לפעמים כשרוצים לחשוב על דברים ברומו של עולם, השנה שחלפה, השנה הבאה, העבר, העתיד, באות דוקא מחשבות קטנות, ממש קטנטנות, כמו הטפילים שתוקפים הקיץ בהמוניהם את הכלבה הזקנה, ואני נלחמת בהם נואשות וללא הצלחה ודי מיואשת, ונזכרת במישנה שגם ליתוש ולכינה מקום בעולמו של הקב"ה, שזה אולי נכון, אבל למה דוקא על הכלבה שלי, ולמה בכמויות כאלה, ונדמה לי שגם עליי זוחלים דברים ואני עייפה ומותשת ממלחמת הקרציות האינסופית, וקצת לא נעים לי, כי אני רואה כל הזמן בטלויזיה אנשים שקורים להם אסונות נוראיים ואני עסוקה בקרציות שזה נורא קטן ונמוך, כמעט אין לזה מימד שלישי מרוב שזה שטוח. בסוף השנה ובפתח שנה חדשה צריך לחשוב על דברים גדולים ורוחניים ולעשות חשבון נפש, ואני רק סופרת כמה קרציות כבר העפתי לאסלה וכמה עוד נשארו. זה חשבון מאד קטנוני, ונדמה לי שהוא מאד מקטין לי את המוח ולא נשאר בכלל מקום לדברים גדולים ומחשבות נעלות. המחשבות הן אדון לעצמן. לפעמים הן מחליטות לעוף ואי אפשר בכלל לתפוס אותן בשביל להוריד אותן לקרקע, ואתה עף אחריהן כאילו אתה קשור לכדור פורח, ולפעמים הן זוחלות על האדמה ושום מנוף לא מצליח להרים אותן משם, ובלית ברירה אתה מדדה אחריהן בבוץ. עכשיו אני דומה לילדים שרצים על הדשא כשידיהם פשוטות לצדדים ומניפים אותן מעלה ומטה כאילו היו בעלי כנף, ומדמים את עצמם לציפורים, גם אני רוצה לעוף, אבל אני רצה במעגלים על הקרקע, מנופפת בידיי ומנסה שלא להתייאש. את היכולת המופלאה הזו של הילדים להמריא ללא כנפיים כנראה כבר איבדתי. אני עסוקה ללא הרף ביום קטנות, במטלות קטנות, בבעיות קטנות וקטנטנות שעטות עליי כמו הטפילים על הכלבה הזקנה. לעתים קרובות אני מיוגעת ומותשת, לפעמים אני עייפה עוד לפני שהחל היום. ואני אומרת לעצמי: צריך להתרומם, לאסוף את עצמי ולהתרומם, אלה החיים, נותנים להם שטר גדול והם פורטים את הכל למטבעות קטנים, לזוטות, ואני תמיד מחכה בחורף לקיץ ובקיץ לחורף, במין תקוה משונה שיבוא קץ לטרדות, ואין קץ לטרדות. וככה, במאמץ הזה לחיות מיום ליום עוברות השנים ועוברים החיים. אבל בגילי כבר יודעים שהטוב וגם הרע יחלפו, בגילי כבר אין מקום לדיכאונות, לא דיכאונות של חג ולא דיכאונות של חול. בסך הכל אני אוהבת את החגים ולאפות את השטרודל, שמכינים אותו מבצק דקיק מאד ופריך מאד, שנשבר בקלות כמו הלב, ומתפוחים חמוצים מאד, כמו החיים, אבל הם נאפים מתוקים, כמו האהבות. מחר אני אלך לשוק לחפש תפוחים ירוקים ויפים ואומר רפדוני בתפוחים, סמכוני באשישות, כי חולת אהבה אני. תפוחים יפים ללב שבור והם מרפא לחולי אהבות. אחר כך אכין בצק מכוס וחצי קמח, מעט מלח, ביצה אחת וכף שמן, ואערבב עם תשע כפות מים בדיוק לבצק רך וגמיש מאד שצריך ללוש עד שהכתפיים כואבות, ואז ארדד אותו במערוך עד שיהפוך דקיק ושקוף ואמלא אותו בתפוחים ירוקים חמוצים מאד בסוכר ובקינמון, שייצאו מן התנור מתוקים, לא מאד אבל מתוקים, והם ימתיקו לנו את החג ואת השנה החדשה, שתביא לנו ברכה ובשורות טובות.
שנה טובה ומתוקה לכל הקוראים והקוראות.
