יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

מדיניות הפיריון בישראל בעיני הגרמנים


את הרשימה שלהלן פירסמתי לפני חמש שנים בבלוג אחר, בעקבות כתבה בשבועון הגרמני "די צייט" שתיארה את מדיניות הפיריון בישראל כנאצית ואת הגרמנים כמוסריים יותר מן היהודים. בין השאר עלתה בכתבה הטענה כי היהודים אינם מכבדים את הסובלים, מכיוון שדתם איננה מכבדת את סבלו של ישו, טענה שחושפת את המקור האנטישמי הנוצרי של הכתבה כולה, בנוסף לניסיון האנטישמי לתאר את היהודים כנאצים כדי לטהר את הגרמנים מאשמת השואה. אני מוצאת דימיון בין הטיעונים בכתבה זו לבין הטיעונים שבשמם מנסים הגרמנים כעת להוקיע מילת ילדים ולרדוף מוהלים מוסלמים ויהודים, שלכך התייחסתי בהרחבה  ברשימתי "הויכוח על מילת ילדים בגרמניה." מאז חלה התפתחות לרעה ורופא גרמני הגיש תלונה של רופא גרמני נגד רב ומוהל יהודי שפועל בגרמניה בהאשמה של פגיעה גופנית בילדים, עקב טקסי המילה שהוא עורך. המתלונן איננו מכיר כלל את המוהל, אלא לדבריו מצא אותו באינטרנט. הוא טען גם שהוא איננו אנטישמי, ושיש לו הרבה חברים מוסלמים ויהודים. גם בכתבה מ-2007 וגם באיסור המילה נעשה שימוש בטענות רפואיות ומוסריות לכאורה לצורך רדיפה אנטישמית לשמה, וכדי להציג את הגרמנים כבעלי עליונות מוסרית על היהודים שמתאכזרים כביכול לילדיהם ופוגעים בהם. על כך ענו הרבנים אברהם קופר ויצחק אדלרשטיין במאמר שהתפרסם בגיליון "די צייט" מס' 34  מתאריך 16 באוגוסט 2012:
"היטלר ועושי דברו רצחו מיליון וחצי ילדים יהודים. גם זה מסביר, מדוע הורים יהודים אינם מוכנים, במילת בניהם שמונה ימים לאחר הלידה, לקבל תוכחות או הוראות מרשויות כלשהן בגרמניה."

כתבת התחקיר מאת מרטינה קלר בגיליון 37 של השבועון הגרמני היוקרתי "די צייט" מתאריך ה-6 בספטמבר 2007, תחת הכותרת "הכל הולך?" הוקדשה למדיניות הפריון בישראל. ריבוי ילדים בעדה החרדית נכרך עם אידיאולוגיה ציונית, שואה ואיום דמוגרפי, הפריות מבחנה, בדיקות גנטיות והפלות מלאכותיות, שלדברי הכתבת הן הליך נפוץ ומקובל חברתית בישראל. כל זאת במטרה להעביר את המסר המובע בציטוט מכתבת "הארץ" תמרה טראובמן: "האם הגרמנים הם היום אנשי המוסר, ואנחנו, (היהודים), הננו הנאצים?"

ציטוט זה הוא סיבת הכתבה ותכליתה. המאמר אינו בוחל בשום אמצעי כדי לדמות את היהודים לנאצים ואת הרופאים היהודים לרופאים שפעלו בשירותה של תורת הגזע הנאצית. ההיבט החמור ביותר במאמר הוא השימוש של הכתבת במונח "אווגניקה", תורת שיפור הגזע, המתקשר לתורת הגזע הנאצית, כדי לתאר ייעוץ גנטי ובדיקות גנטיות שנערכים בישראל ובעולם היהודי בכלל, כאילו ניסיונות למנוע הולדת ילדים חולי טיי-זקס בעזרת ייעוץ גנטי, שקולים לפשעי הרופאים הנאצים.

בנוסף לכך נעשה במאמר עצמו שימוש במוטיבים אנטישמיים מסורתיים, כולל איפיונים אנטישמיים של הדת והמסורת היהודית. לטענת המאמר:

"בגרמניה מהללים את חיי הנכות", אומרת השילוני-דולב. לעומת זאת בחברה התל-אביבית החילונית נחשב הדבר לטירוף, להביא לעולם ילד נכה. זה קשור גם לדת: "ביהדות צריך להתגבר על הסבל, אין לו שום עוצמה רוחנית, איננו יודעים מדוע הסבל קיים. בנצרות זה אחרת, הגיבור סובל, והסבל ממלא תפקיד חשוב בחשיבה הדתית."
בעצם אפשר להסביר כמה הבדלים בין ישראל לגרמניה על פי הדת. על פי ההבנה הנוצרית העובר הינו ישות אנושית מאז הזדווגות הביצית והזרע, ונתון להגנה משפטית. על פי האמונה היהודית מתממשת התפתחות העובר לישות אנושית בשלבים ורק עם הלידה היא מושלמת.

לאורך כל המאמר מחליפה הכתבת את מושא ההשוואה לחברה הגרמנית מחרדים לחילונים ומחילונים לחרדים, כדי להתאים את המסקנה בכל פעם לצרכיה האנטישמיים: כאשר צריך להציג את היהודים כמטורפים לפריון שיולדים יותר מעשרה ילדים, היא משוה את החברה הגרמנית לחרדים בישראל. כאשר צריך להציג את היהודים כנאצים שמבצעים הפלות כדי לקבל ילדים מושלמים, היא בוחרת להשוות את הגרמנים דוקא לחברה התל-אביבית החילונית, ו"שוכחת" שהחברה הדתית בישראל, וגם הדת היהודית, אוסרת הפלות, למעט במקרה של סכנה לחיי האם. היא מציגה את היהודים כחסרי סובלנות לילדים נכים, ורומזת לכך שהיהודים אינם סוגדים לישו ולסבלו, ולכן לפי טענתה אינם יכולים לסבול נכים – טענה אנטישמית נוצרית שחושפת את האנטישמיות הדתית שבשורש המאמר המדעי כביכול. גם תיאורה כביכול את "ההבדלים הדתיים בין יהודים לנוצרים" הוא חסר שחר. הרבה לפני בואו של ישו לעולם אמר רבי עקיבא "חביבים יסורים", ובמה שנוגע להפלות, דוקא תיאולוגים נוצריים התירו לעתים הפלות לפני החודש השלישי. ביהדות ההפלה אסורה, אלא אם כן יש חשש לחיי האם. אי אפשר להסביר פסקה זו במאמר אלא כאנטישמיות נוצרית קלאסית שמנסה להכפיש את הדת היהודית כבלתי אנושית, וצובעת את המאמר כולו בגוון אנטישמי מחליא.

עוד דוגמה זדונית במיוחד מן הכתבה:
"עוברים מחוץ לגוף האשה אינם נחשבים על פי הדת היהודית לבני אדם, אלא לחומר מיוחד, שצריך לטפל בו בתשומת לב. תשומת לב עשויה להיות גם שימוש בעוברים למחקר. לא במקרה נמנים המדענים בישראל על חלוצי מחקר תאי הגזע."
עוברים בהחלט נחשבים על פי הדת היהודית לבני אדם, ובמקרה של הפלה טבעית או מלאכותית צריך לקבור אותם, ואין שום קשר בין מחקר תאי הגזע בישראל לדת היהודית. המגמה הדתית-אנטישמית של הכתבה חוזרת וצצה שוב ושוב:
"בישראל זו לשון המעטה, לדבר רק על קבלה. התינוקות הראשונים שגודלו במעבדה התקבלו בחגיגה תקשורתית, את הרופאים היללו כרופאי אליל, בעוד שבגרמניה הירבו לדון בסיכויים ובסיכונים של ילדי המבחנה, והבישוף מאווגסבורג יוזף שטימפלה Stimpfle הרחיק עד כדי לטעון שהמניפולציות בביציות ותאי זרע גרועות מפצצת האטום."

לא זו בלבד שהיהודים אינם סוגדים לסבלו של ישו, ולכן אינם סובלים נכים, גם אין להם בישופים מוסריים כמו לגרמנים, שמתמחים בהשוואות חכמות.

גם ההסתמכות על דוברים יהודים ועל עיתון "הארץ" מאפיינת את המסורת האנטישמית, שנהגה תמיד לצטט חיוויים אנטישמיים מפי יהודים או מומרים כדי לשוות להם תוקף. "הארץ" ממלא כיום תפקיד ייחודי בזירת האנטישמיות הבינלאומית: זהו כלי התקשורת היחיד בעולם שנמצא בבעלות חלקית של גורמים בעלי עבר נאצי (ראה הראיון של ארי שביט עם אלפרד נוון דומונט במוסף הארץ מיום 25.8.06: "רק פעם אחת, כשהייתי בן עשר, פשפשתי בארון הבגדים של אבא ופתאם מצאתי שם מדים נאציים. זה הדהים אותי. הוא לא לבש אותם מעולם."), אך ממותג כיהודי וישראלי. מצב זה מאפשר לבעלי השליטה ב"הארץ" לשווק את השיח האנטישמי הגרמני המתגונן של אחרי השואה, שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, שיח שמנסה להציג את היהודים כנאצים ואת הגרמנים כקורבנות או כצדיקים, במסוה של ביקורת עצמית יהודית.

מניעי הכתבה מתבהרים לגמרי בסופה:

"כאשר גרמנים מעלים טיעונים בדיון על הגנת עוברים, למשל במועצת אירופה, אומרים האחרים: אח, אתם הגרמנים עם הניסיון ההיסטורי המיוחד שלכם. זוהי צורה של אפליה כלפינו הגרמנים!" מית מתגונן נגד הטענה שכל העמדות הגרמניות נובעות מהשימוש לרעה במדע בתקופת הנאצים. "אנחנו צריכים לאמץ את הטענה, שאנו מגינים על ערכים אוניברסלים."

למה מזכירים לנו כל הזמן את השואה, מקונן החוקר הגרמני, למה נטפלים אלינו עם הנאציזם הזה, ועם מה שעשינו ליהודים. תראו את היהודים, הם הנאצים האמיתיים, אנחנו הטובים.

תגובות הקוראים לכתבה, שלא במפתיע, גם הן אנטישמיות ומשוות את היהודים לנאצים.


"הכל הולך?" מאת מרטינה קלר

ינטל בת ה-40 גדלה במאה שערים, הרובע הישן ביותר של ירושלים להוציא העיר העתיקה. משפחות יהודיות אורתודוקסיות חיות שם, סגורות בפני העולם החילוני, ללא טלויזיה, קולנוע ואינטרנט. את תמונת הרחוב יוצרים גברים בחליפות שחורות של העיירה המזרח-אירופית ונשים שראשיהן מכוסים במטפחות או בפאות. ינטל, שאינה רוצה כי שם משפחתה יופיע בעיתון, היא העשירית בין ששה עשר אחים. משפחתה חיה בשני חדרים, היא מספרת, אחד לילדים ואחד להורים. לעתים ישנה ינטל אצל שכנה מבוגרת, כי בבית לא היה די מקום בשבילה. היא ביקרה בבית-ספר דתי ולמדה שם להיות עקרת-בית ואם.
------------
במשפחות חרדיות נולדים בממוצע שמונה- תשעה ילדים, ולעתים לא רחוקות גם יותר. למשל מרים. במשך רבע מאה היא היתה בהריון או בדיוק היניקה את אחד מ-16 ילדיה. את שמות הבנות והבנים מונה מרים, בסוף שנות החמישים שלה, בזה אחר זה ללא היסוס. "זוהי מהותה של האשה, להזין", היא אומרת בסרט הדוקומנטרי "פרו ורבו" של יוצרת הסרטים הישראלית שוש שלאם. "פרו ורבו" – משפט זה נמצא ב"בראשית" ושייך גם לכתבי הקודש הנוצריים כמו גם לתורה, החלק החשוב ביותר של כתבי הקודש העבריים. למאמינים אורתודוקסיים זוהי המצוה הראשונה במעלה.
עבור מרים נוסף על כך עוד דבר: כל משפחתה סבלה בשואה, היא איבדה כמה דודות ודודים. באמצעות ילדיה היא רוצה לתרום, לאזן את ההפסד בבני אדם. גם בישראל החילונית שומעים לעתים קרובות טיעון זה. תחושת האיום הקיומי הניעה את התהוות המדינה ועקב מצבה הגיאוגרפי נותרה בעינה. ישראל מוקפת מדינות ערביות שאוכלוסייתן גדלה במהירות. "רחם האשה הערבייה הוא הנשק החזק ביותר שלי", אמר פעם יאסר עראפת, הנשיא הראשון של הרשות הפלשתינית. בעל הטור הישראלי תושב הגדה המערבית ישראל הראל מכנה זאת "שואת הקטיפה".

בדיקת הפריות מבחנה לגילוי פגמים גנטיים היא שגרה

ממשלת ישראל מתמודדת עם האיום בין השאר באמצעות מדיניות אוכלוסין פעילה. כבר ב-1949 הנהיגה הממשלה פרס לאמהות של עשרה ילדים או יותר – וביטלה אותו עשר שנים מאוחר יותר, כאשר התברר, שרובן המכריע של מקבלות הפרס הן ערביות. עם כמעט שלושה ילדים לאשה, כאשר עשרים אחוז מן האוכלוסיה הם ערבים, עדיין שיעור הילודה בישראל גבוה יותר מאשר בארצות אחרות של העולם המערבי.
הרצון החזק בצאצא חובר לאמונה כמעט בלתי מוגבלת ברפואה המודרנית. בישראל מספר המרפאות לטיפול בעקרות הגבוה ביותר לתושב ובקירוב השיעור הגבוה ביותר של הפריות מלאכותיות למיליון תושבים בשנה.
פתיחות זו כלפי המדע היא חלק מן המורשת הציונית, אומרת חוקרת מדע המדינה האוסטרית ברברה פריינזאק Prainsack, שכתבה את הדוקטורט על ביורפואה בישראל. טכנולוגיות משופרות בהתמדה יועדו להפוך מדבריות לאדמה נושבת ואת יהודי הגולה המפוחדים לתושבים מאושרים של הארץ המובטחת. היא מצטטת בת-שיח מתל-אביב: "אני באה ממשפחה ציונית, אנו מעריצים מדע וטכנולוגיה כמו אל נוסף".
למעשה ישראל היא קיצונית מהרבה בחינות, במה שנוגע לרפואת פריון. מה שבמקומות אחרים שנוי מאד במחלוקת או אפילו אסור, מקובל כאן. ישראל מתירה פונדקאות, במידה שוועדה שנקבעה בחוק מאשרת זאת. בנקי הזרע שלה פתוחים לנשים רווקות וללסביות. אם גבר נפטר, למשל בתאונה, ניתן לשאוב ממנו זרע לאחר המוות, כדי שאשתו תוכל להרות. איבחון לפני ההשתלה, שבו נבחנים פגמים גנטיים אצל עוברי מבחנה לפני השתלתם ברחם, הינה הליך שגרתי כאן.
ישראל מחזיקה בשיא עולמי בבדיקות גנטיות לפני או במהלך ההריון – אצל נשים לא אורתודוקסיות מקובלים 14 מבחנים. אפילו חריגות קלות מהנורמה מובילות לעתים קרובות להפלה, ביניהן גם חך שסוע שנראה בבדיקת אולטראסאונד.
אם רוצים לציין בביו-רפואה, במיוחד בתחומי הפריון והשימוש בעוברים, שני קטבים מנוגדים גלובליים , הרי אלה הם ישראל וגרמניה – המדינה האחת ליברלית קיצונית ופחות מוסדרת, האחרת מאד מגבילה. על פי מחקרים משווים משנות התשעים, מצאו שני שליש מן הגנטיקאים הישראלים שבלתי אחראי להביא לעולם ביודעין ילד עם נזקים תורשתיים. רק שמונה אחוזים מעמיתיהם הגרמנים היו שותפים להשקפה זו. העיתונאית תמרה טראובמן שואלת בהתחשב בתוצאות כאלה: "האם איפוא הגרמנים הם היום אנשי המוסר, ואנו הננו הנאצים?"
הביואתיקה הגרמנית טבועה בחותם משפטי נירנברג, כאשר רופאים נציונלסוציאליסטים אולצו לשאת באחריות על פשעיהם כלפי יהודים וקבוצות אחרות לפני כס המשפט. במערב-גרמניה המונח "אווגניקה" מאד טעון. בישראל הוא אינו כך. גם בישראל מגדירה השואה את היחס לשאלות רבות. אבל היהודים סבלו אותה כקורבנות, בעוד שהגרמנים היו הפושעים.

כאשר שר האוצר הישראלי הציע בשנת 2003 לצמצם במידה דרסטית את מימון המדינה להפריה מלאכותית, הגיב הציבור בהתמרדות. לפני הוועדה למצב האשה דיווחה אשה צעירה עם בעיות פריון שהיא נכדתה היחידה של ניצולת שואה, ושחייבים לאפשר לסבתא "לראות המשכיות ולזכות בנין". לאחר חמשה חודשים משך שר האוצר את הצעתו.
יהושע דור הוא אחד מרופאי הפריון המפורסמים ביותר בישראל. בבוקר הוא עובד במרכז הרפואי הממלכתי שיבא בתל-השומר. אחר הצהריים הוא עובד במרפאה פרטית, שנשים נואשות מכל המדינה מבקרות בה. דור הוא תקוותן האחרונה לילד משלהן. בעזרתו בא לעולם ב-1982 ילד המבחנה הראשון בישראל.
---------------------

סריקת פגמים גנטיים של עוברי מבחנה לפני השתלתם ברחם, שאסורה בארצות אחרות, או מותרת רק במקרים של מחלות תורשתיות קשות, מפעיל דור גם כדי לזהות עוברים חרשים או עיוורים. בקרוב הוא מתכוון להרחיב את האיבחון בטרם לידה לגן שהנושאות אותו עלולות כמבוגרות ללקות בסרטן השד. בחירת מין היילוד בעזרת סריקת עוברי מבחנה הוא רואה כהליך שגרתי. זה זמן רב מותר להשתמש בהליך בישראל במקרים מיוחדים, אם ועדה מאשרת זאת. דור, בשנות הששים לחייו, מכיר את הדיון בגרמניה בשאלות אלה, ויש לו דעה על כך: "הגרמנים חוששים בגלל הטראומה, שיתבעו אותם. אבל זאת תגובה מוגזמת, אם הם מגבילים הליכים, שמקובלים בקהילה הרפואית בכל העולם."
בישראל זו לשון המעטה, לדבר רק על קבלה. התינוקות הראשונים שגודלו במעבדה התקבלו בחגיגה תקשורתית, את הרופאים היללו כרופאי אליל, בעוד שבגרמניה הירבו לדון בסיכויים ובסיכונים של ילדי המבחנה, והבישוף מאווגסבורג יוזף שטימפלה Stimpfle הרחיק עד כדי לטעון שהמניפולציות בביציות ותאי זרע "גרועות מפצצת האטום".
להט הפריון בישראל אינו יודע גבולות. האפשרות להפריית מבחנה נגישה מאד – המדינה מממנת הפריות מבחנה כאלה כמעט במלואן עד הילד השני של אותם בני זוג. אם אחד מבני הזוג יוצר קשר זוגי חדש, הוא זוכה מחדש בזכות להפריית מבחנה בתשלום – נוהל יחיד במינו בעולם. בנסיבות אלה אין זה קל לפציינטיות לסיים את הטיפול, אם רצונן בילד לא התגשם. מיירה עברה במשך שמונה שנים 22 מחזורים של טיפולי הפריה כושלים, כמעט ללא הפסקה. "רציתי לראות תוצאות", היא אומרת. לשם כך היא לקחה בחשבון הכל: גירויים הורמונליים ארוכי שנים, הוצאת ביציות, יחסי מין על פי השעון, היעדרות מן העבודה, עימותים עם בעלה. להפסיק לא חשבה מעולם. "רציתי להיות אם, אשה נורמלית, כמו כולן".
היא הניחה לארבעה רופאים לטפל בה. אצל יהושע דור הצליחה לבסוף. לאחר הריון קשה הביאה לעולם תאומים, לפני ארבע שנים. אך מיירה היא עדיין מטופלת במרפאה. מאז הלידה עברה חמישה מחזורי טיפולים נוספים. "אני רוצה הרבה ילדים, או לפחות עוד אחד." כעת היא מאפשרת לעצמה רווח זמן גדול יותר בין ההפריות המלאכותיות, כי היא ובעלה, לאחר שכבר זכו בשני ילדים, צריכים לשלם את הטיפולים בעצמם. והיא דואגת לבריאותה, כעת, כאשר יש לה תאומים, שהיא רוצה לראותם גדלים. "אני יודעת שזה לא טוב לגוף".
אבל פרופסור דור פיזר הרבה מחששותיה, שמא עלולות להיות סכנות לסרטן וכיו"ב. למעשה מעודד הגיניקולוג בעצמו את המטופלות במשך שנים רבות להמשיך, כי ככל שמספר המחזורים רב יותר, גדול יותר הסיכוי להריון, כפי שהראה בפירסום על שיעורי ההריונות המצטברים. האם המחיר עבור הפצינטיות גבוה מדי? פרופסור דור אינו חושב כך. "בגרמניה משפחות יכולות להיות מאושרות עם כלב. פה לא."
--------------
בישראל נולדים לא רק ילדים רבים, אלא גם ילדים בריאים. כשהסוציולוגית התל-אביבית יעל השילוני-דולב הרתה לראשונה בגיל 28, היא הבחינה באי נוחות מסוימת, שהנשים ההרות סביבה עוברות בדיקות גנטיות מרובות. היא נזכרה, שגם הוריה ביקשו לפני לידתה ייעוץ גנטי. אחותה הגדולה ממנה חלתה בגיל עשר בסוכרת, וההורים רצו לדעת, כמה גבוהה ההסתברות, שגם ילדם השני עלול לחלות. מכיוון שהמידע הראה שהסיכוי הוא נמוך, הם החליטו להביא את יעל לעולם. וכאן היא נמצאה כעת, 28 שנים מאוחר יותר.
"מה הייתי עושה, לו היתה בדיקה, שמנבאת שלעובר שלי נטייה לסוכרת? האם הייתי שוקלת הפלה? האם הייתי – באופן תיאורטי, לאחר מעשה – מפילה את אחותי האהובה, שהיא כל כך הרבה יותר מחולת סוכרת? השילוני-דולב קיבלה לידיה את המחקר הנזכר לעיל, שמשוה עמדות של גנטיקאים מ-37 ארצות. את שני הקטבים מרכיבות שוב ישראל וגרמניה, האחת פתוחה, השנייה חצויה, במה שנוגע לאיבחון בטרם לידה. בינתיים חקרה השילוני-דולב את הנוהל בשתי הארצות מקרוב וחיברה את הספר
A Life (un)worthy of Living. Reproductive Genetics in Israel and Germany
המסקנה: ההבדלים בחלקם ניכרים.
למשל בישראל יש סריקה של האוכלוסיה, משוכללת יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם: אשה בגיל הפריון נבדקת לגבי מחלות תורשתיות סמויות, ובמקרה של ממצא חיובי גם בעלה, ובמקרה ששניהם נושאים גן מסוים, יבדקו מאוחר יותר גם את העובר, מכיוון שיש לו סיכוי לחלות. האגודה הישראלית לגנטיקה ממליצה לקבוצות אוכלוסיה מסוימות על 14 בדיקות שונות. מחפשים את תסמונת הטיי-זקס, הפרעה גנטית שמופיעה הרבה אצל יהודים ממזרח אירופה, שמביאה למות בגיל רך, אך גם למחלת חילוף-חומרים שכיום יש לחולים בה תוחלת חיים של עד 50 שנה. עוד כתריסר בדיקות נוספות אמנם אינן מומלצות, אך מבוצעות. בגרמניה אין עדיין שום סריקת אוכלוסין למחלות גנטיות.
לא פחות דרסטיים ההבדלים בייעוץ הגנטי. מומחים ישראלים נוטים יותר באופן משמעותי להפסקת הריון במקרים של סטייה מהנורמה מאשר עמיתיהם הגרמנים. ההבדל נמצא ב-20 מתוך 26 אבחונים אפשריים, ביניהם הפרעות כרומוזומליות מיניות, שתוצאתן העיקרית היא עקרות, וגם פגמים פחות מזיקים כמו חך שסוע.
הפסקת הריון בישראל היא אפשרית בקלות ומקובלת חברתית. דבר זה נכון גם למה שמכונה הפלות מאוחרות, שבהן העובר כבר בר-חיות. בגרמניה הן שנויות מאד במחלוקת והרבה יותר נדירות מאשר בישראל. אמנם בעולם האורתודוקסי הפלות אסורות. כאן מצאו דרך ייחודית: מי שמחייג את המספר 001-718384-6060, מגיע למענה קולי בניו-יורק – המוסד הברוקליני "דור ישרים". משמעות השם "דור הצדיקים", ובתרגום חופשי "דורם של אלה, שקיבלו החלטה טובה".
במחשב המרכזי של "דור ישרים" מאוחסנים נתונים גנטיים של יותר מ200,000 יהודים אורתודוקסים מישראל, ארה"ב ואירופה. את הארגון יסד בשנות השמונים הרב יוסף אקשטיין מניו-יורק, שאיבד ארבעה מעשרת ילדיו מתסמונת הטיי-זקס. כבר בגיל 17 מספקים אורתודוקסים צעירים את נתוני בדיקות הדם שלהם כדי לבדוק מחלות גנטיות סמויות. הם משלמים עבור כך מחיר מסובסד על ידי תרומות פרטיות של עד 200 דולר. עשר בדיקות נהוגות כעת, לגילוי טיי-זקס או תסמונת גאוקר.
כל חבר מקבל מספר צופן. כאשר שני מועמדים לחתונה שהוסדרה בידי ההורים נבחרים, הם מחייגים את המספר בברוקלין, מוסרים את מספרי הצופן ורואים, האם הם מתאימים זה לזה מבחינה תורשתית. על פי התשובה "מתאימים גנטית" הם יכולים להכיר זה את זה ולראות, האם הם גם חביבים זה על זה. אבל במקרה שמאיימות על צאצאיהם בעיות גנטיות, הם מוותרים על פגישה נוספת.
"אף אחד לא יעלה על הדעת לא לרצות ילדים או לקחת בחשבון ילדים חולים מאד", אומרת המומחית למדע המדינה ברברה פריינזאק, שמלמדת בקינגס קולג' בלונדון. הנוגעים בדבר או קרוביהם אינם מקבלים את הפרופיל הגנטי. "כך נמנעת ההכתמה, כפי שהדת היהודית דורשת", אומרת פריינזאק. 


-------------
בין אם התאמה גנטית לפני הפגישה הראשונה, בין אם בדיקות גנטיות לנשים הרות – ויכוח מוסרי ביקורתי בשאלות אלה איננו קיים בציבור הישראלי, כך הסוציולוגית השילוני-דולב. ייתכן שהדבר קשור לתולדות ייסודה של המדינה. "ציונות ואווגניקה היו ילדיה של אותה תקופה", אומר רפאל פלק, פרופסור לגנטיקה בגימלאות מירושלים. הציונים עשו תעמולה ל"יהודי השרירים" הבריא והחזק, כניגוד ליהודי הגולה המדוכאים. "בנוהג הבדיקה הגנטית חיה משאלה זו לאדם משופר יותר", אומרת חוקרת מדע המדינה פריינזאק.

שלא כמו בגרמניה האווגניקה בישראל אמנם מעולם לא הופעלה בכפייה ממלכתית, והציונות כתנועה סוציאליסטית שיוויונית לא פיתחה הירארכיה גזעית. אפילו גופי הנכים בישראל לא רואים לפיכך שום קשר בין בחירה לפני הלידה לבין הפשעים, שבוצעו בשמה של האווגניקה. על פי מחקר של הסוציולוג אביעד רז, רבים מברכים על בדיקות גנטיות יזומות אפילו כאמצעי מניעה. רז, חוקר באוניברסיטת הנגב בבאר-שבע, מדבר על השקפה כפולה של החברה הישראלית על נכות: לפני הלידה נלחמים בסטיות מן הנורמה הגנטית, אחרי הלידה יש לאדם המוגבל כל זכות להכרה ולתמיכה.

ארגוני נכים בגרמניה מטילים ספק שהפרדה כזו יכולה להצליח. הם מבקרים את הליך האבחון לפני הלידה בין השאר, מכיוון שבבסיסו מונחת חשיבה של סלקציה וברירה. נכים רבים חשים את עצמם מוכתמים, ועל רקע העבר הגרמני גם מאוימים. "האוותנסיה הנציונלסוציאליסטית חייבת להיחשב לשלב מוקדם של השואה" מסכמתת הסוציולוגית מקלן אנה ולדשמיט מחקר חדש יותר, "לכן צריך להתייחס בביקורתיות גם לאווגניקה". השוואה בין הפרקטיקה העכשווית לפשעי אותם ימים היא אמנם פרובלמטית. אבל יש שאלה פתוחה, כיצד האווגניקה החדשה, שאיננה מוסדרת בידי המדינה, משפיעה על חיי הנכים. התנסויות של הנוגעים בדבר מצביעות על כך, ששיפוט ערכי לפני הלידה בשום אופן אינו נותר חסר השפעה על החיים.
----------------
לשילוני-דולב, הסוציולוגית מתל-אביב, חסר דיון מוסרי בנושא בישראל. השילוני-דולב, בת 37, שלצד הדרכון הישראלי נושאת גם דרכון גרמני, ועסקה במחקר חודשים רבים בארץ הולדתו של אביה, רואה גם כן את הגישה הגרמנית בבביקורתיות. "יש משהו מאד נוקשה ואידיאליסטי בתרבות הגרמנית, במידה מסוימת אני מוצאת שזה מושך, אבל זה גם מתחסד." גם בגרמניה נעשות הפלות של עוברים עקב פגמים, אבל מסווים זאת. "הנשים חייבות להאשים את עצמן, הן חייבות לומר שהן אינן יכולות להתמודד עם המצב."
בגרמניה הפסקת הריון אפשרית, אם מאיים על האשה ההרה נזק גופני או נפשי קשה, אך מה שכונה "אינדיקציה אמבריופתית" נאסר ב-1995, למרות שהפסקות הריון במקרים של עיוותים קשים עדיין מתרחשות. בויכוח מתמשך גברה התפיסה, שהחקיקה מכתימה אנשים מוגבלים. המבקרים מצביעים על כך, שלא ניתן פשוט "להשמיד" את המחלה והנכות.       
"בגרמניה מהללים את חיי הנכות", אומרת השילוני-דולב. לעומת זאת בחברה התל-אביבית החילונית נחשב הדבר לטירוף, להביא לעולם ילד נכה. זה קשור גם לדת: "ביהדות צריך להתגבר על הסבל, אין לו שום עוצמה רוחנית, איננו יודעים מדוע הסבל קיים. בנצרות זה אחרת, הגיבור סובל, והסבל ממלא תפקיד חשוב בחשיבה הדתית." 
בעצם אפשר להסביר כמה הבדלים בין ישראל לגרמניה על פי הדת. על פי ההבנה הנוצרית הינו ישות אנושית מאז הזדווגות הביצית והזרע, ונתון להגנה משפטית. על פי האמונה היהודית מתממשת התפתחות העובר לישות אנושית בשלבים ורק עם הלידה היא מושלמת.
-----------
עוברים מחוץ לגוף האשה אינם נחשבים על פי הדת היהודית לבני אדם, אלא לחומר מיוחד, שצריך לטפל בו בתשומת לב. תשומת לב עשויה להיות גם שימוש בעוברים למחקר. לא במקרה נמנים המדענים בישראל על חלוצי מחקר תאי הגזע.
----------
על שיווט בני אדם לא חושבים בינתיים גם בישראל. שיעורי הטעות גבוהים מדי ביונקים כמו כבשים או עזים. אבל ההליך אינו טאבו גמור. "בהנחה שיתגברו על הבעיות הטכניות וההליך יהיה מושלם, אז לא תהיה מנקודת המבט הישראלית שום סיבה לא להתיר זאת", אומר אסא כשר, אחד הביואתיקנים המובילים במדינה.
המסורת המערבית נוטה לקחת בחשבון קודם כל את הסיכונים, חושב לעומת זאת הפילוסוף דיטמר מית Mieth, שממלא בגרמניה תפקיד בולט. עבור ביואתיקנים ישראלים ניצבת השאלה בדיוק להיפך: בדמוקרטיה אדם אינו צריך להתנצל, מדוע הוא מביע את דעתו בחופשיות, אלא מי שרוצה לשלול את הזכות ממישהו אחר חייב לנמק זאת. אותו הדבר תקף לגבי טיפולים רפואיים חדשים. "שיווט היא בעיקרון שיטה נוספת לטיפול בעקרות. כאשר זוג הוא עקר וזו האפשרות היחידה, לזכות בילד בעל קירבה ביולוגית, מדוע לא לנצל את הסיכוי לכך?"
בקהילת המדינות הבינלאומית מציינות ישראל וגרמניה בשאלת השיווט קטבים מנוגדים. העמדה הגרמנית אומרת: בכל מקרה חייבים למנוע שכפול בני אדם. "אנו מקווים, שאיסור זה ייאכף במסגרת האומות המאוחדות", אומר מית. "בגרמניה אנו מחויבים לערכי החוקה, והערך העליון הוא כבוד האדם." הוא מודה שהמדיניות הגרמנית, עקב הניסיונות ההיסטוריים, מונחית יותר משיקולי הקדמת תרופה למכה. במרכזים בינלאומיים אין מתייחסים בינתיים לנציגים הגרמנים ברצינות. "כאשר גרמנים מעלים טיעונים בדיון על הגנת עוברים, למשל במועצת אירופה, אומרים האחרים: אח, אתם הגרמנים עם הניסיון ההיסטורי המיוחד שלכם. זוהי צורה של אפליה כלפינו הגרמנים!" מית מתגונן נגד הטענה שכל העמדות הגרמניות נובעות מהשימוש לרעה במדע בתקופת הנאצים. "אנחנו צריכים לאמץ את הטענה, שאנו מגינים על ערכים אוניברסלים."
ישראל לא קבעה איסור מוחלט על שיווט, אלא מורטוריום. ב-2004 הוארך המורטוריום בחמש שנים נוספות. אחר כך יראו.