יום שבת, 5 במאי 2012

תומס ברנרד - מות הפונדקית מתוך "הלם"


לא רצינו להעיר את אחותי והלכנו חרש ככל שאפשר לכניסה, שם תלו מעילינו. אבל כאשר התלבשנו ועמדנו לצאת מן הבית, צילצלו, ולפני הדלת עמד אדם לא מוכר לי, שכפי שהתברר היה פונדקי מגראדנברג, ודרש מאבי לבוא עימו מיד.
וכך נסענו במכוניתו של הפונדקי לגראדנברג, במקום ללכת אל נהר האַכֶה ולדבר, ועל עץ הערמונים הפורח לא דיברנו עוד, ושמענו על רעיית הפונדקי את הדברים המדאיגים ביותר.
היא היתה עסוקה, אמר בעלה, עד השעה שתיים בשירות הכורים, שהיו שתויים כבר מזה כמה  שעות, וישבו בשתי קבוצות יריבות זו כנגד זו, והוכתה לפתע על ידי אחד הכורים לגמרי בלי סיבה על הראש, ובו ברגע צנחה לעיני הכורים על הרצפה מחוסרת הכרה. הכורים המזועזעים נשאו אותה מיד לחדר השינה הממוקם בקומה הראשונה של הפונדק, שתוך כדי כך נחבט ראשה פעמים אחדות במעקה המדרגות. הניחו את האשה במיטתה והציעו לבעלה, שכאשר הכורים נדחפו לחדר השינה התעורר, קם בנשימה עצורה ושמע מן הכורים שהתפכחו לפתע על התקרית, בו ברגע, עוד בלילה, להודיע למשטרה על הביריון גְרֶסֶל, שהיה מוכר לכולם, גם אם בחטף. הפונדקי חשב שהשוטרים, גם אלה שבתפקיד, כולם ישנו, אבל על ידי השלכת אבנים על חלונות המשטרה שמעוהו לבסוף והכניסוהו לתחנה. תחילה יעצו לו השוטרים לחזור לפני הצהריים, כדי לערוך את הפרוטוקול, אבל הוא התעקש שיערכו פרוטוקול מיידי ודרש, שלפחות אחד מן השוטרים יבוא עמו לפונדק, שם שוכבת אשתו נטולת ההכרה, ושם המתינו הכורים, שלדעתו היו צריכים למסור את עדויותיהם מיד. אבל זה נמשך זמן רב מדי, עד ששב אל הפונדק עם שניים מהשוטרים, הכורים הסתלקו עד אחד. כאשר השוטרים נכנסו עימו לחדר השינה. מיד הוא חשב, שאסור היה לו להשאיר את אשתו ולו רגע לבד, כפי שנאלץ לעמוד שם לפניה לפתע בהשערות ובחשדות הנוראים ביותר ליד הכורה קוליך שכל הזמן היה איתה יחד, שלא היה מוכר לו אלא מביקוריו הלא סדירים בפונדק ולא נחשב למקומי שראוי לתת בו אמון, וגם דיבר בניב שטיירמרקי שונה באופן בלתי נעים מן הניב המדובר בסביבה.
למרות שקוליך שנשאר עם אשת הפונדקי היה כה שיכור, שבהחלט יכול היה לעמוד זקוף, אבל לא יכול היה לומר משפט אחד, ולו הקצר ביותר, הוא נחקר מיד על ידי השוטר הצעיר יותר, שציוה עליו מיד להתיישב בכורסה שבפינה, בעוד שהמבוגר בין השניים ערך תצלומים של מחוסרת ההכרה המוטלת במיטה כאילו היה מדובר בגוויה. מה שהנחקר קוליך מסר לפרוטוקול לא היה ניתן למעשה לשימוש, ומכיוון שהוא, מאחר שלא היה מסוגל לשבת, עמד ליפול קדימה, תפס אותו השוטר שלא שבע ממנו רצון ומשך אותו ודחף אותו החוצה למסדרון.
גרסל הנמלט היה אדם, שברגע שהוא נכנס לפונדק, נשאר בו עד שהיה בטוח שיסתבך עם החוק. לא היה קשה למצוא אותו, אמרו השוטרים, ובהתחשב בהרשעות הקודמות של גרסל הם דיברו על עונש מאסר של כמה שנים, כי איבוד ההכרה של אשת הפונדקי, עקב האגרוף של גרסל על ראשה, מעיד על חבלה חמורה. השוטר המבוגר יותר בקושי דיבר על חבלה חמורה, ואז הגיע להכרתם, שחייבים להודיע לרופא. "בינתיים חלפו כמה שעות", אמר הפונדקי.
השעה כבר היתה ארבע וחצי, כאשר הגענו לגראדנברג, והפונדקי הובילנו היישר לחדר השינה. שבו עמדו שני השוטרים. אבי אמר שכל הגברים צריכים לצאת למסדרון. כאשר הוא בדק בפנים את האשה, שבזמן הקצר שבו ראיתי אותה נדמה היה לי שהיא כבר מתה, דיברו מולי שני השוטרים במסדרון בזלזול על קוליך המוטל על הרצפה, שהם תיארו כאידיוט, יותר ויותר חסר מצפון כלפיי משפחתו בת ששת הנפשות. הם לא ידעו מה לעשות בו, כשאבי יצא מחדר השינה, הם בדיוק משכו את קוליך בכנפי מעילו הלאה מן המדרגות, שרגליו חסמו אותן למחצה, כדי שלא להתעסק בו יותר.
האשה בעצם נפצעה קשה וחייבים להעביר אותה מיד לבית-החולים בכיפלאך, אמר אבי, על השוטרים לשאת אותה בזהירות ולהניחה על הדרגש במכונית.
היה זה חדר טחוב, בדוגמה ירוקה-חומה, מלא רהיטים זולים מעץ רך, וחשוך אפילו בימים הבהירים ביותר, שממנו הוציאו השוטרים את אשת הפונדקי. אבי הביט בי, כשעבר על פניי מאחורי השוטרים, שנשאו בזהירות את האשה במורד המדרגות, וחשבתי לעצמי שמשמעות הדבר לאשת הפונדקי היא הגרוע מכל.
כאשר התיישבתי במכונית לצד הפונדקי שנהג, ישב אבי ליד האשה השוכבת על הדרגש מאחורינו.
לאורך כל הנסיעה, שקיצרנו דרך קְרֶנהוף, לא החלפנו אני והפונדקי אף לא מלה. עקב השעה המוקדמת היה קל ומהיר לנסוע. זמן רב לא הייתי באותה סביבה, חשבתי לי, הייתי צריך לחזור במחשבתי לילדותי המוקדמת, כדי לראות את עצמי פה ושם על [נחל] הגראדנרבאך. שמתי לב כמה נדירות הפעמים שאבי לקחני עימו לנסיעותיו ושמאז מות אמי תמיד עמדתי ברשות עצמי. אחותי בוודאי חשה בכך, כי לא יכלה אחרת, במידה מצערת עוד יותר.
בהתאם לאווירה, הפונדקי, שדיבר קודם, בדרך לגראדנברג, כל כך הרבה, לא דיבר בדרך לכיפלאך מלה. גם לי נראה חסר טעם לדבר אליו. נראה לי, אם הבנתי נכון את אבי, שהאשה בוודאי לא תשרוד את הנסיעה לכיפלאך, אבל כשהאחים הרחמנים הוציאוה מן המכונית, היא לא היתה מתה, אבל נפטרה עוד כאשר שהינו בבית-החולים. היא נפטרה עוד בטרם הוכנסה לחדר הניתוח היחיד בבית-החולים, אי אפשר לומר אולם הניתוחים, ובעלה חש בכך, כאשר האחים דחפו אותה במסדרון, הוא אחז בידה ובכה.

Thomas Bernhard, Verstoerung