נאום ריבלין ועקרון ההגדרה העצמית

כמובן שנאומו של יו"ר הכנסת רובי ריבלין בטקס הזיכרון ליצחק רבין לא היה נאום הולם לטקס זיכרון. כמובן שהוא היה מאד לא הוגן כלפיי יצחק רבין ומאד לא מנומס כלפיי בני משפחתו. כמובן שניסיונו לתאר את רבין, ובאמצעותו את השמאל, כמי שמתנגד לדו-קיום של יהודים וערבים, ואת הימין הפונדמנטליסטי כמאמין בדו-קיום יהודי-ערבי במדינה יהודית אחת גדולה, הוא ניסיון צבוע ומקומם. ובכל זאת מאד שמחתי על הנאום הזה, קודם כל כי הוא לא היה משעמם כמו רוב הנאומים ברוב הטקסים, ושנית כי הוא גרם לכך שבטקס פרשו הדוברים ביתר בהירות את קשת הדיעות מקצה לקצה, וזה מה שיפה בדמוקרטיה, שאפשר לפרוש את קשת הדיעות ולחדד את הדיעות בפולמוס בלי להרוג אחד את השני. ויחד עם זאת אפשר היה לראות גם את מגבלות השיח הפוליטי הישראלי, שמתקשה להיות אידיאולוגי במוצהר, אלא בורח תמיד אל הניסיון להיות פרגמטי. אפילו ריבלין עצמו ניסה להציג את עצמו כפרגמטי, כאשר טען שפיתרון שתי המדינות – שבעצם לא נוסה מעולם – נכשל כביכול, כאילו הכיבוש הישראלי של יהודה ושומרון ועזה הוא כזאת הצלחה גדולה ומוכחת. אבל גם אהוד ברק ושלי יחימוביץ' כשהתפלמסו איתו, התייחסו יותר לסכנה שבאובדן הרוב היהודי ולעמדות המקובלות על רוב הציבור, שאלה אכן עניינים פרגמטיים, ולא לעניין האידיאולוגי, ואני רוצה למלא כאן את החסר.

התמיכה בעקרון שתי המדינות לשני עמים איננה נובעת מכך שיהודים וערבים אינם מסתדרים אלה עם אלה, אלא מהכרה בעקרון ההגדרה העצמית של העמים, שבשמו תבעה גם התנועה הציונית לעצמה את הזכות להקים מדינה לעם היהודי במולדתו ההיסטורית. עקרון ההגדרה העצמית מכיר בזכותו של עם לבטא את מאוויו הלאומיים בהקמת ישות פוליטית עצמאית, לפחות אוטונומיה, אבל עדיף מדינה. מדינה מאפשרת לעם לממש את לאומיותו, תרבותו, דתו, שפתו, מסורתו וכל מאפייניו הלאומיים בחיי היומיום שלו, כפי שמדינת ישראל מאפשרת לעם היהודי למשל לחיות בשפה העברית ועל פי לוח השנה היהודי, לשבות ביום השבת, לחגוג את החגים היהודיים ולצום ביום הכיפורים מבלי שיצטרך להסביר למישהו שמתקשה מאד להבין, מדוע איננו יכול להופיע ביום הכיפורים לבחינה או לסעודה חגיגית לרגל פתיחת שנת המסחר או שנת הלימודים, חוויה מביכה שכמעט כל יהודי שחי מחוץ לישראל עבר בחייו. אחד הדברים שיפים בעיניי במיוחד במדינת ישראל הוא שהכנסת שלנו איננה פועלת בשלושת ימי המנוחה של הדתות הגדולות, והבחירות שלנו אינן מתקיימות בימים אלה, אפילו לא ביום ראשון שבאירופה נוהגים לערוך בו בחירות, כי לכל ימי המנוחה יש מעמד שוה. כשחייתי במדינה אחרת והוזמנתי בקביעות לאירועים שלא יכולתי להשתתף בהם ביום השבת, למדתי להעריך את זה.

כולנו יודעים שלקיומה של מדינת ישראל יש חשיבות עצומה לא רק ליהודים שחיים בה, אלא גם ליהודים שבוחרים לחיות מחוץ לגבולותיה. קיום המדינה העניק להם ביטחון שלא היה ליהודים מעולם קודם לכן, ומעמד שונה בארצותיהם, כמו גם מרכז תרבותי יהודי שהם יכולים לינוק ממנו גם בחיותם בגולה.

לכל הדברים האלה שואף גם העם הפלשתיני, וגם אם נכנה אותם ערביי ישראל זה לא ישנה דבר. זהו ציבור לאומי שונה שרוצה לממש את לאומיותו בישות מדינית משלו, ומי שמכיר בזכות ההגדרה העצמית חייב להכיר בזכות הזו שיש לעם הפלשתיני להגדיר את עצמו במדינה משלו. ההכרה הזו איננה קשורה כלל בשאלה האם הערבים והיהודים יכולים לחיות במדינה אחת או לא. ישנם ערבים שחיים במדינה יהודית וישנם יהודים שחיים במדינות ערב. אין ויכוח שהדבר אפשרי, אבל אין לכך כל קשר לשאיפה הלאומית של הפלשתינים לזכות בישות לאומית משלהם, בין אם קיומה נוח לישראל ובין אם לאו.

פיתרון של שתי מדינות לא נועד לפתור את בעיית היחסים בין יהודים וערבים בארץ-ישראל, אלא לאפשר לכל אחד משני העמים החיים בארץ-ישראל לממש את מאוויו הלאומיים ברמה היומיומית, כך שהפלשתיני יוכל לטפל בענייניו לפני רשויות פלשתיניות הדוברות את שפת אמו ולחנך את ילדיו על פי אמונותיו, שרובן למרבה הצער אינן נעימות כלל לשכניו היהודים, אבל הן זכותו כציבור לאומי הזכאי להגדרה עצמית.

רעיון המדינה האחת, בין אם הוא מגיע מצדה הימני של המפה הפוליטית ובין אם הוא מגיע מצדה השמאלי, שולל מאחד העמים או משני העמים החיים בארץ-ישראל את האפשרות לממש את זכות ההגדרה העצמית שלהם, ולכן הוא פיתרון פסול. הוא פסול קודם כל מבחינה אידיאולוגית, ורק אחר כך מבחינה מעשית.

הייתי רוצה שמנהיגי השמאל בישראל לא יפחדו לדבר על זכות ההגדרה העצמית של העמים והחובה לכבד אותה, כמו גם הזכות לדרוש ולממש אותה. הייתי רוצה שהשיח הפוליטי בישראל יהיה גם שיח של זכויות ועקרונות, ולא רק שיח ששואל, דבר שאיננו בהכרח מכבד אותנו, מה נעשה עם מיליוני אזרחים ערבים.