סראפין

עד שראיתי לפני מספר שנים את הסרט המאד יפה "סראפין" בכיכובה של יולנד מורו, שחקנית אהובה עליי במיוחד, לא שמעתי מעולם על הציירת המופלאה סראפין לואי, שחיה בצרפת בין השנים 1942-1864, למרות שתמיד התעניינתי בתולדות אמנות הציור, וגם למדתי עליה לא מעט. בעצם כשאני חושבת על כך אינני מצליחה לחשוב שלמדתי אי-פעם על ציירת. נדמה היה שכל הציירים, לפחות הנחשבים והמפורסמים שביניהם, היו אך ורק גברים, ואפילו כיום, כשאני מכירה מקרוב את עבודתן של כמה וכמה נשים ציירות, נדמה שעולם הציור נשלט עדיין על ידי גברים יותר מאמנויות אחרות, ולכך היתה השפעה לא מבוטלת לא רק על גורלה של סראפין בחייה העצובים, בתקופה הנוראה של שתי מלחמות העולם, שמילאו תפקיד טראגי במיוחד בחייה של סראפין. אבל מה שמטריד אותי הוא התחושה שגם כיום, כאשר הפמיניזם, שאיפשר לנשים ללמוד ולהשכיל ולעסוק במחקר, הביא להפניית זרקור אל הנשים היוצרות שבחייהן נדחקו לפינה, ובלעדיו אי אפשר לתאר את ההתעניינות המחודשת בסראפין בשנים האחרונות, נדמה כי עדיין היחס לסראפין ולאמנותה ספוג כל כולו ביחס הסטריאוטיפי לנשים, עד כדי כך שאישיותה ואמנותה נתפסות באופן מעוות, כאילו תמונתה הוקפאה כפי שנתפסה והוצגה לפני מאה שנה ואיננה ניתנת לשינוי.

כאשר מדברים על אמנותה של סראפין מדברים גם כיום במושגים שבהם הוצגה לעולם לפני מאה שנה כציירת פרימיטיבית, בת כפר תמימה, שמעולם לא ראתה תערוכת ציורים או עיינה בספר אמנות, המציירת ציור "שבא מהלב" מתוך רגש דתי. כך היא מוצגת גם בספרה העכשווי של פרנסואז קְלוֹאַרֶק, פסיכואנליטיקאית וחוקרת אמנות, שהקדישה את הדוקטורט שלה לסראפין ואף השתתפה בכתיבת התסריט לסרט, מתוך עניין מיוחד בקשר בין אמנותה של סראפין לטירוף שאחז בה בערוב ימיה, והוחרף עקב המשבר הכלכלי של שנת 1929, שפגע קשות ביכולתו של מיטיבה ופטרונה וילהלם אוּדֶה לרכוש ולמכור את ציוריה ולממן את מחייתה כפי שעשה במשך תקופה קצרה. הרגש הדתי הוא בוודאי מרכיב מרכזי באישיותה של סראפין, שהיתה אשה דתית מאד, ומגיל שבע-עשרה עד גיל שלושים ושמונה חיה כמשרתת במנזר בעיר קלרמון. עובדה זו התגלתה בשנים האחרונות בידי עמנואל בלאנג'ה במחקרו את ההיסטוריה של קלרמון. אמנם גם קודם חשבו שסראפין חיה במנזר, אולי כנזירה, אבל בעיר סנלי, שאותה אימצה כעירה וכינתה את עצמה "סראפין דה-סנלי" שכך התפרסמה. עשרים שנות חייה של סראפין במנזר בקלרמון אינן מופיעות בסרט, שמתמקד במיפגש היחיד במינו בין סראפין לוילהלם אודה, מי שהפך לפטרונה, כאשר היא חיה כמשרתת בבתיהם של עשירי העיר סנלי שבה קבעה את מושבה לאחר שעזבה את המנזר, ואילו אודה קבע את משכנו בעיר היפה, עד שמלחמת העולם הראשונה אילצה אותו להימלט משם חזרה לגרמניה.

הגילוי המאוחר והמאד תמציתי על עשרים שנות חייה של סראפין במנזר בקלרמון, מעיד בעצם על כך, שעד מפגשה עם וילהלם אודה בשנת 1912, בהיותה כבת ארבעים ושמונה, וחייה לאחר מכן, שאודה עצמו תיעד בספרו, בעצם כמעט דבר איננו ידוע על חייה של סראפין. עשרים שנה חיה סראפין במנזר אחיות החסד של ההשגחה בקלרמון, אמנם הועסקה כמשרתת, אבל השתתפה בחיי המנזר והתרגלה אליהם, כפי שברור ממנהגיה גם לאחר עזיבת המנזר, להתלבש כנזירה, ללכת בכל יום למיסה ולזמר כל העת מזמורים דתיים. מנזר איננו רק מקום תפילה והתבודדות, הוא גם מקום לימוד, ואין סיבה לחשוב שנמנע מסראפין לקרוא וללמוד במשך עשרים שנות שהותה במנזר. להיפך – מן המכתבים הרבים שכתבה, גם אלה שחותם הטירוף בזקנתה טבוע בהם, ברור שמדובר באשה שיודעת להתבטא היטב ומורגלת בכתיבה.

יתרה מכך – סראפין רקחה את צבעיה בעצמה, דבר שמעט מאד ציירים מסוגלים לעשות, ודורש ידע לא מועט בחומרים, שמעיד על לימוד קודם, אם מציירים אחרים ואם מקריאה.

אמנותה של סראפין מיוחדת, אך לא מנותקת מאמנות התקופה. ניכרות בה השפעות אימפרסיוניסטיות, אין ספק שהכירה את ציוריהם של סזאן ומונה, הקומפוזיציות שלה מורכבות מאד ויש להן מבנה גותי, דבר שאודה הוקסם ממנו במיוחד. השפעות גותיות אלה ניתן לייחס גם כן לשהותה במנזר, לארכיטקטורה הגותית ולאמנות הדתית שהקיפה אותה בשנים שבהן התעצב סגנונה. זה איננו "ציור מן הלב" אלא ציור מתוכנן בקפידה, דבר שאיננו סותר את היותו ביטוי רגשי רב-עצמה, ככל יצירה איכותית. תיאור אמנותה של סראפין כפרימיטיבית, תמימה, בורה, רגשית ולא תבונית, שכך תוארה יצירתה הן בחייה וכך תוארה גם בסרט וגם בספרה העכשווי של קלוארק, איננו תיאור אמנותה של סראפין, אלא אוסף דיעות קדומות על נשים בכלל, שמוצמד ללא מחשבה לאמנית באשר היא אשה.

קלוארק חוזרת שוב ושוב לקשר האינטימי בין סראפין לבתולה הקדושה, שלדעתה היוותה עבורה תחליף אם, מאחר שאמה מתה בינקותה והיא גודלה בידי אחותה הבכורה. בהחלט ייתכן שהבתולה הקדושה מילאה עבור סראפין תפקיד ייחודי, אבל הדגש החוזר על אמנות הציור של סראפין כמעין פולחן של הבתולה הקדושה מגמד אף הוא את הממדים היצירתיים והשכלתניים של אמנותה. גם ההתיחסות לטירופה בשנות זקנתה כאל טירוף שקינן בה במשך כל חייה מקוממת. הרי עד גיל ששים ושש חיה סראפין חיים יוצאי דופן אבל בהחלט חיים נורמליים, גם אם עבודת הציור בשעות הלילה, תוך שהיא מזמרת מזמורים דתיים, תייגה אותה כ"מוזרה". למעשה לא היתה שונה מכל אדם אחר שנאלץ לעבוד למחייתו בעבודה שחורה ולעסוק באמנותו בשעות הפנאי. יתרה מכך: עדויות רבות מעידות על כך שבניגוד לניסיון לצייר אותה כאשה מטורפת ושנואה עוד בטרם השתגעה, סראפין היתה דוקא מוערכת ואהובה על רבים בעירה: אנשי סנלי הם אלה ששיכנעו אותה להציג בתערוכה העירונית באוקטובר 1927, שבעקבותיה זכתה סופסוף לפירסום והכרה, שבזכותם גם וילהלם אודה חידש את הקשר עימה והחליט לתמוך בה כדי שתתמסר לאמנותה, וכך זכתה לשנים הספורות של הצלחתה. גם כשכבר היתה מאושפזת, ראש העיר סנלי וגורמים נוספים בעיר ניסו להתערב בבית-החולים לשיפור היחס כלפיה, וביקשו שיתירו לה לצייר בבית החולים כי הציור הוא נחמתה היחידה. על כך ענתה סראפין במכתב שהיא כבר זקנה ושבית-החולים איננו מקום מתאים לציור. האם ענתה כך מרצונה, או הוכרחה לענות כך, כדי להשתיק מחאות על היחס אליה ועל עצם כליאתה? אולי סראפין נכלאה לכל ימי חייה ומיטיבה וילהלם אודה הורחק ממנה ונמנע ממנו לראותה, ואף שיקרו לו שמתה בשנת 1934, בעוד שבפועל חיתה בהיותה כלואה חיי רעב והזנחה עד מותה בחודש דצמבר 1942, משום שהתקשתה לחסום את פיה בזקנתה כפי שהקפידה לנהוג בצעירותה?

האופן המזעזע שבו טופלה בבית החולים בקלרמון בשנות טירופה, ובמיוחד בשנות המלחמה, שכנראה החיש את מותה, הופך את סיפור חייה של סראפין למזעזע במיוחד, אבל הוא איננו צריך להפוך למדד לכל אישיותה ואמנותה. טירוף שמופיע בגיל זיקנה יכול להיות תוצאה של גורמים רבים, ואיננו מעיד בהכרח על אישיות שהטירוף קינן בה מילדותה. גם אין זה קשה ביותר להבין את המשבר שחוותה כשההכרה וההצלחה, יחד עם שיפור מצבה החומרי, שזכתה בהם רק בהגיעה לגיל ששים, הגיעו לקיצם עם המשבר הכלכלי של 1929, משבר שמוטט רבים, גם חזקים בהרבה ממנה. נראה כי קלוארק מחבבת את סיפור ההשתגעות לאורך שנים, והיא אף מספרת סיפור תמוה כאילו התגנבה סראפין לכנסייה בלילה וצבעה את פסל הבתולה בורוד, דבר שאילו היה אמת היה הופך לשערוריה ומסוקר ומצולם בתקשורת, ובוודאי היה זוכה לתיעוד מהימן יותר מזה שמובא כסיפורו של איש כנסייה אלמוני ללא תאריך וללא כל תמיכה. מה גם שהתאמצו למדי להאשים את סראפין בהקמת שערוריות ציבוריות כסיבה לכליאתה – היא הואשמה שקראה לעבר כומר שהוא השטן והאשימה אותו בניסיון לפיתוי נשים. אולי היה זה רק דימיונה הפורה, ואולי היתה זו פשוט האמת לאמיתה.

במיוחד מטריד סיפורה של סראפין על עזיבתה את המנזר, שקלוארק מתייחסת אליו באופן מעט שונה בפרק מוקדם ובפרק מאוחר: כאשר היא מספרת תחילה על עזיבת המנזר של סראפין לאחר עשרים שנות חייה בו, היא מתייחסת לסיפורה המזעזע של סראפין עצמה כמושפע מטירופה אך לא נטול בסיס, ואילו בפרק המאוחר שבו היא מספרת על הזיות הטירוף של סראפין, נדמה שהיא איננה מוצאת כל קשר בינן למציאות חייה בעבר או בהווה.

אבל האם התיאור שלהלן, שלקוח מתוך דבריה של סראפין בהיותה מאושפזת בבית-החולים לחולי נפש, ונרשם על ידי אחד המטפלים בה, כל כך בלתי סביר, גם אם הוא איום ונורא?

"בזמן שהותה במנזר, היא היתה עדה לערכים ולמעשים נפשעים. גם לנו היא אומרת שהקנאה היתה המאפיין השליט של כל האחיות ושלכן, מסיבות מאד קלות ערך, נשפך שם דם. היא ראתה את האחות ולנטין נרצחת בידי האחות אנז'ליק בגלל הקפה. אחות אחרת נכנסה להריון מאב המנזר שנטאר. היא היתה עדה לכל הסצינות האלה, ואין להתפלא על כך, שהיא הובאה לארכיון המשטרה כסוכנת של המשטרה החשאית".

כן, הסוף מטורף לגמרי. אבל האם כל כך בלתי סביר שסראפין היתה עדה במנזר לרצח, או לנזירה שהרתה לאב מנזר או לכומר, וההריון הסתיים ברצח התינוק? האם כל כך בלתי סביר שסראפין היתה עדה במהלך חייה במנזר למעשים נוראים, שאולי היתה להם השפעה מכרעת עליה ועל גורלה? האם כל כך בלתי סביר להניח שכמרים שהגיעו למנזר לערוך את המיסה ניסו להטריד את המשרתת הצעירה? האם העיסוק של סראפין בהריון הבתולה שקלוארק מתארת כאובססיה שלה היה רק ביטוי לטירופה של אשה מאד דתיה, או אולי מדובר בקיבעון טראומטי שמקורו בחוויה שהיתה עדה לה או חוותה בעצמה? האם סראפין נכלאה למשך כל חייה גם משום שבזקנתה התקשתה לסתום את פיה ולשתוק על פשעים שנעשו בחיק הכנסיה? האם פרשת סראפין איננה אלא עוד פרשה מסוג אלה שהתפוצצו בשנים האחרונות ברעש גדול וחשפו גם את הפשעים שנעשו בכנסייה וגם את עוצמת ההשתקה?

בעצם איננו יודעים דבר על סראפין, והבורות היא שלנו באופן שיפוטנו אותה ואת אמנותה.

דבר מכל זה לא הופיע בסרט, אולי מפני שהתסריטאים, וביניהם קלוארק, לא רצו להתייחס למה שתפסו כהזיות טירוף כאל חלק מחייה של סראפין, ואולי מפני שרצו ליצור אגדה, שתמשיך את האגדה שסופרה על סראפין בחייה: כיצד ציירה מן הלב, כמה היתה תמימה ובורה, כמה העריצה את הבתולה והיתה בתולית בעצמה. גם אישפוזה הנורא באולם המוני שבו לא היתה לחולים כל פרטיות, בתנאי הגיינה מחרידים ובתת-תזונה שהידרדרה בשנות המלחמה להרעבה של ממש, תוארה בסרט באופן סטרילי לגמרי, כאילו היתה מאושפזת לבדה בחדר מבהיק בניקיונו וטופלה היטב בהשגחתו של אודה, תיאור שאיננו אלא בדיה.

מנין לנו שלא היתה אמת בסיפוריה של סראפין, גם אם הטירוף צבע אותם בצבע של הזיה? אולי היתה עדה לרצח, אולי הוטרדה בידי כמרים, אולי נאנסה, אולי היתה עדה להריון של נזירה וללידה בלתי רצויה, ואפילו לרצח של תינוק. כיצד אפשר לדעת שסראפין סיפרה דברים כאלה ולהתעלם מכך לחלוטין? הרי גם אם דימיינה את הדברים, הם היו חלק בלתי נפרד מעולמה. היא הלכה כל יום למיסה אבל תיעבה כמרים והאשימה אותם בהיטפלות אליה או לנשים אחרות, בהיותם בני שטן, אפילו באונס נזירות. תמימה סראפין לא היתה, בחיי בדידותה היא למדה לא מעט, ואין להוציא מכלל סבירות שגם פשעים ורוע חוותה.

אולי הסרט האמיתי של חיי סראפין הוא סרט אחר והרבה יותר נורא: אולי היתה קורבן לתוקפנות מינית מצד כומר, ואם לא היתה קורבן בעצמה, אולי באמת היתה עדה לאונס נזירה בידי אב מנזר, ולרצח נזירה בידי נזירה? האם מנזרים הם באמת מקום תמים כל כך, האם אי פעם היו כאלה, באותם ימים שבהם היה זה מנהג להביא למנזר משרתת שנאנסה והרתה לאנס שמעמדו היה גבוה בהרבה משלה? גם אם סראפין לא חוותה חוויה כזו בעצמה, האם צריך להטיל ספק במה שראתה מסביבה? האם היתה סיבה לכך שלמרות אדיקותה הרבה ודבקותה בחיי המנזר לא נתקבלה כנזירה מן המניין? בעצם איננו יודעים על סראפין דבר, לבד מאומנותה, שגם היא פוענחה והתפרשה לא על פי המציאות אלא על פי סיפור אגדה, שאולי הומצא לצורך שיווקי ואולי כדי להדחיק את מה שהעדיפו להדחיק. על כמה מעשי פשע ורוע מחפה האגדה היפה על סראפין התמימה שהחלה פתאם לצייר מלבה עד שלגמרי השתגעה?

כיצד לא בדק איש האם יש בסיס כלשהו לסיפוריה? האם חלף זמן רב מדי, האם זה קשה מדי, או שמא לא רצו לקלקל את האגדה היפה, ולהתבונן באופן פחות סטריאוטיפי על אמנית גדולה שהיא גם אשה, ושכל כך נוח היה לאפיין אותה כפרימיטיבית, פועלת מתוך רגש ואינטואיציה, תמימה ובורה, ומטורפת כל כולה?

נדמה שסראפין עדיין ממתינה לכך שיגלו, אם עוד אפשרי הדבר, לא רק את אומנותה, אלא גם את האמת על גורלה.

Francoise Cloarec, Seraphine, La vie revee de seraphine de Senlis, Libretto, Paris, 2011

Wilhelm Uhde, Cinq maitres primitifs, P. Daudy, Paris 1949

Emmanuel Bellanger, "La biographie de Seraphine Louis remise en cause", Le Bonhomme picard, August 2007.

Emmanuel Bellanger, "L'hopitalpsychiatrique…", Les Cahiers de l'Histoire, 4 et 5, Bulletin de l'association culturelle des Amis du Centre hospitalier interdepartemental de Clermont. 


http://www.nikibar.com/news/seraphine-de-senlis.html