סבא לא היה נאצי

זה היה הפרק השני בספר, שגרם לי טלטלה עזה, כי אני הייתי שם בחדר יחד איתם, ושמעתי את הסיפור יחד איתם, והסיפור היה כזה:

מתילדה בק: "רק פעם, כי הוא לא אהב להיזכר והוא בכלל סיפר רק לעתים מאד רחוקות על המלחמה. היו גם הרבה זיכרונות מחרידים, שהוא רצה לשכוח."

אנה דיטריכסן, בתה של מתילדה בק: "למרות זאת, היו לפעמים מצבים כשהוא שתה פעם יותר מדי. רק דבר אחד, זה עם הילד."

מתילדה בק: "היו שם ילדים, שנכבלו זה לזה."

אנה דיטריכסן: " כן, והרגו אותם."

מתילדה בק: "ואז הרגו אותם. כן, והם עמדו שם ולא יכלו לעשות כלום."

המראיינת: איזה ילדים אלה היו?

אנה דיטריכסן: "בטח ילדים רוסים".

מתילדה בק: "בטח ילדים רוסים. לא, לא, הם היו בשלזיה, היכן שהם נפלו בשבי."

אנה דיטריכסן: "אבל אלה היו ילדים זרים כי הגרמנים, הגרמני הזה עינה את הילדים האלה. קצין גרמני."

לארס דיטריכסן, בנה של אנה: "בתור שבוי?"

אנה דיטריכסן: "לא, הקצין הגרמני הזה."

לארס דיטריכסן: "אה, קודם, כשהם עוד היו בהתקפה."

אנה דיטריכסן: "הוא עינה את הילדים הזרים, אפילו הרג אחד."

עכשיו אני כבר מבולבלת. מתילדה בק סיפרה שכבלו ילדים זה לזה והרגו אותם. גם אנה חזרה על כך שהרגו אותם. קודם היא אמרה אותם. למה עכשיו היא אומרת ילד אחד? והיא אומרת ילדים זרים, אבל אני יודעת שאלה ילדים יהודים, רק ילדים יהודים הרגו ככה. היא בעצמה אמרה שאביה סיפר שכבלו אותם זה לזה והרגו אותם, ועכשיו היא אומרת שעינו אותם, ושהקצין הגרמני, איזשהו קצין גרמני, לא אביה, עינה אותם והרג ילד אחד. רק גרמני אחד עינה והרג רק ילד אחד.

ואז אנה דיטריכסן ממשיכה לספר לבנה לארס: "ואז סבא ירה בקצין הגרמני הזה. אולי זה היה המפקד שלו? בינתיים הוא כבר היה סרן או משהו כזה. בכל מקרה הוא ירה בקצין הגרמני הזה. ואיך הם טייחו את זה אז, אם כבר היו אז התקפות או משהו כזה."

כמובן שאם הוא היה יורה במפקד שלו, אם מישהו בכלל היה מעלה על דעתו לעשות דבר כזה, היו מיד הורגים אותו. אבל אנה יודעת שאביה חזר בשלום הביתה מהמלחמה, אז היא מספרת שהוא אמנם ירה בקצין הגרמני, אבל טייחו את זה. ואז היא ממשיכה לספר:

אנה דיטריכסן: "בכל מקרה זה העיק עליו בצורה עצומה, כי הוא עשה את המעשה הזה אז בפעם הראשונה. בכל מקרה היתה לו הצדקה, כי האיש הזה עינה את הילדים ואפילו הרג אחד מהם... אז זה הסיפור היחידי שהוא סיפר אז. אבל, כפי שנאמר, זו כבר היתה אז שעה מאוחרת והוא תמיד אמר אז: "יריתי בו!" ואני תמיד רק אמרתי: "זה היה צדק לילד הזה, באותו רגע לא היתה לך שום אפשרות אחרת, והילד הזה, במקרה הזה היתה הצדקה."

מתילדה בק: "כן, ולפני הכל, הילדים האחרים השתחררו ככה."

אנה דיטריכסן: "אצל אבא שלנו במקום הראשון העניין עם הילדים. כשהוא ירה שם בקצין שלו כדי להציל את הילדים, או כדי לנקום את מותם, שהאחרים כבר הרגו אותם."

ובכן שוב ילדים, לא רק אחד, שלא רק עונו, אלא נרצחו. החוקרים, הראלד ולצר, סבינה מולר וקרולינה טשוגנאל, שערכו את המחקר וכתבו את הספר הזה "סבא לא היה נאצי", שיצא בגרמניה לפני מספר שנים ועורר רעש גדול, מציינים את הסתירות בסיפוריהן של הנשים ואת העובדה שלא מתועדים בהיסטוריה של הורמאכט כאלה מקרים, שבהם ירו חיילים במפקדיהם. שאין שום אפשרות שסיפור כזה התרחש במציאות. מר בק, שכבר איננו בחיים, ונשות המשפחה מספרות את סיפורו, דיבר במקוטע ומתוך שיכרות וביסורים גדולים ואמר שוב ושוב "אני יריתי בו". באותו רגע שאני קוראת את המלים האלה אני מבינה: מר בק ירה באחד הילדים, לא במפקד שלו, הוא ירה באחד הילדים שהיו כבולים זה לזה, אחד הילדים היהודים שנרצחו, ומתוך מה שאני כן יודעת על הורמאכט, לא מדובר רק בכמה ילדים אלא במאות או אלפים שנרצחו אלה אחר אלה. מר בק היה חייל בכיתת יורים, והוא התייסר על פשעיו, שזה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב הפושעים הגרמנים. הוא לא סיפר למשפחה בדיוק מה היה, רק שהילדים היו כבולים זה לזה ושהרגו אותם, ושהוא ירה בילד. באופן שבו נעשו מעשי הרצח הנאצים אין ספק שהוא ירה בהרבה ילדים, אבל הרצח של ילד מסוים הטריד אותו יותר: אולי הילד בכה, אולי ביקש רחמים. מי יודע. הוא רק אמר "אני יריתי בו", אשתו סיפרה שהם עמדו שם ולא יכלו לעשות כלום, אבל לפי סיפורה של הבת אביה אמר "יריתי בו!" הוא לא עמד ולא עשה כלום אלא ירה בילדים כמו כל חבריו ליחידה. אבל הבת המציאה שהוא ירה במפקד. זה לא מה שהוא אמר ולא מה שהשתמע מדבריו המקוטעים: זה מה שהיא רצתה שיהיה האמת, והיא המציאה אותה. היא הפכה אבא רוצח לאבא גיבור ואמיץ שמציל ילדים, ואמא שלה, שקודם המציאה שהם עמדו שם ולא יכלו לעשות כלום, כמו שכל הפושעים הנאצים מצדיקים את עצמם בטענה שלא יכלו לעשות כלום, הכריחו אותם, ותמיד מי שהכריח זה מישהו אחר, אף פעם לא הם בעצמם, אחר כך שיפרה עוד יותר את הסיפור והמציאה שבעלה ירה במפקד וכל הילדים חוץ מהילד האחד ניצלו, למרות שהיא עצמה סיפרה בתחילה שהילדים נכבלו זה לזה ואז נרצחו. הן ידעו שמר בק כחייל בורמאכט רצח ילדים, אבל הן הפכו אותו לגיבור נועז שנלחם בנאצים ומציל ילדים.

על כך מספר הספר הזה, על איך משפחות גרמניות ממציאות סיפורים נוחים, שבהם הגרמנים הם תמיד קרבנות או גיבורים, לא פושעים, ולא משנה מה ההורים באמת מספרים, כי כפי שהם ראו ההורים הנאצים דוקא סיפרו לילדים על פשעים שהם עשו, על רצח יהודים ושבויים, אבל המשפחות היבנו את הסיפור כך שההורים יצאו קרבנות או גיבורים, או סתם אנשים שעומדים מן הצד ולא יכולים לעשות כלום ולא אשמים.

הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר הזה וקניתי אותו לפני כמה חודשים, בדוכנים הגרמניים ביריד הספרים בירושלים. אבל רק עכשיו התחלתי לקרוא אותו, אחרי שראיתי את הסרט "הדירה", ודיברתי עם הבמאי שלו ארנון גולדפינגר. הסרט הזה מספר סיפור מדהים שנתגלה לו לאחר מותה של סבתו, על ידידות שנקשרה בין סבו וסבתו לפושע נאצי בכיר, והתקיימה, כפי שהוא מגלה, גם לאחר המלחמה. גם בתו של הנאצי הזה סיפרה לו סיפור שלא היה לו שום קשר למציאות, והתגלה כשטות גמורה, וגולדפינגר סיפר לי שהמפיקים הגרמנים של הסרט טענו שזה בגלל שהיא חיה באנגליה, ולא עברה את התהליכים שכל גרמניה עברה, והוא חשב שהם מייפים את המציאות, אבל לא ידע עד כמה התופעה הזו נפוצה בגרמניה, כפי שהמחקר הזה "סבא לא היה נאצי" מתאר. אני לא מאד התפלאתי מהמחקר שמתואר בספר הזה, כי בתקופות שחייתי בוינה קרה לי כמה פעמים שאנשים סיפרו לי איך המשפחה שלהם הצילה יהודים ואפילו היו כאלה שסיפרו לי שהם ממוצא יהודי, ולאט לאט התברר לי שבעצם הם באים ממשפחות נאציות, וגם בספר של זבאלד "המהגרים" שמאד הצליח בישראל הוא מערבב סיפורים מחיי משפחתו הנאצית עם סיפורים של יהודים, ואפילו מערבב תמונות של בתי כנסת עם תמונות של ילדים שאמורים להיות יהודים אבל בעצם נושאים צלב, והוא בעצמו התחנך במנזר קתולי כי הוא גדל בבואריה במשפחה קתולית מאד נאצית ואביו היה נאצי, ואז דיברתי על זה עם אחי שסיפר לי שמאד מקובל אצל משפחות נאציות לייחס לעצמן סיפורים שקרו ליהודים בשואה. אחר כך קראתי מאמר של ההיסטוריון גץ אלי שמאד פופולרי בגרמניה, שתיאר כאילו כל מה שקרה ליהדות יוגוסלביה בשואה: גירוש מבתיהם ורצח של ששים וחמישה אלף איש, קרה בעצם למיעוט הגרמני ביוגוסלביה, ויש גם יהודים שאמרו לי שהספרים של גץ אלי ממש מצוינים. אפילו תירגמו לעברית ספר שלו שקניתי את המקור יחד עם "סבא לא היה נאצי", אבל את "סבא לא היה נאצי" לא תירגמו לעברית, ובהחלט הגיע הזמן שיתרגמו. הייתי צריכה לקרוא אותו מזמן אבל התחלתי לקרוא אותו עכשיו בגלל הסרט "הדירה" והוא לא הפתיע אותי, ובכל זאת זיעזע וטילטל אותי, כי הרבה מעבר למה שאמרו המחברים מאד בעדינות יכולתי להבין מה בעצם קרה בכל הסיפורים. גם הסרט "הדירה", שמאד מאד התרגשתי לראות אותו, כי הוא חושף בחכמה רבה לא רק את הסיפור, אלא גם את חיבוטי הנפש של כל המעורבים, לא מאד הפתיע אותי, כי היו מקרים של ידידות בין יהודים לנאצים. הנאצים האלה שיקרו כמובן ליהודים על טבעם האמיתי, אבל היהודים שהתיידדו עם נאצים גם שיקרו הרבה לעצמם, ובזה הם היו קצת דומים לילדים של הנאצים שממציאים לעצמם סיפורים נוחים. כשהאמת היא כל כך קשה, הרבה אנשים לא ממש רוצים לדעת אותה ולהתמודד איתה, לא הגרמנים וגם לא היהודים, וכשיושבים בסלון של נאצי זקן בנעלי בית, ששותה קפה בחלב ואוכל עוגה, הוא לא נראה כמו רוצח נאצי, הוא נראה בן-אדם מאד תרבותי, שלא מסוגל להרוג נמלה.

Harald Welzer, Sabine Moller, Karoline Tschuggnall, Opa war kein Nazi, S. Fischer Verlag, Frankfurt am Main, Mai 2002.