אינני יודעת הרבה על המהגרים מאפריקה לישראל ואינני יודעת איך ישראל צריכה לטפל בהם. אבל אני יודעת לזהות אנשים שקופצים על הזדמנות להחצין את הרוע שלהם, שאין לו גבולות, כלפיי מישהו שנדמה להם שדמו הופקר, וזה מה שאני חושבת על חברי הכנסת מירי רגב ודני דנון, ומיכאל בן-ארי שעצם חברותו בכנסת מעוררת צמרמורת, ובראש כולם השר אלי ישי. האנשים האלה מרגישים שדמם של המהגרים האפריקאים הותר, ואז הם מרשים לזרם השנאה שנובע מהם לפרוץ החוצה בלי מעצורים, כדי לקדם את פוליטיקת השנאה שלהם, ומאבדים כל רסן.
תמיד אלה פחות או יותר אותם אנשים מאותן מפלגות, שהפוליטיקה שלהם היא פוליטיקת שנאה, שהם לא בעד משהו אלא נגד מישהו, ותמיד הם צריכים לנהל מערכה של שנאה נגד מישהו. עכשיו מירי רגב מקללת את המהגרים מאפריקה כי נדמה לה שעכשיו היא תזכה לאהדה על ההשתלחות בהם. קודם זו היתה חנין זועבי שמירי רגב קיללה, באותה גסות-רוח ושנאה רושפת שאמורים כנראה לדעתה להפוך אותה לחביבת ההמונים. ואנשי ש"ס ואנשי כך היו עסוקים הרבה שנים בהשתלחויות בקהילה ההומוסקסואלית, כשהם הרגישו שזאת מטרה קלה שאפשר רק להרוויח מההשתלחות בה. אחרי הרצח בבר-נוער הרבה אנשים וגם אני ביניהם חשבנו שההשתלחויות האלה תרמו לאווירה שאיפשרה לרוצח לבצע את פשעיו, כי פושעי שנאה, כמו פוליטיקאים של שנאה, תמיד זקוקים לאווירה התומכת, שמפעילה אותם כמו לפיד שנזרק לחבית של דלק, ואנשי ש"ס אמרו למה מאשימים אותנו וריסנו קצת את השתלחותם בהומוסקסואלים, אבל מי שהוא פוליטיקאי של שנאה תמיד ימצא לו מטרה לשנאה, או הומוסקסואלים או ערבים או מהגרים מאפריקה, זה לא כל כך חשוב מי ובלבד שזו תהיה קבוצה שאפשר להגדיר אותה כאויב ולקבל לגיטימציה להכפיש אותה ולהתנכל לה. פוליטיקאי של שנאה צריך דמות אויב כדי לגבש כנגדה קואליציה של שנאה, והמטרה עצמה לא ממש חשובה, ובלבד שאפשר להוציא אותה מהכלל ולסמן אותה כיעד להתקפות של שנאה. אחרי שהפוליטיקאים של השנאה מסמנים מטרה ומציירים עליה עיגול, מגיעים פושעי השנאה שקיבלו חיזוק ומתנפלים באלימות על הקבוצה המסומנת, כי פוליטיקאים של שנאה ופושעים של שנאה מפעילים אלה את אלה ומלבים את האש עד שנהיה מאד קשה להשתלט עליה ולכבות אותה. לפעמים האש הזאת, כשהיא מתפרצת ומשתוללת, היא שורפת יחד עם קרבנות השנאה גם את הפוליטיקאים של השנאה, אבל לא תמיד מי שמצית את האש נשרף בעצמו, לפעמים הוא רק מחולל בעירה ושורף אחרים, ואש שמבעירים היא כמו מלחמה, יודעים רק איך היא מתחילה, לאן היא עלולה להתפשט וכמה ייפגעו בה אי אפשר לצפות מראש. עכשיו האש כבר בוערת והפוליטיקאים של השנאה נדלקים עוד יותר ושופכים על האש עוד דלק, ולאן זה עלול להתגלגל קשה לדעת, אבל לא קשה לדעת שהם איבדו את הבלמים וכולנו עכשיו בסכנה. יש ויכוחים שבהם קשה לבחור צד ולבטא עמדה חד משמעית, כי המציאות היא אף פעם לא פשוטה וחד-משמעית. אבל כשרואים את הפוליטיקאים של השנאה מבינים באיזה צד אסור להיות, ואת מי צריך לעצור, לפני שהוא ישרוף את כל העיירה.
