דר שפיגל,
18.2.13, גיליון 8
"נהיינו
אכזריים"
הסרט
הדוקומנטרי הספקטקולרי "שומרי הסף" מראה את ראשי השירות החשאי לשעבר,
שמתחשבנים עם הפוליטיקה הפלשתינית של ישראל
אברהם
שלום משתהה. הוא היה מעדיף שלא לבטא את האמת המרה שלו. אופי העם השתנה, הוא אומר,
הפסקה קצרה, אז הוא מוסיף, במבט אל המצלמה: "נהיינו אכזריים".
שלום,
כעת אדם זקן, היה במשך שש שנים ראש השירות החשאי הפנים-ארצי של ישראל. לפני הקמת
המדינה הוא לחם בשורות הפלמ"ח, שאחר כך נבלע בשורות צה"ל. הוא השתייך
לקבוצת הסוכנים שחטפה את אדולף אייכמן מארגנטינה לישראל, כדי להעמידו למשפט
בירושלים.
כעת
יושב האיש, שחייו נשזרו בהתהוות מדינתו, לפני מצלמה ומדבר על כך, מה 45 שנים של
כיבוש עשו ממדינתו.
עבור
סרטו הדוקומנטרי של דרור מורה "שומרי הסף" מסרו ששה ראשי שב"כ לשעבר
עדות בגלוי, בפעם הראשונה בכלל. הסרט שנקרא בגרמנית באופן מתמיה מעט "השכם
להורגו" ויוקרן בחודש מרס בטלויזיה זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס הקולנוע
לשלום בפסטיבל הקולנוע בברלין. כעת הוא מועמד לפרס האוסקר לסרט דוקומנטרי ומציג את
ראשי השירות החשאי של ישראל כשהם מדברים על עבודתם. על הדרך שבה גורמים לאויב לשתף
פעולה, על איזו השפעה יש לכך שקושרים את עיני החשוד בחקירה, עוטפים את ראשו
ומטלטלים אותו בכוח.
עוסקים
לפני הציבור במוסריות של פקודות החיסול או בהצדקה לעינויים. מה קורה למי שעקב
תפקידו יש לו כוח להחליט על חיים ומות? אבל מה שמעניק לסרט את משמעותו הפוליטית
אינם סיפורים מאזור דמדומים הומניסטי. לא שיטות חקירה שנויות במחלוקת מניעות את ששת
ראשי השב"כ אלא המדיניות של מדינתם, החלטותיהם של השלטונות.
עתידה
של ישראל קודר, אומר אברהם שלום, הזקן מבין הששה.
ודברים
דומים אומרים כולם, אנשים אלה, שבמשך עשורים נמצאו במרכזי ההיגוי של הסכסוך
המזרח-תיכוני וצייתו לפקודתם של אותם שלטונות. הביקורת על דרך הניהול של מדינתם
היא תמימת-דעים. הם יודעים על מה הם מדברים.
הם,
שהרגו אנשים שסומנו כמטרות כדי לעשות את ארצם לבטוחה יותר, אומרים: "אי אפשר
לעשות שלום באמצעים צבאיים". הם אומרים: "ישראל איננה תופסת, שהיא זוכה
בכל עימות, אבל מפסידה את המלחמה." ששת האנשים, שאינם פציפיסטים, הינם בדיעה,
שישראל חייבת לסגת מהשטחים הפלשתיניים.
מדינה
שמושלת באוכלוסיה עוינת של זרים, תהפוך "בהכרח לשלטון קולוניאלי מושחת",
מצטט מורה לקראת סוף הסרט את הפילוסוף היהודי ישעיהו ליבוביץ'.
"מה
אתה אומר על זה?" הוא שואל את יובל דיסקין, ראש השב"כ מ-2005 עד 2011.
"כל
מלה קולעת" עונה דיסקין. הציטוט הינו "תיאור מדויק" של המציאות
הישראלית מאז 1968.
מאז
נצחונם של הכוחות הישראלים במלחמת ששת הימים 1967 השב"כ הוא רשות הביטחון
החזקה ביותר בישראל: לפחות 5000 איש עובדים בשבילו, חלקם בגדה המערבית וברצועת-עזה
הכבושות. "זו צריכה להיות פעולה טהורה ביותר", למשל בשעת הגילוח, הכל
חוזר, אומר יובל דיסקין על ההתמחות של השירות, חיסולים ממוקדים. "השב"כ
היה אלהים" נאמר בסרט.
יעקב
פרי, כיום ח"כ מטעם המפלגה החדשה "יש עתיד", מנסח את השורה התחתונה
של פעילותו כסוכן באופן מעט ציני: "כשיוצאים לגימלאות, נהיים שמאלנים."
סרטו
של מורה הוא יותר מדין וחשבון של ששה ראשים מדברים. מהסבריהם ומחשבותיהם, בלווית
חומר ארכיוני שנאסף במשך שנים מכל העולם, נוצרת פסיכוגרמה של הכיבוש. זה בה בעת פרוטוקול
של הסכסוך המזרח-תיכוני מזווית בלתי-ידועה: כאן מדבר החוג הפנימי של המימסד
הישראלי.
השלטונות
איכזבו, את זאת מבהירים כל ששת ראשי השב"כ, כי הם לא רצו להשיג הסכם שלום עם
הפלשתינים. " אלה מותרות עבור ישראל להאמין, שאסור אף פעם לדבר עם אויבים",
אומר כרמי גילון.
"הם
אומרים תמיד שאין להם פרטנר, אבל זה שקר", אומר עמי איילון, ראש השב"כ
משנת 1996 עד שנת 2000.
המגעים
בקמפ-דיויד לא נכשלו בגלל ערפאת, אלא בגלל אהוד ברק. הוא איים על ערפאת, במקום
לנהל איתו משא ומתן. ברק, אז ראש ממשלה ולאחרונה שר ביטחון תחת בנימין נתניהו,
יכול להיות גאה רק בדבר אחד, אומר איילון: בעובדה שבנה יותר התנחלויות מכל
פוליטיקאי אחר לפניו.
כל
הממשלות מאז 1967 או סבלו או קידמו את בניית ההתנחלויות באופן פעיל, נאמר בסרט.
אפילו את המתנחלים הקיצוניים ביותר לא העמידו במקומם: "הם אינם תופעה משונה,
הם הרצון הפוליטי", אומר כרמי גילון. תמונות ארכיון בשחור-לבן מראים חברים
במחתרת היהודית, קבוצה של מתנחלים טרוריסטים, שהניחו פצצות באוטובוסים פלשתינים
ובמכוניות של אישי ציבור פלשתינים. בניסיונות התנקשות של קנאים נפצעו קשה ראשי
הערים של רמאללה ושכם. במיקרופון של ערוץ רדיו אומר חובש כיפה רחבה: "אני
בטוח שכיפת הסלע לא תישאר בהר-הבית, ושהרוצחים שקצצנו את רגליהם, ראויים
לגורלם."
"שומרי
הסף" איננו התחשבנות, אומר הבמאי מורה על ספת ביתו ביפו. אולי זה היה פשוט בדיוק
בזמן בשביל האנשים לחלוק עם ציבור גדול יותר את מה שעד אז אמרו רק בחוג מצומצם.
"הם דואגים לארץ", אומר מורה. חמש שנים הוא עבד על הסרט. אחד מראשי
השב"כ המליץ לו על נוגדי-דיכאון, מספר מורה. והוא אמר לו גם: הי, דרור,
פוליטיקאים יכולים להשתנות, הכל יכול עוד לצאת לטובה.
ממשרדו
של בנימין נתניהו נמסר שאין בכוונתו לצפות בסרט.
יוליה
עמליה האייר Heyer
סוף
הכתבה
בגרמניה
קוראים לסרט "השכם להורגו" (מילולית הרוג תחילה, קודם כל הרוג) וזה
כמובן לא מתמיה ולא מפתיע. כתבת "דר שפיגל" חשה אי נוחות והעדיפה להשתמש
בשם האנגלי. כמעט שכחתי שעמי איילון היה ראש השב"כ. בויקיפדיה קראתי שהוא
שיקם את השירות אחרי רצח רבין. אחר כך הוא הצטרף למפלגת העבודה והתמודד על ראשות
המפלגה נגד אהוד ברק, אבל הפסיד לברק ומאוחר יותר עזב את המפלגה והפוליטיקה. את זה
דוקא זכרתי. כמובן שאין לזה שום קשר לכך שבסרט הוא תוקף את אהוד ברק. יעקב פרי
מעיד על עצמו שעם צאתו לגימלאות נהיה שמאלני. הוא מתכוון כנראה בצאתו לגימלאות מהשב"כ,
שאז נהיה דירקטור בבנק המזרחי והרוויח מיליונים. זה בטח די נוח להיות שמאלני עם
משכורת של בנקאי. כשהוא התקדם בשירות עד לדרגת ראש השב"כ הוא לא גילה סממני
שמאלנות אבל כל אחד והעיתוי שלו. כפי שמורה אומר העיתוי היה כנראה נוח לכולם לדבר.
גם לאבי דיכטר, שמרוב אהבתו לשלום עם הפלשתינים מקדם הצעת חוק לביטול הערבית כשפה
רשמית בישראל ולהעדפת אינטרסים יהודיים על אינטרסים דמוקרטיים. ואברהם שלום שקיבל
חנינה על רצח השבויים בקו 300 מקונן שנהיינו אכזריים. הוא בוודאי מתכוון אליי, כי
הוא בעצמו איש רחום וצדיק.
גם
אני כבר זקנה, אולי בגלל זה החיבור בין ראשי-השב"כ המתחסדים לאנטישמיות
הגרמנית המתחסדת בעיקר מצחיק אותי. ככה זה כשאתה שמאלני מנעוריך, ואין לך הזדמנות
להפוך לשמאלני אחרי שתטפס לצמרת השב"כ ותרצח הרבה אנשים ואז תפרוש ותנהל בנק
ואז תלך לפוליטיקה, לא לפני שתעשה לביתך. אנחנו שהיינו שמאלנים מנעורינו ואף פעם
לא רצחנו אנשים, לעולם לא נוכל להכות על חזה זולתנו בסרטים עם הצלחה בינלאומית
שגורפים פרסים.
רק
את בנימין נתניהו אינני מבינה: האם גאון הסברה שכמותו איננו יכול לומר משהו מרשים
יותר, למשל "ראש ממשלת ישראל מכבד את חופש היצירה ואיננו מגיב על תוכנן של יצירות
אמנות"?
די
צייט, 28 בפברואר 2013, גיליון 10
"הצבא
שלנו ברוטאלי"
"השכם
להורגו": בסרט דוקומנטרי מתחשבנים ראשי השירות החשאי הישראלי עם ממשלותיהם
מאת
תומס אסהוייר Assheuer
הסצינה,
בדיוק הראשונה, היא רק סימולציה, אבל היא תואמת למציאות: הרדאר של המזל"ט מזהה
מטרה ברצועת-עזה, רכב כהה. בטוח בנצחונו הוא עוקב אחר המועמד למות, מעניק לו
בנדיבות עוד מעט מרחב תנועה. אז הטלה, הטיל פוגע. כל היושבים מתו.
"סיכול
ממוקד" מכנה הש"ב את ההוצאות להורג מהאוויר. המטרה היא טרוריסטים של
החמאס ומתכנני פיגועים של הג'יהאד האיסלמי. ש"ב הוא השם הקודם של השירות
החשאי הפנים-ארצי של ישראל, הממונה על הלוחמה בטרור. את ראשיו מדמיינים כבעלי קו
תקיף, כמשרתים כנועים של מדינתם, שפורצים בצחוק מתגלגל כשהם רק שומעים את המלה:
"תהליך השלום".
בלתי
מתקבל על הדעת שמנהלים לשעבר של הש"ב מתבטאים מול המצלמה ומדברים בגלוי על
עבודתם, על ארצם, על הפלשתינים. אבל הם עשו זאת. עמי איילון , יובל דיסקין, אבי
דיכטר, כרמי גילון, יעקב פרי ואברהם שלום מסרו לבמאי הדוקומנטרי דרור מורה מידע,
ומה שהם אומרים, מעולם לא נשמע: הם מודים, שישנם רגעים, שבהם חייהם נעצרים, בלילה
או בחופשה. "אתה חושב, שזה לא נורמלי: הכוח הזה למחות בשנייה חיי אדם, ולו גם
של טרוריסטים." הם אומרים שישראל זוכה בכל קרב, אבל מפסידה במלחמה. הם אומרים
שרוב ראשי הממשלה היו שוי-נפש כלפי הפלשתינים, אהוד ברק, גם את זה אומר אחד מראשי
השב"כ, לחץ בקמפ-דיויד על עראפת והתרברב בכך שבנה את רוב ההתנחלויות."
היינו צריכים לסגת לפני שהם יזרקו אותנו. כעת אנו הופכים את חייהם של מיליוני אנשים
לבלתי-אפשריים, אנחנו מאריכים את סבלם לאין שיעור."
"השכם
להורגו" (שומרי הסף) נקרא הסרט הדוקומנטרי, שארטה תשדר ב-5 במרס ב20.15 וARD ב-6 במרס ב-22.45 ושמציב
בפני הצופים פרדוקסים חסרי-תוחלת. "רצינו ביטחון", אומר למשל עמי
איילון, "וקיבלנו טרור. הפלשתינים רצו מדינה וקיבלו כל הזמן עוד התנחלויות
יהודיות." או: סיכולים ממוקדים אינם מלמדים איש בינה, כל טרוריסט מת יוצר טרוריסט
חדש. אבל גם למסקנה ההפוכה אין תוקף: "אפשר היה לומר: בואו נפסיק להרוג, אז גם
הם יפסיקו. החשבון איננו נכון: הם ממשיכים."
כוח
וכוח נגדי, כך טוענים ראשי השב"כ, כבר שינה את "אופי העם". ישראל
הפכה ל"צבא כיבוש ברוטאלי" (אברהם שלום), המדינה "אכזרית נגד
עצמה" ו"אכזרית נגד הפלשתינים, שאנו שולטים בהם בתואנה של מלחמה בטרור.
דרור מורה מקריא ליובל דיסקין משפטים של הפילוסוף היהודי ישעיהו ליבוביץ' מהשנה
1968: "ישראל תהפוך למדינת משטרה, לשלטון קולוניאלי מושחת שמדכא את הערבים ומטפח
בוגדים." לא, אומר דיסקין, "ישראל איננה מדינת משטרה, אבל חוץ מזה כל
מלה נכונה."הסרט עוצר את הסצינה, ומאוחר יותר נשמע יעקב פרי: "באמצע
הלילה אתה דופק בדלת ומעיר משפחה. הבכי של האם, רגעי הפרידה האחרונים של החשוד,
שאתה קורע מזרועות משפחתו. אתה רואה משפחה סובלת, אבל הקשה ביותר הוא מה שקורה בין
הורים וילדים, זה משפיע עליך עמוקות. כשאתה נפרד מהשירות, אתה נוטה קצת שמאלה
מבחינה פוליטית."
הכלא
שאליו מובא החשוד, הוא "כל כך נורא, שכל אחד יודה מרצונו ברצח ישו."
מניעת שינה, תנוחות ישיבה משפילות במשך שעות, אז טלטול, קשירת עיניים, הטלת אימה.
"אתה חייב להשתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותך." כמו כשלאחר הפיגוע
הרצחני באוטובוס בשנת 1994 נפטר פלשתיני מטראומת הטלטול, התעוררה מחלוקת על שיטת
חקירה זו. ללא הטלטול הברוטאלי שקעו אחוזי ההודאה מתשעים לשבעים. "אתם רוצים
בזה?"
אז
שואל דרור מורה את ראש השב"כ הזקן ביותר, אברהם שלום, על מקרה "קו
300". ארבעה פלשתינים תפסו בשנת 1984 אוטובוס, שניים נורו, שניים נותרו
בחיים. שלום נתן הוראה "לסיים את העניין". החיילים שברו את עצמות
המחבלים והיכו באבנים בגולגלתם. למה? "לא רציתי שטרוריסטים יעמדו
למשפט". "והמוסר?" שואל מורה. "מוסר? כשמדובר בטרור אין מוסר.
איפה המוסר אצל טרוריסטים?"
ראשי
השב"כ אינם תמיד תמימי-דעים, אבל כולם אומרים שרצח רבין היה נקודת-מיפנה. עקב
כך נעצר תהליך השלום: הרוצח, טוען כרמי גילון, השיג את מטרתו. "הוא שינה את
מהלך ההיסטוריה, עד היום. ישראל חצויה כעת ולגבי הימין הקיצוני ממילא אין לאיש
אשליות. פעם תקפה קבוצת קנאים את ראשי הערים של שכם ורמאללה ורצתה להרוג 250
פלשתינים. הם נשפטו, אבל בלחץ חוגים מקורבים לממשלה השתחררו במהרה. דתי אדוק אומר
למצלמה: "הפלשתינים שקצצנו את רגליהם, זה קרה בצדק".
צילומים
היסטוריים משולבים בראיונות, כמה מהם מעולם לא הוצגו לצופים גרמנים. מי שראה את כל
זה, איננו מאמין יותר בשלום, בסוף לבניין ההתנחלויות, במדינה פלשתינית. אבל אם לא
תקום מדינה כזו והפלשתינים לא יזכו לייצוג, גם את זה לומדים, ישנה תמיד קבוצה
שמרויחה מזה, כמו אז כאשר אש"ף חדל מטרור ונוצר חלל שהחמאס מיד ניצל. מה
לעשות? פיתרון צבאי, אומר אבי דיכטר, אין, שלום מתבסס על אמון, לא על נשק. אז
מוכרחים לדבר. גם אברהם שלום רוצה לדבר עם כולם, אפילו עם החמאס. לדבר עם האויב
המושבע, שרוצה רק דבר אחד: למחות את היהודים מעל פני האדמה.
סוף
הכתבה
אני
מתרגמת מגרמנית: העיתונאים כותבים מזיכרונם. מה בדיוק נאמר במקור אינני יודעת כי
לא ראיתי את הסרט, רק קראתי הרבה אודותיו. תומאס אסהוייר איננו מומחה לישראל אבל
נדמה לי שהוא קלט את אברהם שלום יותר מאחרים, את האיש הברוטאלי הזה שמוכן למתוח
ביקורת על כל העולם אבל את מעשיו הנוראים שלו עצמו מצדיק. את הצביעות של יעקב פרי
ואבי דיכטר קשה יותר לחשוף, היא איננה צועקת לשמיים. ובכל זאת יעקב פרי מקפיד
להבהיר שרק כשמסיימים את השירות נוטים שמאלה, לא דקה אחת קודם. להעיר משפחות בלילה
זה משהו שעושים כשאתה חייל צעיר, לא כשאתה ראש השב"כ. אם זה כל כך השפיע על
יעקב פרי, מה גרם לו להמשיך בשירות עד שהגיע לצמרת? קודם הוא לא הבין כמה זה
מזעזע? מישהו הכריח אותו?
את
הסרט מוכרים בגרמניה כ"דברים שטרם נשמעו" מפי "אנשים שמעולם לא
דיברו". למי שרואה בעיקר טלויזיה ישראלית קצת קשה שלא לצחוק מההישג העצום של
לראיין את יעקב פרי ואבי דיכטר, עמי איילון וכרמי גילון. אפילו אברהם שלום כבר
דיבר לפני שנים על רצח השבויים בעיתונות הישראלית, ואז זה היה מזעזע בשבילי, למרות
שכבר אז ידענו הרבה ורק נשארה השאלה הפתוחה אם יצחק שמיר ושמעון פרס ידעו או הורו
על רצח השבויים. בשאלה הקשה והבאמת מזעזעת הזאת הסרט איננו מחדש. מי שרוצה להביא
מידע חדש שואל ומקשיב, לא מקריא למרואייניו הצהרות של ישעיהו ליבוביץ' שגם בישראל
וגם בגרמניה מכירים היטב כבר יותר מארבעים שנה. משום מה דואגים לציין בעיתונות
הגרמנית שליבוביץ' הוא "פילוסוף יהודי" - כדי לתת תוקף לדברים, כפי
שמנסים לתת תוקף לדבריהם של ראשי השב"כ?
רשימה
ראשונה על "שומרי הסף". המשך יבוא
