החללים השכוחים של אנטבה

אני חייבת תודה לכתבתה של גילי איזיקוביץ ב"הארץ" על כך שלא החמצתי את שידור סרטם של אייל בורס ויונתן חייט בערוץ 1 על ההרוגים האלמוניים במבצע אנטבה, סרט שבמרכזו דמות דודו של חייט שמעולם לא הכיר – ז'אן-ז'אק מימוני, אחי אמו, שנהרג באנטבה בהיותו רק בן תשע-עשרה. סיפור מותו של ז'אן-ז'אק מסופר בעיקר מתוך העצב הגדול שירד על משפחתו, והשתיקה הגדולה של משפחות החללים עצמם ושל מדינת ישראל כולה על המוות הזה, של בחור צעיר, רק בן תשע-עשרה, שכולם חיבבו, שבני הערובה זכרו אותו דואג ועוזר לכולם, שנהרג מאש כוחותינו, ושל שני בני ערובה נוספים, פסקו כהן ואידה בורוביץ', שאף הם הושכחו ונשכחו. נימתו של הסרט מפויסת, אבל הסיפור שמספר הסרט, מפי אחותו של מימוני שהתלוותה לאביו לזיהוי הגופה, הוא סיפור מקומם מאד, על הניסיון לשקר למשפחת מימוני כיצד נהרג בנם ולהעלים את האמת על מותו, והוא אפילו סיפור מפחיד, כי הוא מזכיר סיפורים ממדינות דיקטטוריות. למשפחתו של ז'אן-ז'אק מימוני נאמר שבנם מת מהתקף אסתמה בזמן הפעולה, אבל אביו של ז'אן-ז'אק, רובר, הרים את הסדין שכיסה את גופתו וראה שהיא מלאה קליעים. הוא צעק ואז נתנו לו זריקת הרגעה, ובעצם מעולם לא סיפרו לו כיצד נהרג בנו והוא מת מבלי לדעת זאת. במהלך התחקיר לסרט מספר אחד הלוחמים שהשתתפו בפעולה ליונתן חייט כיצד נהרג מימוני מאש כוחותינו, וגם הסיפור הזה מקומם, כי הוא מסביר שז'אן-ז'אק לא נשמע להוראות ולא שכב על הארץ, ובדרך אגב מספר שהוא נמצא ליד אחד המחבלים, שזו כנראה סיבת מותו האמיתית - היותו קרוב למחבל שהכוח ירה לעברו קליעים רבים, שחלקם פגעו כנראה בטעות במימוני וגרמו למותו. יונתן חייט אומר בסרט שסבו היה חייל בצבא צרפת החופשית במלחמת העולם השנייה, ולו סיפרו לו את האמת הוא היה מבין אותה וזה היה מקל עליו. עבורו הידיעה שדודו נהרג מאש כוחותינו היא פיתרון התעלומה, והוא איננו חוקר מעבר לכך – השאלה שמציב הסרט היא כיצד נהרג מימוני ומדוע הושכח זכרם של שלושת בני הערובה שנהרגו במהלך המבצע, אבל הוא איננו עוסק בשאלה מי החליט לשקר למשפחה, על מי מוטלת האחריות לכך, וכיצד איש לא עסק בשקר הזה במשך תקופה כה ארוכה, שאלה שאולי נזקקת לסרט נוסף.

היתה לי תמיד תחושה שבניגוד לשלטונה האוטוריטרי של גולדה מאיר, שהורתה למחוק לאזרחים את הצבע מהטלויזיה, כדי שלא יתפתו לצפות בה, וניסתה להדוף את מחאת הפנתרים על המצוקה והאפליה ואת מחאתם של מוטי אשכנזי וחייליו על מחדלי מלחמת יום הכיפורים בדרך של הכפשת המוחים, תקופת כהונתו הראשונה של רבין בראשות הממשלה היתה דוקא תקופה של פתיחות – זכורה לי היטב תכנית הסאטירה "ניקוי ראש" שכל המדינה ראתה, ונדמה לי שהיתה נועזת יותר בביקורתה מ"ארץ נהדרת", בוודאי לזמנה - והסרט הזה מערער במידה רבה את התחושה הזו, שהתקשורת היתה יותר פתוחה בתקופתו של רבין. התיאור הזה של השקר לאב והזריקה כשהוא מגלה את השקר וזועק הזכיר לי את מקרה הצוללת הרוסית קורסק שטבעה באוגוסט 2000 ואת הזריקה שהזריקו בכוח לאמו של אחד החללים שהתפרצה בצעקות מחאה כלפי פוטין באולפן הטלויזיה. והכי מפחידה השתיקה של כלי התקשורת,שאמנם היו מעטים אז – רק עיתונות וערוץ טלויזיה ורדיו ממלכתי יחיד. ובכל זאת מפחיד לחשוב שבתוך אירוע שעורר התעניינות תקשורתית אדירה יכלה להיעשות מלאכת הסתרה כזו של מות חללים מאש כוחותינו ואמירת שקר למשפחותיהם על נסיבות מותם, ואיש לא חשף את הדבר ואיש לא מחה.

מקרים של "אש ידידותית" כפי שקוראים לזה באנגלית מזמינים שקר והסתרה. מי רוצה להתמודד עם הידיעה שחיילינו הרגו את אנשינו, למרות שזה קורה כמעט בכל פעולה ובכל מלחמה. לפני מספר שנים ניסו לטייח את מותו של החייל האמריקני פט טילמן מ"אש ידידותית", אבל השקר התפוצץ ברעש גדול והפך לפרשת מי שיקר ומי טייח, שבמקרה של ז'אן-ז'אק מימוני נדמה לי שזה לא יקרה. הוריו של טילמן מילאו תפקיד מפתח בחשיפת השקרים, ואילו הוריו של מימוני היו שבורים מכדי לזעוק את זעקתם בתוך ההילולה הציבורית על הצלחת הפעולה. רק היכרות אישית בין הקולנוען אייל בורס לאחיינו של מימוני הביאה ליצירת הסרט, והוא שודר ביום שני בערוץ 1 מול "עובדה" בערוץ 2 על פרשת אהבים שהובילה לרצח ומול תכנית "המקור" של ערוץ 10 על "ישראל היום" וקשריו עם נתניהו. בשביל רוב האנשים הפעולה באנטבה היא פרשה היסטורית שזכורה כהצלחה גדולה שאכן כך היא היתה בכל קנה-מידה – מול סכנת המוות שנשקפה לכל בני הערובה, מוות של שלושה מתוכם נתפס כמחיר בלתי-נמנע, אבל דוקא השקר וההסתרה חושפים מצפון רע, ומעוררים שאלה, ויותר מהכל מעורר שאלה שיתוף הפעולה של התקשורת, שלא התעניינה ולא דיברה עם משפחות ההרוגים ולא חקרה ושאלה והתעסקה רק ביוני נתניהו שנהרג מאש המחבלים במהלך הפעולה כי זה היה מוות הרואי ולא מוות מוטעה שמעיב על ההצלחה. גם בשיחרור האוטובוס בכביש החוף נהרגה חיילת שאני זוכרת את שמה, אירית פורטוגלי. זה היה בכביש החוף ולא יכלו להסתיר. במעלות נהרגו הרבה ילדים והיה הרבה כעס על ההחלטה לפרוץ לבית הספר למרות שגולדה הבטיחה שלא יתעמתו עם המחבלים על גבם של ילדים, ואולי זה מה שהיה במחשבה כשהחליטו לשקר, למרות שגם באנטבה ציפו בממשלה למספר גדול בהרבה של חללים, ושמחו מאד שנהרגו רק שלושה – גם על כך מספר הסרט, על דבריו של רבין לפני הפעולה שאם יהיו יותר מעשרים וחמישה הרוגים מבני הערובה הוא יתפטר. אינני מקנאה באנשים שצריכים להחליט החלטות לגבי שבויים ובני-ערובה ולשאת באחריות להן, ועדיין את האמת חייבים להגיד תמיד, בראש וראשונה למשפחות החללים מאש כוחותינו צריך להגיד את האמת, ואם אין עושים כן התקשורת צריכה לחקור ולדרוש ולחשוף ולא להשאיר את כל המשא הכבד למשפחות החללים לבדן, כי זה עניין ציבורי ממדרגה ראשונה ולא עניין פרטי של משפחות החללים, והשאלה האם גם היום משקרים בדברים כאלה ואין מוחה מציקה מאד ואיננה נותנת מנוח.