לדבר על כך שאחרי מותה שמיטי עסוק למדי בלדפוק את המלצרית מהקפה, ולגמרי לא ברור מה ביגלי חושב על שמידט, שהוא אדם שבגד באשתו אבל בכל זאת אהב אותה מאד וקשה לו להתמודד עם מותה, שזה דבר אפשרי בתיאוריה, אם כי לא בהכרח מציאותי, או שביגלי בעצם חושב ששמידט הוא חתיכת צבוע שמגלגל את שם אשתו על הלשון בתור תירוץ לכל מיני דברים, בזמן שכל מה שמעניין אותו זה לזיין את המלצרית הפורטוריקנית, שבאופן עקרוני מזדיינת עם כל אחד, למרות שאפילו יהודיה זקנה יכולה להדליק אותו, שהרי בעצם גם בחייה של מארי הוא לא החמיץ שום הזדמנות לקפוץ למיטה עם אשה אחרת.

אז למה לעזאזל בסרט שמידט הוא מין מסכן כזה שלבתו אין זמן אליו לא בגלל שהיא מתחתנת עם יהודי שהוא סולד ממנו, כי בסרט לא ממש ברור שהיא מתחתנת עם יהודי, למרות שהחליפו את שם בעלה המיועד מג'ון רייקר, שם שאיננו יהודי אופייני, לרנדל הרצל, שם מוזר ויהודי לגמרי, אבל מעבר לכך אין שום דיבורים על יהודים והחתונה היא לגמרי נוצרית ובלי שום רבי. בספר לא מגיעים בכלל לחתונה אבל אמור לבוא רבי, לא ממש בשביל לחתן, רק בשביל לברך, כי שרלוט עוד לא הספיקה להתגייר, למרות שהיא מתכננת. עכשיו אני נזכרת שגם שרלוט מ"סקס והעיר הגדולה" התגיירה בשביל להתחתן עם יהודי מכוער. אולי הם העתיקו את הרעיון מ"אודות שמידט" כי זאת סדרה די מעתיקנית, למרות שמשום מה כל הזמן אמרו כמה היא מקורית וחדשנית ופמיניסטית. גם כן פמיניסטית. ויש גם האמא הדוחה של החתן הדוחה בסרט שמנסה להתחיל עם שמידט בכוח, שזה דוקא קצת דומה למה שקורה בספר, אבל בסרט עשו אותה גרושה, וקייתי בייטס, גם היא שחקנית שאני מאד אוהבת, אפילו אומרת שגרושה ואלמן זה זיווג מצוין, למרות שבספר האמא החרמנית של החתן היא לגמרי נשואה אבל בוגדנית להפליא. וכמובן בסרט אין שום דיבורים על אנטישמיות. הס מלהזכיר. זאת אומרת, עשו סרט לפי הספר "אודות שמידט" של לואיס ביגלי, שהוא ספר על שלושה דברים בסדר הבא: אנטישמיות, מין, וכסף, אבל שלושת הדברים האלה פשוט לא קיימים בסרט, והדבר היחיד שדומה בספר ובסרט זה השם והחתונה של שרלוט שאביה האלמן הטרי שונא את חתנה המיועד. ואין לי מושג איך אפשר להסביר את הסרט הזה: תקינות פוליטית שנמתחה עד אבסורד, צדקנות מחורבנת, שאז למה בכלל לעשות סרט שמתיימר להיות לפי הספר שכל כך מנסים להסתיר את תוכנו האמיתי, או אולי, מכיוון שמדובר באמריקה, פשוט ניסיון לעשות כסף מספר שהצליח, אבל בלי לגעת בשום עניין בעייתי, אנטישמיות, או מין, או כסף, שבעצם הפחד הנורא הזה לגעת בהם במינימום של אומץ והגינות חושף את חומר הנפץ שעדיין טמון בנושאים האלה בחברה שכאילו התגברה עליהם. הייתי מאד רוצה שהספר הזה יתפרסם גם בעברית כפי שהוא, עם מה שאהבתי בו ומה ששנאתי.

יום חמישי

שרלוט היקרה,

לא מצאתי הרבה הכרת תודה והתנצלות במכתב שלך, אבל אני לא אריב איתך על זה, לא כשאני כותב גם על החתונה שלך.
מצ"ב ההמחאה שלי לכסות את הפיקדון ב"נוסטרדמוס". האם את מכירה את ספר הנבואות המהולל של הפילוסוף מן המאה השש עשרה שהמסעדה חייבת להיות קרויה על שמו? אולי ישעשע אותך להיוועץ בו. אולי זה יהיה גם בחכמה לעשות כך. לי קשה לעשות זאת למענך, כי בספריה בבריג'המפטון הספר חסר. דרך אגב, אני מניח שג'ון עבר על כל הרשימה המפורטת של מה שכלול במחיר הכל כלול.
את צודקת: היומן שלי פנוי מהתחיבויות צולבות. אני מתכוון להיות שם בעשרים ביוני.
מכיוון שעדיין אינני מת, אני לא חושב שתקבלי כעת את כלי הכסף של אמא ושלי. אני אשלח פמוטים, מגשים, ודברים כגון אלה שהיו שייכים לדודה מרתה. אולי את לא זוכרת, אבל אמך העניקה את כלי הכסף של מרתה לאחד מעוזריה כמתנת חתונה. זה היה לפני חמש שנים בערך. מאותה סיבה – היותי חי עדיין – אצטרך לעבור על רשימת הרהיטים שאת רוצה ולהחליט מה אני יכול לשלוח לך מבלי לשנות את מראה החדרים כאן. אני מקוה שמרפי אמר לג'ון שבקניית חלקך בבית אני קונה גם את תוכן הבית, אני מתכוון לזכותך עליו לאחר מותי, כי עד מותי כל הריהוט שייך לי ממילא. הם כלולים במחיר. אני מקוה גם שהוא אמר לג'ון שהכסף מוכן. אנחנו יכולים לסגור את העסקה בכל עת שתרצי.
אני לא זוכר אם אמרת לי בטלפון מה התכניות שלך ושל ג'ון לשבועות הבאים. אם תרצו לבוא הנה לסופשבוע, אתם רצויים בהחלט, אבל אשמח לקבל התראה של כמה ימים מראש. ייתכן שתהיינה לי התחייבויות בעתיד.

                               שלך, אבא


ועוד גבריאל פרייל. על כסף, אבל כסף מסוג אחר. הזכיר לי את לורקה:

כֶּסֶף
א.
הַלַּיְלָה מַעֲשֵה כַּסָף
אַחַר חָלְמוֹ חֲלוֹם כֶּסֶף
וְעוֹד לֹא נִתְפַּכַּח.
הַלְּבָנָה – דַּג כֶּסֶף
צָדוּהוּ רִשְתּוֹת עָלִים:
הַלְּבָנָה – צִפּוֹר כֶּסֶף
בֵּין עֲפָאִים לָה בָּנְתָה קֵן:
הַלְּבָנָה – אֲגַם כֶּסֶף
בַּחַלּוֹן נָח, עַל קִיר מִזְדַּהֵר.
שְבִילֶיהָ בְּכֶסֶף סְלוּלִים,
מְצֻפֵּי כֶּסֶף גְבִיעֵי שוֹשַנִּים.
ב.
הָגוּתִי כַּכֶּסֶף גַם בַּעֲלוֹת שֶמֶש
וַאֲוִירוֹן בָּה יַתִּיז שַבְרִירִים:
עִם עֶרֶב אֹהַב כְּלֵי כֶּסֶף רַכֵּי צְלִיל,
כֶּסֶף שֶלֶג אוֹפֵף תָּר גַּלְמוּדֵי פַּנָסִים:

וְנִצָּן מַכְסִיף בַּגָּן, מַבְטִיחַ
וְכֶסֶף דְוֵי זֹרַק בַּשֵעָר.
וְאָנֹכִי לֹא אֶתְפַּכַּח.
לִי מִנָּה גוֹרָל שִכְרוֹן לֵב
עַד רֶדֶת הַשַּלְוָה כִּמְטַר כֶּסֶף –
עַל קִבְרִי.

גבריאל פרייל, חשון תש"ה

גבריאל פרייל, ליטא-תל אביב – ניו יורק, 1911 -1993. נפטר בירושלים בעת ביקור בישראל.
ההספד על גבריאל פרייל בניו יורק טיימס: