יום שבת, 6 באוקטובר 2012

כמו נחל - שלושה שירים




כְּמוֹ נַחַל

שָׁמַעְתִי שִׁירָה וְחָשַבְתִּי:
אֲנִי פְּרוֹזָה.
שֶׁהַמִּלִים תִּזְרֹמְנָה כְּמוֹ נַחַל
מִבְּלִי דַּעַת.
אָסוּר לִנְחָלִים לַחֲשֹׁב אֵיךְ לִזְרֹם
שֶׁהַדִּבּוּר
לֹא יֵדַע שֶׁהוּא מְדַבֵּר
שֶׁיְּפַכֶּה כְּמוֹ נַחַל
מִבְּלִי דַּעַת.
שֶׁיַחֲלֹף עַל פְּנֵי קְנֵי אַגְמוֹן
נָעִים בָּרוּחַ
שֶׁיַחֲלִיק עַל פְּנֵי
חֲלוּקֵי אֶבֶן
כְּמוֹ נַחַל
מְפַכֶּה מִבְּלִי דַּעַת.
שֶׁיַּרְטִיב אֶת הָחוֹל
שֶׁיַרְוֶה צְמֵאִים
כְּמוֹ נַחַל
מְפַכֶּה מִבְּלִי דַּעַת
שֶׁיִּזְרֹם.


שְׁנֵי שְׁעוֹנִים

יש לה בבית שני שעונים לִבְהִיָּה
האחד מראה את הזמן שיהיה, השני את הזמן שהיה
ובין האחד לשני מבדילה שעה
שבה היא חיה.
בבוקר היא שופכת את שארית המרק לָאַסְלָה
מצטערת על כל כף שלא נאכלה.
היא יודעת שמה שנזרק איננו חוזר. לכן היא מהססת
לזרוק דבר מה שנִתְבַּלָּה.
גם את החטאים הישנים היא איננה משליכה
כדי שלא יאשימוה בהשמדת הוכחה,
היא מאד מאמינה בכוחה של הסליחה.
היא מתקינה איפוא מרק חדש מירקות טריים
כי מי שנשאר בחיים
צריך כל יום להתחיל מהתחלה.


טיול עם כלבה זקנה ועיוורת

בואי כלבה זקנה, נלך עוד כמה צעדים
רגלייך כבדות ואת מפחדת מן העולם
שנעלם מעינייך.
אני אהיה לך עיניים.
היום השמיים תכלת והשמש זורחת
את יכולה להרגיש את קרניה
על שערך שעדיין שופע
ורך למגע.
הנה את מרחרחת, את מזהה את השביל בעמק
העשב ירוק ורך ומלא סביונים,
גם כלנית פה ושם. נעים לך פה.
כשהיית צעירה גילגלת פה אצטרובלים במידרון
גם עכשיו את נהנית לטפס על הסלע הלבן ולחוג סביבך אט אט
את נושאת את ראשך אל העמק כאילו מביטה למרחק
לרגע נדמה לי שאכן את רואה
לרגע מתחשק לי לעצום את עיניי ולומר:
"העיוורת מובילה את העיוורת".