יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

מדיניות הפיריון בישראל בעיני הגרמנים


את הרשימה שלהלן פירסמתי לפני חמש שנים בבלוג אחר, בעקבות כתבה בשבועון הגרמני "די צייט" שתיארה את מדיניות הפיריון בישראל כנאצית ואת הגרמנים כמוסריים יותר מן היהודים. בין השאר עלתה בכתבה הטענה כי היהודים אינם מכבדים את הסובלים, מכיוון שדתם איננה מכבדת את סבלו של ישו, טענה שחושפת את המקור האנטישמי הנוצרי של הכתבה כולה, בנוסף לניסיון האנטישמי לתאר את היהודים כנאצים כדי לטהר את הגרמנים מאשמת השואה. אני מוצאת דימיון בין הטיעונים בכתבה זו לבין הטיעונים שבשמם מנסים הגרמנים כעת להוקיע מילת ילדים ולרדוף מוהלים מוסלמים ויהודים, שלכך התייחסתי בהרחבה  ברשימתי "הויכוח על מילת ילדים בגרמניה." מאז חלה התפתחות לרעה ורופא גרמני הגיש תלונה של רופא גרמני נגד רב ומוהל יהודי שפועל בגרמניה בהאשמה של פגיעה גופנית בילדים, עקב טקסי המילה שהוא עורך. המתלונן איננו מכיר כלל את המוהל, אלא לדבריו מצא אותו באינטרנט. הוא טען גם שהוא איננו אנטישמי, ושיש לו הרבה חברים מוסלמים ויהודים. גם בכתבה מ-2007 וגם באיסור המילה נעשה שימוש בטענות רפואיות ומוסריות לכאורה לצורך רדיפה אנטישמית לשמה, וכדי להציג את הגרמנים כבעלי עליונות מוסרית על היהודים שמתאכזרים כביכול לילדיהם ופוגעים בהם. על כך ענו הרבנים אברהם קופר ויצחק אדלרשטיין במאמר שהתפרסם בגיליון "די צייט" מס' 34  מתאריך 16 באוגוסט 2012:
"היטלר ועושי דברו רצחו מיליון וחצי ילדים יהודים. גם זה מסביר, מדוע הורים יהודים אינם מוכנים, במילת בניהם שמונה ימים לאחר הלידה, לקבל תוכחות או הוראות מרשויות כלשהן בגרמניה."

כתבת התחקיר מאת מרטינה קלר בגיליון 37 של השבועון הגרמני היוקרתי "די צייט" מתאריך ה-6 בספטמבר 2007, תחת הכותרת "הכל הולך?" הוקדשה למדיניות הפריון בישראל. ריבוי ילדים בעדה החרדית נכרך עם אידיאולוגיה ציונית, שואה ואיום דמוגרפי, הפריות מבחנה, בדיקות גנטיות והפלות מלאכותיות, שלדברי הכתבת הן הליך נפוץ ומקובל חברתית בישראל. כל זאת במטרה להעביר את המסר המובע בציטוט מכתבת "הארץ" תמרה טראובמן: "האם הגרמנים הם היום אנשי המוסר, ואנחנו, (היהודים), הננו הנאצים?"

ציטוט זה הוא סיבת הכתבה ותכליתה. המאמר אינו בוחל בשום אמצעי כדי לדמות את היהודים לנאצים ואת הרופאים היהודים לרופאים שפעלו בשירותה של תורת הגזע הנאצית. ההיבט החמור ביותר במאמר הוא השימוש של הכתבת במונח "אווגניקה", תורת שיפור הגזע, המתקשר לתורת הגזע הנאצית, כדי לתאר ייעוץ גנטי ובדיקות גנטיות שנערכים בישראל ובעולם היהודי בכלל, כאילו ניסיונות למנוע הולדת ילדים חולי טיי-זקס בעזרת ייעוץ גנטי, שקולים לפשעי הרופאים הנאצים.

בנוסף לכך נעשה במאמר עצמו שימוש במוטיבים אנטישמיים מסורתיים, כולל איפיונים אנטישמיים של הדת והמסורת היהודית. לטענת המאמר:

"בגרמניה מהללים את חיי הנכות", אומרת השילוני-דולב. לעומת זאת בחברה התל-אביבית החילונית נחשב הדבר לטירוף, להביא לעולם ילד נכה. זה קשור גם לדת: "ביהדות צריך להתגבר על הסבל, אין לו שום עוצמה רוחנית, איננו יודעים מדוע הסבל קיים. בנצרות זה אחרת, הגיבור סובל, והסבל ממלא תפקיד חשוב בחשיבה הדתית."
בעצם אפשר להסביר כמה הבדלים בין ישראל לגרמניה על פי הדת. על פי ההבנה הנוצרית העובר הינו ישות אנושית מאז הזדווגות הביצית והזרע, ונתון להגנה משפטית. על פי האמונה היהודית מתממשת התפתחות העובר לישות אנושית בשלבים ורק עם הלידה היא מושלמת.

לאורך כל המאמר מחליפה הכתבת את מושא ההשוואה לחברה הגרמנית מחרדים לחילונים ומחילונים לחרדים, כדי להתאים את המסקנה בכל פעם לצרכיה האנטישמיים: כאשר צריך להציג את היהודים כמטורפים לפריון שיולדים יותר מעשרה ילדים, היא משוה את החברה הגרמנית לחרדים בישראל. כאשר צריך להציג את היהודים כנאצים שמבצעים הפלות כדי לקבל ילדים מושלמים, היא בוחרת להשוות את הגרמנים דוקא לחברה התל-אביבית החילונית, ו"שוכחת" שהחברה הדתית בישראל, וגם הדת היהודית, אוסרת הפלות, למעט במקרה של סכנה לחיי האם. היא מציגה את היהודים כחסרי סובלנות לילדים נכים, ורומזת לכך שהיהודים אינם סוגדים לישו ולסבלו, ולכן לפי טענתה אינם יכולים לסבול נכים – טענה אנטישמית נוצרית שחושפת את האנטישמיות הדתית שבשורש המאמר המדעי כביכול. גם תיאורה כביכול את "ההבדלים הדתיים בין יהודים לנוצרים" הוא חסר שחר. הרבה לפני בואו של ישו לעולם אמר רבי עקיבא "חביבים יסורים", ובמה שנוגע להפלות, דוקא תיאולוגים נוצריים התירו לעתים הפלות לפני החודש השלישי. ביהדות ההפלה אסורה, אלא אם כן יש חשש לחיי האם. אי אפשר להסביר פסקה זו במאמר אלא כאנטישמיות נוצרית קלאסית שמנסה להכפיש את הדת היהודית כבלתי אנושית, וצובעת את המאמר כולו בגוון אנטישמי מחליא.

עוד דוגמה זדונית במיוחד מן הכתבה:
"עוברים מחוץ לגוף האשה אינם נחשבים על פי הדת היהודית לבני אדם, אלא לחומר מיוחד, שצריך לטפל בו בתשומת לב. תשומת לב עשויה להיות גם שימוש בעוברים למחקר. לא במקרה נמנים המדענים בישראל על חלוצי מחקר תאי הגזע."
עוברים בהחלט נחשבים על פי הדת היהודית לבני אדם, ובמקרה של הפלה טבעית או מלאכותית צריך לקבור אותם, ואין שום קשר בין מחקר תאי הגזע בישראל לדת היהודית. המגמה הדתית-אנטישמית של הכתבה חוזרת וצצה שוב ושוב:
"בישראל זו לשון המעטה, לדבר רק על קבלה. התינוקות הראשונים שגודלו במעבדה התקבלו בחגיגה תקשורתית, את הרופאים היללו כרופאי אליל, בעוד שבגרמניה הירבו לדון בסיכויים ובסיכונים של ילדי המבחנה, והבישוף מאווגסבורג יוזף שטימפלה Stimpfle הרחיק עד כדי לטעון שהמניפולציות בביציות ותאי זרע גרועות מפצצת האטום."

לא זו בלבד שהיהודים אינם סוגדים לסבלו של ישו, ולכן אינם סובלים נכים, גם אין להם בישופים מוסריים כמו לגרמנים, שמתמחים בהשוואות חכמות.

גם ההסתמכות על דוברים יהודים ועל עיתון "הארץ" מאפיינת את המסורת האנטישמית, שנהגה תמיד לצטט חיוויים אנטישמיים מפי יהודים או מומרים כדי לשוות להם תוקף. "הארץ" ממלא כיום תפקיד ייחודי בזירת האנטישמיות הבינלאומית: זהו כלי התקשורת היחיד בעולם שנמצא בבעלות חלקית של גורמים בעלי עבר נאצי (ראה הראיון של ארי שביט עם אלפרד נוון דומונט במוסף הארץ מיום 25.8.06: "רק פעם אחת, כשהייתי בן עשר, פשפשתי בארון הבגדים של אבא ופתאם מצאתי שם מדים נאציים. זה הדהים אותי. הוא לא לבש אותם מעולם."), אך ממותג כיהודי וישראלי. מצב זה מאפשר לבעלי השליטה ב"הארץ" לשווק את השיח האנטישמי הגרמני המתגונן של אחרי השואה, שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, שיח שמנסה להציג את היהודים כנאצים ואת הגרמנים כקורבנות או כצדיקים, במסוה של ביקורת עצמית יהודית.

מניעי הכתבה מתבהרים לגמרי בסופה:

"כאשר גרמנים מעלים טיעונים בדיון על הגנת עוברים, למשל במועצת אירופה, אומרים האחרים: אח, אתם הגרמנים עם הניסיון ההיסטורי המיוחד שלכם. זוהי צורה של אפליה כלפינו הגרמנים!" מית מתגונן נגד הטענה שכל העמדות הגרמניות נובעות מהשימוש לרעה במדע בתקופת הנאצים. "אנחנו צריכים לאמץ את הטענה, שאנו מגינים על ערכים אוניברסלים."

למה מזכירים לנו כל הזמן את השואה, מקונן החוקר הגרמני, למה נטפלים אלינו עם הנאציזם הזה, ועם מה שעשינו ליהודים. תראו את היהודים, הם הנאצים האמיתיים, אנחנו הטובים.

תגובות הקוראים לכתבה, שלא במפתיע, גם הן אנטישמיות ומשוות את היהודים לנאצים.


"הכל הולך?" מאת מרטינה קלר

ינטל בת ה-40 גדלה במאה שערים, הרובע הישן ביותר של ירושלים להוציא העיר העתיקה. משפחות יהודיות אורתודוקסיות חיות שם, סגורות בפני העולם החילוני, ללא טלויזיה, קולנוע ואינטרנט. את תמונת הרחוב יוצרים גברים בחליפות שחורות של העיירה המזרח-אירופית ונשים שראשיהן מכוסים במטפחות או בפאות. ינטל, שאינה רוצה כי שם משפחתה יופיע בעיתון, היא העשירית בין ששה עשר אחים. משפחתה חיה בשני חדרים, היא מספרת, אחד לילדים ואחד להורים. לעתים ישנה ינטל אצל שכנה מבוגרת, כי בבית לא היה די מקום בשבילה. היא ביקרה בבית-ספר דתי ולמדה שם להיות עקרת-בית ואם.
------------
במשפחות חרדיות נולדים בממוצע שמונה- תשעה ילדים, ולעתים לא רחוקות גם יותר. למשל מרים. במשך רבע מאה היא היתה בהריון או בדיוק היניקה את אחד מ-16 ילדיה. את שמות הבנות והבנים מונה מרים, בסוף שנות החמישים שלה, בזה אחר זה ללא היסוס. "זוהי מהותה של האשה, להזין", היא אומרת בסרט הדוקומנטרי "פרו ורבו" של יוצרת הסרטים הישראלית שוש שלאם. "פרו ורבו" – משפט זה נמצא ב"בראשית" ושייך גם לכתבי הקודש הנוצריים כמו גם לתורה, החלק החשוב ביותר של כתבי הקודש העבריים. למאמינים אורתודוקסיים זוהי המצוה הראשונה במעלה.
עבור מרים נוסף על כך עוד דבר: כל משפחתה סבלה בשואה, היא איבדה כמה דודות ודודים. באמצעות ילדיה היא רוצה לתרום, לאזן את ההפסד בבני אדם. גם בישראל החילונית שומעים לעתים קרובות טיעון זה. תחושת האיום הקיומי הניעה את התהוות המדינה ועקב מצבה הגיאוגרפי נותרה בעינה. ישראל מוקפת מדינות ערביות שאוכלוסייתן גדלה במהירות. "רחם האשה הערבייה הוא הנשק החזק ביותר שלי", אמר פעם יאסר עראפת, הנשיא הראשון של הרשות הפלשתינית. בעל הטור הישראלי תושב הגדה המערבית ישראל הראל מכנה זאת "שואת הקטיפה".

בדיקת הפריות מבחנה לגילוי פגמים גנטיים היא שגרה

ממשלת ישראל מתמודדת עם האיום בין השאר באמצעות מדיניות אוכלוסין פעילה. כבר ב-1949 הנהיגה הממשלה פרס לאמהות של עשרה ילדים או יותר – וביטלה אותו עשר שנים מאוחר יותר, כאשר התברר, שרובן המכריע של מקבלות הפרס הן ערביות. עם כמעט שלושה ילדים לאשה, כאשר עשרים אחוז מן האוכלוסיה הם ערבים, עדיין שיעור הילודה בישראל גבוה יותר מאשר בארצות אחרות של העולם המערבי.
הרצון החזק בצאצא חובר לאמונה כמעט בלתי מוגבלת ברפואה המודרנית. בישראל מספר המרפאות לטיפול בעקרות הגבוה ביותר לתושב ובקירוב השיעור הגבוה ביותר של הפריות מלאכותיות למיליון תושבים בשנה.
פתיחות זו כלפי המדע היא חלק מן המורשת הציונית, אומרת חוקרת מדע המדינה האוסטרית ברברה פריינזאק Prainsack, שכתבה את הדוקטורט על ביורפואה בישראל. טכנולוגיות משופרות בהתמדה יועדו להפוך מדבריות לאדמה נושבת ואת יהודי הגולה המפוחדים לתושבים מאושרים של הארץ המובטחת. היא מצטטת בת-שיח מתל-אביב: "אני באה ממשפחה ציונית, אנו מעריצים מדע וטכנולוגיה כמו אל נוסף".
למעשה ישראל היא קיצונית מהרבה בחינות, במה שנוגע לרפואת פריון. מה שבמקומות אחרים שנוי מאד במחלוקת או אפילו אסור, מקובל כאן. ישראל מתירה פונדקאות, במידה שוועדה שנקבעה בחוק מאשרת זאת. בנקי הזרע שלה פתוחים לנשים רווקות וללסביות. אם גבר נפטר, למשל בתאונה, ניתן לשאוב ממנו זרע לאחר המוות, כדי שאשתו תוכל להרות. איבחון לפני ההשתלה, שבו נבחנים פגמים גנטיים אצל עוברי מבחנה לפני השתלתם ברחם, הינה הליך שגרתי כאן.
ישראל מחזיקה בשיא עולמי בבדיקות גנטיות לפני או במהלך ההריון – אצל נשים לא אורתודוקסיות מקובלים 14 מבחנים. אפילו חריגות קלות מהנורמה מובילות לעתים קרובות להפלה, ביניהן גם חך שסוע שנראה בבדיקת אולטראסאונד.
אם רוצים לציין בביו-רפואה, במיוחד בתחומי הפריון והשימוש בעוברים, שני קטבים מנוגדים גלובליים , הרי אלה הם ישראל וגרמניה – המדינה האחת ליברלית קיצונית ופחות מוסדרת, האחרת מאד מגבילה. על פי מחקרים משווים משנות התשעים, מצאו שני שליש מן הגנטיקאים הישראלים שבלתי אחראי להביא לעולם ביודעין ילד עם נזקים תורשתיים. רק שמונה אחוזים מעמיתיהם הגרמנים היו שותפים להשקפה זו. העיתונאית תמרה טראובמן שואלת בהתחשב בתוצאות כאלה: "האם איפוא הגרמנים הם היום אנשי המוסר, ואנו הננו הנאצים?"
הביואתיקה הגרמנית טבועה בחותם משפטי נירנברג, כאשר רופאים נציונלסוציאליסטים אולצו לשאת באחריות על פשעיהם כלפי יהודים וקבוצות אחרות לפני כס המשפט. במערב-גרמניה המונח "אווגניקה" מאד טעון. בישראל הוא אינו כך. גם בישראל מגדירה השואה את היחס לשאלות רבות. אבל היהודים סבלו אותה כקורבנות, בעוד שהגרמנים היו הפושעים.

כאשר שר האוצר הישראלי הציע בשנת 2003 לצמצם במידה דרסטית את מימון המדינה להפריה מלאכותית, הגיב הציבור בהתמרדות. לפני הוועדה למצב האשה דיווחה אשה צעירה עם בעיות פריון שהיא נכדתה היחידה של ניצולת שואה, ושחייבים לאפשר לסבתא "לראות המשכיות ולזכות בנין". לאחר חמשה חודשים משך שר האוצר את הצעתו.
יהושע דור הוא אחד מרופאי הפריון המפורסמים ביותר בישראל. בבוקר הוא עובד במרכז הרפואי הממלכתי שיבא בתל-השומר. אחר הצהריים הוא עובד במרפאה פרטית, שנשים נואשות מכל המדינה מבקרות בה. דור הוא תקוותן האחרונה לילד משלהן. בעזרתו בא לעולם ב-1982 ילד המבחנה הראשון בישראל.
---------------------

סריקת פגמים גנטיים של עוברי מבחנה לפני השתלתם ברחם, שאסורה בארצות אחרות, או מותרת רק במקרים של מחלות תורשתיות קשות, מפעיל דור גם כדי לזהות עוברים חרשים או עיוורים. בקרוב הוא מתכוון להרחיב את האיבחון בטרם לידה לגן שהנושאות אותו עלולות כמבוגרות ללקות בסרטן השד. בחירת מין היילוד בעזרת סריקת עוברי מבחנה הוא רואה כהליך שגרתי. זה זמן רב מותר להשתמש בהליך בישראל במקרים מיוחדים, אם ועדה מאשרת זאת. דור, בשנות הששים לחייו, מכיר את הדיון בגרמניה בשאלות אלה, ויש לו דעה על כך: "הגרמנים חוששים בגלל הטראומה, שיתבעו אותם. אבל זאת תגובה מוגזמת, אם הם מגבילים הליכים, שמקובלים בקהילה הרפואית בכל העולם."
בישראל זו לשון המעטה, לדבר רק על קבלה. התינוקות הראשונים שגודלו במעבדה התקבלו בחגיגה תקשורתית, את הרופאים היללו כרופאי אליל, בעוד שבגרמניה הירבו לדון בסיכויים ובסיכונים של ילדי המבחנה, והבישוף מאווגסבורג יוזף שטימפלה Stimpfle הרחיק עד כדי לטעון שהמניפולציות בביציות ותאי זרע "גרועות מפצצת האטום".
להט הפריון בישראל אינו יודע גבולות. האפשרות להפריית מבחנה נגישה מאד – המדינה מממנת הפריות מבחנה כאלה כמעט במלואן עד הילד השני של אותם בני זוג. אם אחד מבני הזוג יוצר קשר זוגי חדש, הוא זוכה מחדש בזכות להפריית מבחנה בתשלום – נוהל יחיד במינו בעולם. בנסיבות אלה אין זה קל לפציינטיות לסיים את הטיפול, אם רצונן בילד לא התגשם. מיירה עברה במשך שמונה שנים 22 מחזורים של טיפולי הפריה כושלים, כמעט ללא הפסקה. "רציתי לראות תוצאות", היא אומרת. לשם כך היא לקחה בחשבון הכל: גירויים הורמונליים ארוכי שנים, הוצאת ביציות, יחסי מין על פי השעון, היעדרות מן העבודה, עימותים עם בעלה. להפסיק לא חשבה מעולם. "רציתי להיות אם, אשה נורמלית, כמו כולן".
היא הניחה לארבעה רופאים לטפל בה. אצל יהושע דור הצליחה לבסוף. לאחר הריון קשה הביאה לעולם תאומים, לפני ארבע שנים. אך מיירה היא עדיין מטופלת במרפאה. מאז הלידה עברה חמישה מחזורי טיפולים נוספים. "אני רוצה הרבה ילדים, או לפחות עוד אחד." כעת היא מאפשרת לעצמה רווח זמן גדול יותר בין ההפריות המלאכותיות, כי היא ובעלה, לאחר שכבר זכו בשני ילדים, צריכים לשלם את הטיפולים בעצמם. והיא דואגת לבריאותה, כעת, כאשר יש לה תאומים, שהיא רוצה לראותם גדלים. "אני יודעת שזה לא טוב לגוף".
אבל פרופסור דור פיזר הרבה מחששותיה, שמא עלולות להיות סכנות לסרטן וכיו"ב. למעשה מעודד הגיניקולוג בעצמו את המטופלות במשך שנים רבות להמשיך, כי ככל שמספר המחזורים רב יותר, גדול יותר הסיכוי להריון, כפי שהראה בפירסום על שיעורי ההריונות המצטברים. האם המחיר עבור הפצינטיות גבוה מדי? פרופסור דור אינו חושב כך. "בגרמניה משפחות יכולות להיות מאושרות עם כלב. פה לא."
--------------
בישראל נולדים לא רק ילדים רבים, אלא גם ילדים בריאים. כשהסוציולוגית התל-אביבית יעל השילוני-דולב הרתה לראשונה בגיל 28, היא הבחינה באי נוחות מסוימת, שהנשים ההרות סביבה עוברות בדיקות גנטיות מרובות. היא נזכרה, שגם הוריה ביקשו לפני לידתה ייעוץ גנטי. אחותה הגדולה ממנה חלתה בגיל עשר בסוכרת, וההורים רצו לדעת, כמה גבוהה ההסתברות, שגם ילדם השני עלול לחלות. מכיוון שהמידע הראה שהסיכוי הוא נמוך, הם החליטו להביא את יעל לעולם. וכאן היא נמצאה כעת, 28 שנים מאוחר יותר.
"מה הייתי עושה, לו היתה בדיקה, שמנבאת שלעובר שלי נטייה לסוכרת? האם הייתי שוקלת הפלה? האם הייתי – באופן תיאורטי, לאחר מעשה – מפילה את אחותי האהובה, שהיא כל כך הרבה יותר מחולת סוכרת? השילוני-דולב קיבלה לידיה את המחקר הנזכר לעיל, שמשוה עמדות של גנטיקאים מ-37 ארצות. את שני הקטבים מרכיבות שוב ישראל וגרמניה, האחת פתוחה, השנייה חצויה, במה שנוגע לאיבחון בטרם לידה. בינתיים חקרה השילוני-דולב את הנוהל בשתי הארצות מקרוב וחיברה את הספר
A Life (un)worthy of Living. Reproductive Genetics in Israel and Germany
המסקנה: ההבדלים בחלקם ניכרים.
למשל בישראל יש סריקה של האוכלוסיה, משוכללת יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם: אשה בגיל הפריון נבדקת לגבי מחלות תורשתיות סמויות, ובמקרה של ממצא חיובי גם בעלה, ובמקרה ששניהם נושאים גן מסוים, יבדקו מאוחר יותר גם את העובר, מכיוון שיש לו סיכוי לחלות. האגודה הישראלית לגנטיקה ממליצה לקבוצות אוכלוסיה מסוימות על 14 בדיקות שונות. מחפשים את תסמונת הטיי-זקס, הפרעה גנטית שמופיעה הרבה אצל יהודים ממזרח אירופה, שמביאה למות בגיל רך, אך גם למחלת חילוף-חומרים שכיום יש לחולים בה תוחלת חיים של עד 50 שנה. עוד כתריסר בדיקות נוספות אמנם אינן מומלצות, אך מבוצעות. בגרמניה אין עדיין שום סריקת אוכלוסין למחלות גנטיות.
לא פחות דרסטיים ההבדלים בייעוץ הגנטי. מומחים ישראלים נוטים יותר באופן משמעותי להפסקת הריון במקרים של סטייה מהנורמה מאשר עמיתיהם הגרמנים. ההבדל נמצא ב-20 מתוך 26 אבחונים אפשריים, ביניהם הפרעות כרומוזומליות מיניות, שתוצאתן העיקרית היא עקרות, וגם פגמים פחות מזיקים כמו חך שסוע.
הפסקת הריון בישראל היא אפשרית בקלות ומקובלת חברתית. דבר זה נכון גם למה שמכונה הפלות מאוחרות, שבהן העובר כבר בר-חיות. בגרמניה הן שנויות מאד במחלוקת והרבה יותר נדירות מאשר בישראל. אמנם בעולם האורתודוקסי הפלות אסורות. כאן מצאו דרך ייחודית: מי שמחייג את המספר 001-718384-6060, מגיע למענה קולי בניו-יורק – המוסד הברוקליני "דור ישרים". משמעות השם "דור הצדיקים", ובתרגום חופשי "דורם של אלה, שקיבלו החלטה טובה".
במחשב המרכזי של "דור ישרים" מאוחסנים נתונים גנטיים של יותר מ200,000 יהודים אורתודוקסים מישראל, ארה"ב ואירופה. את הארגון יסד בשנות השמונים הרב יוסף אקשטיין מניו-יורק, שאיבד ארבעה מעשרת ילדיו מתסמונת הטיי-זקס. כבר בגיל 17 מספקים אורתודוקסים צעירים את נתוני בדיקות הדם שלהם כדי לבדוק מחלות גנטיות סמויות. הם משלמים עבור כך מחיר מסובסד על ידי תרומות פרטיות של עד 200 דולר. עשר בדיקות נהוגות כעת, לגילוי טיי-זקס או תסמונת גאוקר.
כל חבר מקבל מספר צופן. כאשר שני מועמדים לחתונה שהוסדרה בידי ההורים נבחרים, הם מחייגים את המספר בברוקלין, מוסרים את מספרי הצופן ורואים, האם הם מתאימים זה לזה מבחינה תורשתית. על פי התשובה "מתאימים גנטית" הם יכולים להכיר זה את זה ולראות, האם הם גם חביבים זה על זה. אבל במקרה שמאיימות על צאצאיהם בעיות גנטיות, הם מוותרים על פגישה נוספת.
"אף אחד לא יעלה על הדעת לא לרצות ילדים או לקחת בחשבון ילדים חולים מאד", אומרת המומחית למדע המדינה ברברה פריינזאק, שמלמדת בקינגס קולג' בלונדון. הנוגעים בדבר או קרוביהם אינם מקבלים את הפרופיל הגנטי. "כך נמנעת ההכתמה, כפי שהדת היהודית דורשת", אומרת פריינזאק. 


-------------
בין אם התאמה גנטית לפני הפגישה הראשונה, בין אם בדיקות גנטיות לנשים הרות – ויכוח מוסרי ביקורתי בשאלות אלה איננו קיים בציבור הישראלי, כך הסוציולוגית השילוני-דולב. ייתכן שהדבר קשור לתולדות ייסודה של המדינה. "ציונות ואווגניקה היו ילדיה של אותה תקופה", אומר רפאל פלק, פרופסור לגנטיקה בגימלאות מירושלים. הציונים עשו תעמולה ל"יהודי השרירים" הבריא והחזק, כניגוד ליהודי הגולה המדוכאים. "בנוהג הבדיקה הגנטית חיה משאלה זו לאדם משופר יותר", אומרת חוקרת מדע המדינה פריינזאק.

שלא כמו בגרמניה האווגניקה בישראל אמנם מעולם לא הופעלה בכפייה ממלכתית, והציונות כתנועה סוציאליסטית שיוויונית לא פיתחה הירארכיה גזעית. אפילו גופי הנכים בישראל לא רואים לפיכך שום קשר בין בחירה לפני הלידה לבין הפשעים, שבוצעו בשמה של האווגניקה. על פי מחקר של הסוציולוג אביעד רז, רבים מברכים על בדיקות גנטיות יזומות אפילו כאמצעי מניעה. רז, חוקר באוניברסיטת הנגב בבאר-שבע, מדבר על השקפה כפולה של החברה הישראלית על נכות: לפני הלידה נלחמים בסטיות מן הנורמה הגנטית, אחרי הלידה יש לאדם המוגבל כל זכות להכרה ולתמיכה.

ארגוני נכים בגרמניה מטילים ספק שהפרדה כזו יכולה להצליח. הם מבקרים את הליך האבחון לפני הלידה בין השאר, מכיוון שבבסיסו מונחת חשיבה של סלקציה וברירה. נכים רבים חשים את עצמם מוכתמים, ועל רקע העבר הגרמני גם מאוימים. "האוותנסיה הנציונלסוציאליסטית חייבת להיחשב לשלב מוקדם של השואה" מסכמתת הסוציולוגית מקלן אנה ולדשמיט מחקר חדש יותר, "לכן צריך להתייחס בביקורתיות גם לאווגניקה". השוואה בין הפרקטיקה העכשווית לפשעי אותם ימים היא אמנם פרובלמטית. אבל יש שאלה פתוחה, כיצד האווגניקה החדשה, שאיננה מוסדרת בידי המדינה, משפיעה על חיי הנכים. התנסויות של הנוגעים בדבר מצביעות על כך, ששיפוט ערכי לפני הלידה בשום אופן אינו נותר חסר השפעה על החיים.
----------------
לשילוני-דולב, הסוציולוגית מתל-אביב, חסר דיון מוסרי בנושא בישראל. השילוני-דולב, בת 37, שלצד הדרכון הישראלי נושאת גם דרכון גרמני, ועסקה במחקר חודשים רבים בארץ הולדתו של אביה, רואה גם כן את הגישה הגרמנית בבביקורתיות. "יש משהו מאד נוקשה ואידיאליסטי בתרבות הגרמנית, במידה מסוימת אני מוצאת שזה מושך, אבל זה גם מתחסד." גם בגרמניה נעשות הפלות של עוברים עקב פגמים, אבל מסווים זאת. "הנשים חייבות להאשים את עצמן, הן חייבות לומר שהן אינן יכולות להתמודד עם המצב."
בגרמניה הפסקת הריון אפשרית, אם מאיים על האשה ההרה נזק גופני או נפשי קשה, אך מה שכונה "אינדיקציה אמבריופתית" נאסר ב-1995, למרות שהפסקות הריון במקרים של עיוותים קשים עדיין מתרחשות. בויכוח מתמשך גברה התפיסה, שהחקיקה מכתימה אנשים מוגבלים. המבקרים מצביעים על כך, שלא ניתן פשוט "להשמיד" את המחלה והנכות.       
"בגרמניה מהללים את חיי הנכות", אומרת השילוני-דולב. לעומת זאת בחברה התל-אביבית החילונית נחשב הדבר לטירוף, להביא לעולם ילד נכה. זה קשור גם לדת: "ביהדות צריך להתגבר על הסבל, אין לו שום עוצמה רוחנית, איננו יודעים מדוע הסבל קיים. בנצרות זה אחרת, הגיבור סובל, והסבל ממלא תפקיד חשוב בחשיבה הדתית." 
בעצם אפשר להסביר כמה הבדלים בין ישראל לגרמניה על פי הדת. על פי ההבנה הנוצרית הינו ישות אנושית מאז הזדווגות הביצית והזרע, ונתון להגנה משפטית. על פי האמונה היהודית מתממשת התפתחות העובר לישות אנושית בשלבים ורק עם הלידה היא מושלמת.
-----------
עוברים מחוץ לגוף האשה אינם נחשבים על פי הדת היהודית לבני אדם, אלא לחומר מיוחד, שצריך לטפל בו בתשומת לב. תשומת לב עשויה להיות גם שימוש בעוברים למחקר. לא במקרה נמנים המדענים בישראל על חלוצי מחקר תאי הגזע.
----------
על שיווט בני אדם לא חושבים בינתיים גם בישראל. שיעורי הטעות גבוהים מדי ביונקים כמו כבשים או עזים. אבל ההליך אינו טאבו גמור. "בהנחה שיתגברו על הבעיות הטכניות וההליך יהיה מושלם, אז לא תהיה מנקודת המבט הישראלית שום סיבה לא להתיר זאת", אומר אסא כשר, אחד הביואתיקנים המובילים במדינה.
המסורת המערבית נוטה לקחת בחשבון קודם כל את הסיכונים, חושב לעומת זאת הפילוסוף דיטמר מית Mieth, שממלא בגרמניה תפקיד בולט. עבור ביואתיקנים ישראלים ניצבת השאלה בדיוק להיפך: בדמוקרטיה אדם אינו צריך להתנצל, מדוע הוא מביע את דעתו בחופשיות, אלא מי שרוצה לשלול את הזכות ממישהו אחר חייב לנמק זאת. אותו הדבר תקף לגבי טיפולים רפואיים חדשים. "שיווט היא בעיקרון שיטה נוספת לטיפול בעקרות. כאשר זוג הוא עקר וזו האפשרות היחידה, לזכות בילד בעל קירבה ביולוגית, מדוע לא לנצל את הסיכוי לכך?"
בקהילת המדינות הבינלאומית מציינות ישראל וגרמניה בשאלת השיווט קטבים מנוגדים. העמדה הגרמנית אומרת: בכל מקרה חייבים למנוע שכפול בני אדם. "אנו מקווים, שאיסור זה ייאכף במסגרת האומות המאוחדות", אומר מית. "בגרמניה אנו מחויבים לערכי החוקה, והערך העליון הוא כבוד האדם." הוא מודה שהמדיניות הגרמנית, עקב הניסיונות ההיסטוריים, מונחית יותר משיקולי הקדמת תרופה למכה. במרכזים בינלאומיים אין מתייחסים בינתיים לנציגים הגרמנים ברצינות. "כאשר גרמנים מעלים טיעונים בדיון על הגנת עוברים, למשל במועצת אירופה, אומרים האחרים: אח, אתם הגרמנים עם הניסיון ההיסטורי המיוחד שלכם. זוהי צורה של אפליה כלפינו הגרמנים!" מית מתגונן נגד הטענה שכל העמדות הגרמניות נובעות מהשימוש לרעה במדע בתקופת הנאצים. "אנחנו צריכים לאמץ את הטענה, שאנו מגינים על ערכים אוניברסלים."
ישראל לא קבעה איסור מוחלט על שיווט, אלא מורטוריום. ב-2004 הוארך המורטוריום בחמש שנים נוספות. אחר כך יראו.
      


יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

סראפין


עד שראיתי לפני מספר שנים את הסרט המאד יפה "סראפין" בכיכובה של יולנד מורו, שחקנית אהובה עליי במיוחד, לא שמעתי מעולם על הציירת המופלאה סראפין לואי, שחיה בצרפת בין השנים 1942-1864, למרות שתמיד התעניינתי בתולדות אמנות הציור, וגם למדתי עליה לא מעט. בעצם כשאני חושבת על כך אינני מצליחה לחשוב שלמדתי אי-פעם על ציירת. נדמה היה שכל הציירים, לפחות הנחשבים והמפורסמים שביניהם, היו אך ורק גברים, ואפילו כיום, כשאני מכירה מקרוב את עבודתן של כמה וכמה נשים ציירות, נדמה שעולם הציור נשלט עדיין על ידי גברים יותר מאמנויות אחרות, ולכך היתה השפעה לא מבוטלת לא רק על גורלה של סראפין בחייה העצובים, בתקופה הנוראה של שתי מלחמות העולם, שמילאו תפקיד טראגי במיוחד בחייה של סראפין. אבל מה שמטריד אותי הוא התחושה שגם כיום, כאשר הפמיניזם, שאיפשר לנשים ללמוד ולהשכיל ולעסוק במחקר, הביא להפניית זרקור אל הנשים היוצרות שבחייהן נדחקו לפינה, ובלעדיו אי אפשר לתאר את ההתעניינות המחודשת בסראפין בשנים האחרונות, נדמה כי עדיין היחס לסראפין ולאמנותה ספוג כל כולו ביחס הסטריאוטיפי לנשים, עד כדי כך שאישיותה ואמנותה נתפסות באופן מעוות, כאילו תמונתה הוקפאה כפי שנתפסה והוצגה לפני מאה שנה ואיננה ניתנת לשינוי.

כאשר מדברים על אמנותה של סראפין מדברים גם כיום במושגים שבהם הוצגה לעולם לפני מאה שנה כציירת פרימיטיבית, בת כפר תמימה, שמעולם לא ראתה תערוכת ציורים או עיינה בספר אמנות, המציירת ציור "שבא מהלב" מתוך רגש דתי. כך היא מוצגת גם בספרה העכשווי של פרנסואז קְלוֹאַרֶק, פסיכואנליטיקאית וחוקרת אמנות, שהקדישה את הדוקטורט שלה לסראפין ואף השתתפה בכתיבת התסריט לסרט, מתוך עניין מיוחד בקשר בין אמנותה של סראפין לטירוף שאחז בה בערוב ימיה, והוחרף עקב המשבר הכלכלי של שנת 1929, שפגע קשות ביכולתו של מיטיבה ופטרונה וילהלם אוּדֶה לרכוש ולמכור את ציוריה ולממן את מחייתה כפי שעשה במשך תקופה קצרה. הרגש הדתי הוא בוודאי מרכיב מרכזי באישיותה של סראפין, שהיתה אשה דתית מאד, ומגיל שבע-עשרה עד גיל שלושים ושמונה חיה כמשרתת במנזר בעיר קלרמון. עובדה זו התגלתה בשנים האחרונות בידי עמנואל בלאנג'ה במחקרו את ההיסטוריה של קלרמון. אמנם גם קודם חשבו שסראפין חיה במנזר, אולי כנזירה, אבל בעיר סנלי, שאותה אימצה כעירה וכינתה את עצמה "סראפין דה-סנלי" שכך התפרסמה. עשרים שנות חייה של סראפין במנזר בקלרמון אינן מופיעות בסרט, שמתמקד במיפגש היחיד במינו בין סראפין לוילהלם אודה, מי שהפך לפטרונה, כאשר היא חיה כמשרתת בבתיהם של עשירי העיר סנלי שבה קבעה את מושבה לאחר שעזבה את המנזר, ואילו אודה קבע את משכנו בעיר היפה, עד שמלחמת העולם הראשונה אילצה אותו להימלט משם חזרה לגרמניה.

הגילוי המאוחר והמאד תמציתי על עשרים שנות חייה של סראפין במנזר בקלרמון, מעיד בעצם על כך, שעד מפגשה עם וילהלם אודה בשנת 1912, בהיותה כבת ארבעים ושמונה, וחייה לאחר מכן, שאודה עצמו תיעד בספרו, בעצם כמעט דבר איננו ידוע על חייה של סראפין. עשרים שנה חיה סראפין במנזר אחיות החסד של ההשגחה בקלרמון, אמנם הועסקה כמשרתת, אבל השתתפה בחיי המנזר והתרגלה אליהם, כפי שברור ממנהגיה גם לאחר עזיבת המנזר, להתלבש כנזירה, ללכת בכל יום למיסה ולזמר כל העת מזמורים דתיים. מנזר איננו רק מקום תפילה והתבודדות, הוא גם מקום לימוד, ואין סיבה לחשוב שנמנע מסראפין לקרוא וללמוד במשך עשרים שנות שהותה במנזר. להיפך – מן המכתבים הרבים שכתבה, גם אלה שחותם הטירוף בזקנתה טבוע בהם, ברור שמדובר באשה שיודעת להתבטא היטב ומורגלת בכתיבה.

יתרה מכך – סראפין רקחה את צבעיה בעצמה, דבר שמעט מאד ציירים מסוגלים לעשות, ודורש ידע לא מועט בחומרים, שמעיד על לימוד קודם, אם מציירים אחרים ואם מקריאה.
אמנותה של סראפין מיוחדת, אך לא מנותקת מאמנות התקופה. ניכרות בה השפעות אימפרסיוניסטיות, אין ספק שהכירה את ציוריהם של סזאן ומונה, הקומפוזיציות שלה מורכבות מאד ויש להן מבנה גותי, דבר שאודה הוקסם ממנו במיוחד. השפעות גותיות אלה ניתן לייחס גם כן לשהותה במנזר, לארכיטקטורה הגותית ולאמנות הדתית שהקיפה אותה בשנים שבהן התעצב סגנונה. זה איננו "ציור מן הלב" אלא ציור מתוכנן בקפידה, דבר שאיננו סותר את היותו ביטוי רגשי רב-עצמה, ככל יצירה איכותית. תיאור אמנותה של סראפין כפרימיטיבית, תמימה, בורה, רגשית ולא תבונית, שכך תוארה יצירתה הן בחייה וכך תוארה גם בסרט וגם בספרה העכשווי של קלוארק, איננו תיאור אמנותה של סראפין, אלא אוסף דיעות קדומות על נשים בכלל, שמוצמד ללא מחשבה לאמנית באשר היא אשה.

קלוארק חוזרת שוב ושוב לקשר האינטימי בין סראפין לבתולה הקדושה, שלדעתה היוותה עבורה תחליף אם, מאחר שאמה מתה בינקותה והיא גודלה בידי אחותה הבכורה. בהחלט ייתכן שהבתולה הקדושה מילאה עבור סראפין תפקיד ייחודי, אבל הדגש החוזר על אמנות הציור של סראפין כמעין פולחן של הבתולה הקדושה מגמד אף הוא את הממדים היצירתיים והשכלתניים של אמנותה. גם ההתיחסות לטירופה בשנות זקנתה כאל טירוף שקינן בה במשך כל חייה מקוממת. הרי עד גיל ששים ושש חיה סראפין חיים יוצאי דופן אבל בהחלט חיים נורמליים, גם אם עבודת הציור בשעות הלילה, תוך שהיא מזמרת מזמורים דתיים, תייגה אותה כ"מוזרה". למעשה לא היתה שונה מכל אדם אחר שנאלץ לעבוד למחייתו בעבודה שחורה ולעסוק באמנותו בשעות הפנאי. יתרה מכך: עדויות רבות מעידות על כך שבניגוד לניסיון לצייר אותה כאשה מטורפת ושנואה עוד בטרם השתגעה, סראפין היתה דוקא מוערכת ואהובה על רבים בעירה: אנשי סנלי הם אלה ששיכנעו אותה להציג בתערוכה העירונית באוקטובר 1927, שבעקבותיה זכתה סופסוף לפירסום והכרה, שבזכותם גם וילהלם אודה חידש את הקשר עימה והחליט לתמוך בה כדי שתתמסר לאמנותה, וכך זכתה לשנים הספורות של הצלחתה. גם כשכבר היתה מאושפזת, ראש העיר סנלי וגורמים נוספים בעיר ניסו להתערב בבית-החולים לשיפור היחס כלפיה, וביקשו שיתירו לה לצייר בבית החולים כי הציור הוא נחמתה היחידה. על כך ענתה סראפין במכתב שהיא כבר זקנה ושבית-החולים איננו מקום מתאים לציור. האם ענתה כך מרצונה, או הוכרחה לענות כך, כדי להשתיק מחאות על היחס אליה ועל עצם כליאתה? אולי סראפין נכלאה לכל ימי חייה ומיטיבה וילהלם אודה הורחק ממנה ונמנע ממנו לראותה, ואף שיקרו לו שמתה בשנת 1934, בעוד שבפועל חיתה בהיותה כלואה חיי רעב והזנחה עד מותה בחודש דצמבר 1942, משום שהתקשתה לחסום את פיה בזקנתה כפי שהקפידה לנהוג בצעירותה?

האופן המזעזע שבו טופלה בבית החולים בקלרמון בשנות טירופה, ובמיוחד בשנות המלחמה, שכנראה החיש את מותה, הופך את סיפור חייה של סראפין למזעזע במיוחד, אבל הוא איננו צריך להפוך למדד לכל אישיותה ואמנותה. טירוף שמופיע בגיל זיקנה יכול להיות תוצאה של גורמים רבים, ואיננו מעיד בהכרח על אישיות שהטירוף קינן בה מילדותה. גם אין זה קשה ביותר להבין את המשבר שחוותה כשההכרה וההצלחה, יחד עם שיפור מצבה החומרי, שזכתה בהם רק בהגיעה לגיל ששים, הגיעו לקיצם עם המשבר הכלכלי של 1929, משבר שמוטט רבים, גם חזקים בהרבה ממנה. נראה כי קלוארק מחבבת את סיפור ההשתגעות לאורך שנים, והיא אף מספרת סיפור תמוה כאילו התגנבה סראפין לכנסייה בלילה וצבעה את פסל הבתולה בורוד, דבר שאילו היה אמת היה הופך לשערוריה ומסוקר ומצולם בתקשורת, ובוודאי היה זוכה לתיעוד מהימן יותר מזה שמובא כסיפורו של איש כנסייה אלמוני ללא תאריך וללא כל תמיכה. מה גם שהתאמצו למדי להאשים את סראפין בהקמת שערוריות ציבוריות כסיבה לכליאתה – היא הואשמה שקראה לעבר כומר שהוא השטן והאשימה אותו בניסיון לפיתוי נשים. אולי היה זה רק דימיונה הפורה, ואולי היתה זו פשוט האמת לאמיתה.

במיוחד מטריד סיפורה של סראפין על עזיבתה את המנזר, שקלוארק מתייחסת אליו באופן מעט שונה בפרק מוקדם ובפרק מאוחר: כאשר היא מספרת תחילה על עזיבת המנזר של סראפין לאחר עשרים שנות חייה בו, היא מתייחסת לסיפורה המזעזע של סראפין עצמה כמושפע מטירופה אך לא נטול בסיס, ואילו בפרק המאוחר שבו היא מספרת על הזיות הטירוף של סראפין, נדמה שהיא איננה מוצאת כל קשר בינן למציאות חייה בעבר או בהווה.
אבל האם התיאור שלהלן, שלקוח מתוך דבריה של סראפין בהיותה מאושפזת בבית-החולים לחולי נפש, ונרשם על ידי אחד המטפלים בה, כל כך בלתי סביר, גם אם הוא איום ונורא?

"בזמן שהותה במנזר, היא היתה עדה לערכים ולמעשים נפשעים. גם לנו היא אומרת שהקנאה היתה המאפיין השליט של כל האחיות ושלכן, מסיבות מאד קלות ערך, נשפך שם דם. היא ראתה את האחות ולנטין נרצחת בידי האחות אנז'ליק בגלל הקפה. אחות אחרת נכנסה להריון מאב המנזר שנטאר. היא היתה עדה לכל הסצינות האלה, ואין להתפלא על כך, שהיא הובאה לארכיון המשטרה כסוכנת של המשטרה החשאית".

כן, הסוף מטורף לגמרי. אבל האם כל כך בלתי סביר שסראפין היתה עדה במנזר לרצח, או לנזירה שהרתה לאב מנזר או לכומר, וההריון הסתיים ברצח התינוק? האם כל כך בלתי סביר שסראפין היתה עדה במהלך חייה במנזר למעשים נוראים, שאולי היתה להם השפעה מכרעת עליה ועל גורלה? האם כל כך בלתי סביר להניח שכמרים שהגיעו למנזר לערוך את המיסה ניסו להטריד את המשרתת הצעירה? האם העיסוק של סראפין בהריון הבתולה שקלוארק מתארת כאובססיה שלה היה רק ביטוי לטירופה של אשה מאד דתיה, או אולי מדובר בקיבעון טראומטי שמקורו בחוויה שהיתה עדה לה או חוותה בעצמה? האם סראפין נכלאה למשך כל חייה גם משום שבזקנתה התקשתה לסתום את פיה ולשתוק על פשעים שנעשו בחיק הכנסיה? האם פרשת סראפין איננה אלא עוד פרשה מסוג אלה שהתפוצצו בשנים האחרונות ברעש גדול וחשפו גם את הפשעים שנעשו בכנסייה וגם את עוצמת ההשתקה?

בעצם איננו יודעים דבר על סראפין, והבורות היא שלנו באופן שיפוטנו אותה ואת אמנותה.
דבר מכל זה לא הופיע בסרט, אולי מפני שהתסריטאים, וביניהם קלוארק, לא רצו להתייחס למה שתפסו כהזיות טירוף כאל חלק מחייה של סראפין, ואולי מפני שרצו ליצור אגדה, שתמשיך את האגדה שסופרה על סראפין בחייה: כיצד ציירה מן הלב, כמה היתה תמימה ובורה, כמה העריצה את הבתולה והיתה בתולית בעצמה. גם אישפוזה הנורא באולם המוני שבו לא היתה לחולים כל פרטיות, בתנאי הגיינה מחרידים ובתת-תזונה שהידרדרה בשנות המלחמה להרעבה של ממש, תוארה בסרט באופן סטרילי לגמרי, כאילו היתה מאושפזת לבדה בחדר מבהיק בניקיונו וטופלה היטב בהשגחתו של אודה, תיאור שאיננו אלא בדיה.

מנין לנו שלא היתה אמת בסיפוריה של סראפין, גם אם הטירוף צבע אותם בצבע של הזיה? אולי היתה עדה לרצח, אולי הוטרדה בידי כמרים, אולי נאנסה, אולי היתה עדה להריון של נזירה וללידה בלתי רצויה, ואפילו לרצח של תינוק. כיצד אפשר לדעת שסראפין סיפרה דברים כאלה ולהתעלם מכך לחלוטין? הרי גם אם דימיינה את הדברים, הם היו חלק בלתי נפרד מעולמה. היא הלכה כל יום למיסה אבל תיעבה כמרים והאשימה אותם בהיטפלות אליה או לנשים אחרות, בהיותם בני שטן, אפילו באונס נזירות. תמימה סראפין לא היתה, בחיי בדידותה היא למדה לא מעט, ואין להוציא מכלל סבירות שגם פשעים ורוע חוותה.
אולי הסרט האמיתי של חיי סראפין הוא סרט אחר והרבה יותר נורא: אולי היתה קורבן לתוקפנות מינית מצד כומר, ואם לא היתה קורבן בעצמה, אולי באמת היתה עדה לאונס נזירה בידי אב מנזר, ולרצח נזירה בידי נזירה? האם מנזרים הם באמת מקום תמים כל כך, האם אי פעם היו כאלה, באותם ימים שבהם היה זה מנהג להביא למנזר משרתת שנאנסה והרתה לאנס שמעמדו היה גבוה בהרבה משלה? גם אם סראפין לא חוותה חוויה כזו בעצמה, האם צריך להטיל ספק במה שראתה מסביבה? האם היתה סיבה לכך שלמרות אדיקותה הרבה ודבקותה בחיי המנזר לא נתקבלה כנזירה מן המניין? בעצם איננו יודעים על סראפין דבר, לבד מאומנותה, שגם היא פוענחה והתפרשה לא על פי המציאות אלא על פי סיפור אגדה, שאולי הומצא לצורך שיווקי ואולי כדי להדחיק את מה שהעדיפו להדחיק. על כמה מעשי פשע ורוע מחפה האגדה היפה על סראפין התמימה שהחלה פתאם לצייר מלבה עד שלגמרי השתגעה?
כיצד לא בדק איש האם יש בסיס כלשהו לסיפוריה? האם חלף זמן רב מדי, האם זה קשה מדי, או שמא לא רצו לקלקל את האגדה היפה, ולהתבונן באופן פחות סטריאוטיפי על אמנית גדולה שהיא גם אשה, ושכל כך נוח היה לאפיין אותה כפרימיטיבית, פועלת מתוך רגש ואינטואיציה, תמימה ובורה, ומטורפת כל כולה?
נדמה שסראפין עדיין ממתינה לכך שיגלו, אם עוד אפשרי הדבר, לא רק את אומנותה, אלא גם את האמת על גורלה.


Francoise Cloarec, Seraphine, La vie revee de seraphine de Senlis, Libretto, Paris, 2011


Wilhelm Uhde, Cinq maitres primitifs, P. Daudy, Paris 1949


Emmanuel Bellanger, "La biographie de Seraphine Louis remise en cause", Le Bonhomme picard, August 2007.


Emmanuel Bellanger, "L'hopitalpsychiatrique…", Les Cahiers de l'Histoire, 4 et 5, Bulletin de l'association culturelle des Amis du Centre hospitalier interdepartemental de Clermont. 


http://www.nikibar.com/news/seraphine-de-senlis.html



יום רביעי, 22 באוגוסט 2012

מכס ברוד לש. שלום בראשית 1948


אני מביאה כאן את תרגומם של ארבעה מכתבים של מכס ברוד לש. שלום בראשית שנת 1948, שנכתבו בצל אירועי מלחמת השיחרור. כמה הערות לגבי האישים והאירועים הנזכרים:
הפילוסוף פליכס ולטש, ידיד נעוריהם של קפקא וברוד, עבד כספרן בספרייה הלאומית שהיתה באותם ימים בהר-הצופים.
מרגוט קלאוזנר ניהלה באותם ימים את תיאטרון הבימה שבו עבד ברוד כדרמטורג. 
ישעיהו קלינוב, עיתונאי, התמנה עם קום מדינת ישראל לראש המינהל לעיתונות והסברה במשרד הפנים.
הנובלה שברוד מתייחס אליה על חברו ללימודים שנספה בשואה היא "הנחבא אל הכלים".
"תקומתנו כמדינה" מתייחס כמובן להחלטת האו"ם מן ה-29 בנובמבר 1947 על הקמת מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל.
האירועים בצ'כוסלובקיה שברוד מתייחס אליהם הינם השתלטות המפלגה הקומוניסטית על המדינה בתמיכת ברית-המועצות.
ולהלן המכתבים:

[גנזים, 97, א-31030]
ד"ר מכס ברוד
רח' הירדן 16
תל אביב (פלשתינה)
48.I. 1
חבר יקר,
כרגע הגיע מכתבך מן ה-29.12 והזכיר לי, שאני עוד חייב לך תשובה על מכתבך, שבו דיברת אליי מהלב ובירכת על חירותנו. למרבה הצער מיד אחר כך האוירה כל כך השתנתה. למרות זאת אני ממשיך להיות מלא תקוה במה שנוגע לכלל ולמדינה היהודית, אבל הגורלות הפרטיים הטראגיים הרבים כל כך מדכאים אותי, שבמשך כל חודש דצמבר, להוציא שעות ספורות, למרות כל המאמצים לא יכולתי להתרכז. רציתי לכתוב נובלה קטנה לכבוד חבר מבית הספר, מאד שקט, אחד מהציונים הטובים ביותר ומהאנשים הכי מצניעי לכת שהיכרתי. אבל העניין אינו רוצה להבשיל בתוכי. – יש לי יותר מדי דאגות – לפליכס ולטש, שמדי יום עושה את הדרך המסוכנת באוטובוס להר-הצופים ושכבר זמן רב אין לי חדשות ממנו – לשתי הבנות המקסימות של אסתר בבן-שמן, שאמנם מתארים אותו כמקום מוגן באופן טוב במיוחד, אבל בכל זאת אנחנו מנותקים ממנו, והשיירה האמיצה עושה את דרכה לשם וחזרה, על ביקור אי אפשר לחשוב בינתיים ואתה יכול לתאר לעצמך איך אסתר סובלת מכך. אני שמח שאתה עובד על הרומן שלך, שאני מצפה להרבה ממנו. אולי ישובו ימים שבהם הנסיעה מתל-אביב לרחובות וחזרה שוב תהיה בטוחה לגמרי. אז תשוב לכאן? אתמול סיפרה לי מרגוט קלאוזנר שיש תכנית לבצע את [המחזה] "שאול" שלנו עם שחקנים טובים כתסכית (כלומר לא על הבמה אלא רק הקראה) בבית התרבות. קראתי את ההגהות של ספר קפקא שלי ("קפקא וטולסטוי"), שבו אני תובע את קפקא עוד יותר מאשר עד כה ליהדות ולציונות. הוא מופיע בינואר. כל טוב לך ולרעייתך
שולח מכס
ש. שלום היקר!
אני מודה לך שאתה כולל אותי במחשבות הידידות שלך על מכס. עם השמחה הגדולה על תקומתנו כמדינה יש בה בעת דאגות גדולות. אני עובדת על עצמי, שהקיום בימים גדולים אלה לא ייראה לי בלתי ראוי. הצער על כל הנופלים והקורבנות החפים מפשע שלנו משפיע עליי עמוקות. במיטב האיחולים, שלך, אסתר הופה

[גנזים, 97, 24594]
ד"ר מכס ברוד
רח' הירדן 16
תל אביב (פלשתינה)
1948 II 12
חבר יקר,
כבר זמן רב ללא חדשות ממך. מה שלומך, איך הבריאות שלך ושל רעייתך? שלומי טוב ולמרות קולות הרובים אני בטוח. השלמתי את הנובלה הפלשתינית הראשונה שלי – היא מתרחשת בתל-אביב, בימים סוערים אלה, ושבה לימיי בגימנסיה, כך שהיא מין המשך לספרי "בטרם מבול". דיוקנו של חבר ללימודים מאד צנוע, שקט, שנקבר מזמן (כלומר הנאצים לא קברו אותו כלל), עומד במרכז.
לפני זמן ארוך שאלוני ממשרד האינפורמציה בפראג, איזה ספר של הספרות העברית החדשה, אני מציע לתרגם לצ'כית. הצעתי רק את "יומן בגליל". כעת קיבלתי מכתב מהקונסול הכללי הצ'כי בירושלים י. נובאק, שבו הוא כותב לי בצ'כית כדלהלן, את מה שאני מתרגם לך:
"אודה לך אם תואיל לשלוח לי פרטים מדויקים יותר על ספרו של ש. שלום "יומן בגליל". במיוחד מעוניין משרד האינפורמציה בפראג לדעת את היקף הספר, תקציר של תוכנו ועם מי צריך להתדיין על רשות פירסום וכו'. כמו כן דרוש למשרד עותק של הספר במקור. אני מודה לך מראש על הסדרת עניינים אלה וכו'."
התוכל לשלוח לי 30 שורות על התוכן שאני אתרגם לקונסול הכללי לצ'כית, כמו גם הפרטים האחרים לפי המכתב הנ"ל.
נקוה שילך לך טוב.
מיטב האיחולים לך ולרעייתך מקרב לב,
מאסתר וממני, מכס
עבור "שאול" (ההופעה בבית אלפא) קיבלתי ממרגוט 3 לירות שטרלינג ו-750, שמזה אני מצרף לך כאן את המחצית. 

[גנזים, 97, 24595]
48 II/24
חבר יקר,
עליי להודות לך על 2 מכתבים. הראשון בעצם הצטלב עם מכתבי.
אני שולח היום באותו משלוח לקונסול בירושלים 1. את ספרך, 2. את פרטי תוכנו, 3. מכתב ממני עם תקציר הספר. אם יצא מזה משהו, מה שעם המהפכה הצפויה או המהפכה המתוכננת בצ'כוסלובקיה עלול להיות שוב לא בטוח (אינני יודע זאת), אז משרד האינפורמציה או הקונסוליה הכללית הצ'כוסלובקית יתדיינו איתך ישירות על זכויות התרגום.
את התרגום הגרמני אינני שולח, זה יעשה על האנשים רושם רע. השפה הגרמנית שנואה עליהם, כל השפות האחרות מותרות. אבל הם רוצים את ספרך במקור, כלומר לתרגם לצ'כית מהמקור. יש בפראג מספיק דוברי עברית (מקרפטו-רוס) – אפילו יש תיאטרון יידי-עברי, תיאטרון נודד, שכפי שאני שומע, מוצא בהרבה ערים בצ'כוסלובקיה קהל מבין עברית. בנוסף לכך יכול גם המשרד לשלוח הזמנה, שהספר יתורגם כאן. – אני מקוה שהעניין יתפתח לטובה.
הוצאה בגרמניה (כמובן אנטי-פשיסטית, אחרת שלטונות הכיבוש לא היו מתירים זאת) שאלה אותי על סופרים עבריים או יהודים, ש"עדיין מושרשים ביהדותם האורתודוקסית". זו הוצאת ו. וייסמן במינכן – עורך ד"ר ר. הרטונג "ליטרארישע רוויו". – ציינתי אותך כסופר, כתבתי שאתה מודרני וסוציאליסט, ובה בעת מושרש עמוקות במסורת היהודית וכו' וכו'. אמרתי במכתב גם שתוכל להמליץ על סופרים נוספים. ההוצאה רוצה להוציא "מבחר סיפורים יהודים", הם אמורים לפנות אליך בתוך זמן מה.
תודה על מאמרך, על מלות הנחמה והתוכחה, גם בשם אסתר, שבתה הצעירה בינתיים הגיעה לכאן, בעוד שהגדולה עוד נמצאת בבן-שמן – אבל כל הכפר יועבר בתוך זמן מה לאיזור היהודי, כלומר כל עוד יש בית-ספר. כמובן שיש לנו הרבה דאגות עקב כך – וגם לפליכס ולטש בירושלים – לזה נצטרך בעתיד עוד יותר עצבים מאשר כעת. לכן טוב שיש לי אותך כאח, חבר ושותף לדיעה במערכה המכרעת הזאת.
אסתר ואני מברכים את רעייתך ואותך מקרב לב,
שלך, מכס
נ.ב. אסתר וגם אני יודעים צ'כית עוד הרבה פחות מאשר עברית – תרגום על ידינו איננו בא בחשבון מלכתחילה, זה יישמע מאד כמו אספרנטו.

[גנזים 97, 24606]
ד"ר מכס ברוד
רחוב הירדן 16
תל אביב (פלשתינה)
[1948] 25.3
חבר יקר,
אינני יודע, אם קיבלת את מכתבי האחרון (רשום מן ה-24.2). בה בעת כתבתי לקונסול נובאק, אבל מיד אחר כך הוא התפטר – ואיך יתקדמו כעת העניינים לאחר המהפכה בצ'כוסלובקיה אינני יודע. בכל מקרה אין לי תשובה. מהפכה זו מאד הזיקה לנו כאן. בלעדיה בווין לא היה מצליח לשגע את האמריקנים ולגרום להם לבגוד בנו – נראה לי. היום רציתי להודיע לך, שמה-1 עד ה-26 באפריל אהיה בשוויץ. ב-26 אני מקוה כבר להיות כאן בחזרה ולברך את המדינה היהודית למרות הכל!! האוניברסיטאות של ציריך ובאזל הזמינו אותי להרצות על קפקא (לאוניברסיטת ירושלים זה מעולם לא עלה על הדעת!) – חוץ מזה יש לי עניינים לסדר עם הוצאת מונדיאל, חוזים וכיו"ב. אני מנצל את ההזדמנות כמובן לרכוש הבנה לענייננו בעיתונות ובספרות השויצרית, מחר יש לי פגישה עם בן-גוריון, מחרתיים עם קלינוב, ואני אקבל את ההנחיות הדרושות. אני מקוה שיצליח לי גם העניין הציבורי וגם הפרטי. בבקשה כתוב לי לציריך, למלון אורבן – אני מקוה שאוכל לעורר עניין בשוויץ גם ביצירתך. בין השאר אני מדבר גם על "ענייני תרבות בפלשתינה המודרנית" בקהילה היהודית של ציריך. אם יש משהו קרוב ללבך במיוחד, שאני יכול להעלות, אז כתוב לי לציריך. ההרצאה היא רק ב-20 באפריל. כל טוב לך ולרעייתך, מכס שלך.
ולכל בית ישראל גם ממני שלום רב וכל טוב! אסתר.

תודתי לעופר אדרת ששלח לי את הקישור למאמר בארכיון עיתון "דבר":

 http://jpress.org.il/Repository/getFiles.asp?Style=OliveXLib:LowLevelEntityToSaveGifMSIE_TAUHE&Type=text/html&Locale=hebrew-skin-custom&Path=MAR/1948/06/25&ChunkNum=-1&ID=Ar00400&PageLabel=4

שעל פיו יכולתי לתארך את המכתב בוודאות לשנת 1948, ואכן נזכר בו המכתב הקודם.