יום רביעי, 17 ביולי 2013

טוב ללכת אל בית אבל



"טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה" אמר קהלת. הפסוק הזה מזמזם בראשי כל צום תשעה באב, כשאני מקשיבה לדיונים האם תשעה באב עוד שייך לימינו ואם לא צריך להפוך אותו ליום שמחה על בניין ירושלים בימינו. מגילת קהלת סמוכה למגילת איכה ואני קוראת גם אותה בתשעה באב, למרות שאין זה המנהג. בשתי המגילות חוזר הביטוי "אֵין לָה מְנַחֵם". במגילת איכה כבר בפסוק ב בפרק א: "בָּכוֹ תִּבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחְיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם", ושוב "עֵינִי עֵינִי יָרְדָה מַיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם" (א, ט"ז) "פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ" (א, י"ז) "שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי" (א, כ"א) ואילו במגילת קהלת פרק ד פסוק א: "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וַאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִּים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשֶּׁמֶש וְהִנֵה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִּים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִּיָּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם". אני חושבת אם יש קשר בין שתי המגילות האלה ואינני יודעת לומר, אם בכוונת מכוון או רק במקרה נסמכו זו לזו. מגילת איכה כולה זעזוע מזוועות החורבן הנוחתות על הקורא בזו אחר זו עד צאת נשמתו כשם שהן נוחתות על ירושלים, ואילו קהלת מתאר ימי שלוה ורווחה, מדבר מפי מי שמזלו שפר עליו, והעוולות הן עוולות חברתיות, אי צדק ועושק שהוא רואה, לאו דוקא חווה בעצמו. וכמובן המוות. במגילת איכה הוא ניחת מיד אדם, למרות שבמגילה הוא מתואר כמעשה ידי האל שהפך אויב לעמו. נדמה לי שיש התרסה בתיאור הזה "הָיָה ה' כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ שִׁחֵת מִבְצָרָיו וַיָּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה" התרסה גדולה, כמעט התגרות בבורא עולם. ואילו בקהלת יש עוול מידי אדם ויש מוות מיד האל, מוות שהוא גורל: "מִקְרֶה בְּנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה", ואין זוועה במוות הזה, רק עצב והשלמה: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ: טוֹב כַּעַס מִשְׂחֹק כִּי בְּרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב" (קהלת ו, פסוקים ב-ג). אבותינו חיו בימי איכה ולא שאלו את עצמם אם לשמוח בתשעה באב – רעיון הפיכת תשעה באב ליום שמחה מופיע כבר אצל חז"ל – ואנו חיים בימי קהלת, ויש המבקשים לשמוח בתשעה באב, ואני חושבת " טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה". אני פוסעת בשעת לילה ברחובות הריקים, על המדרכות הריקות ממבלים ליד בתי הקפה הסגורים, הכל שקט, כמעט אפשר לשמוע קול דממה דקה, ואני חושבת לעצמי: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה", "טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִיש שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים, כִּי כְּקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל". גם את ערבי השבתות אני אוהבת, כשהמדרכות ריקות ובתי הקפה סגורים ומלבד מכוניות חולפות שקט. גם הנהגים אינם מגבירים את הרדיו ואינם צופרים, ושיירת ראש הממשלה איננה עוברת בקול תרועה. רק שקט ברחובות, ואני מהלכת לאטי ואינני צריכה לפלס את דרכי בין המבלים ששחוקם כקול הסירים תחת הסיר. שבת קול הסירים תחת הסיר ושבת קול הסירנות תחת הסירה. שקט. קול דממה דקה.
גם ביום העצמאות שהיה ליום הסירים וקול שאונו כקול הסירים תחת הסיר אני אומרת לעצמי "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה" ולבי נמשך לעצב יום הזיכרון ולא לשמחת יום העצמאות והמונה וקול סיריה תחת הסיר וריח עשנה המעשן מעל הסירים ומתחת הסיר.
ולשמחה מה זו עושה. האם הבנייה החדשה משכיחה את גודל החורבן, חורבנו של העם היהודי בטרם עלה ובטרם בנה? האם היא משכיחה את האסון שכל כך בסמוך לו הוקמה המדינה? ואת הדם שנשפך כדי להקימה? האם המחיר הוא כה זול שכבר אין מקום ליום האבל? האין זו שמחת כסילים שקולה כקול סירים תחת הסיר וכקול הסירנה בחוצות, קול של יוהרה?
וטוב לי לשבת בבית אבל, וטוב לי השקט מקול השירים ומקול הסירים תחת הסיר, וטוב לי לתת אל לבי שטוב גורלנו מגורל אבותינו ומכל הזוועות והנוראות שבאו עליהם ואנו פטורים מעונשן וגם טוב לי לתת אל לבי שאיננו פטורים מעונשו של המוות כי הוא סוף כל האדם ואני נותנת אל לבי שכולנו נמות ואני מוצאת נחמה בכך שהמוות הוא סוף כל האדם וקץ יסוריו ושסוף כל האדם להיפטר מן העולם ואין לי צורך להחניק את זכר המוות בשחוק הכסילים שקולו כקול הסירים תחת הסיר. יפים בעיניי תשעה באב ויום הכיפורים ויש לי מנחם. 

ספר תרגומי קפקא שלי