בני אלון נגד אוולין הייז

ראיתי עכשיו סרט ממש מוזר בערוץ 10. זה היה בעצם פרק בסדרה על המקומות הקדושים, שמהפרקים הקודמים שלה, על קבר יוסף ועל הר הבית, ראיתי רק מעט, כי זכרתי הכל יותר מדי טוב מהחדשות בזמן אמיתי ודיכא אותי יותר מדי לראות את זה עוד פעם. אבל הפרק היום היה על קבר רחל, מקום שאינני מכירה. נדמה לי שמעולם לא הייתי שם, אפילו לא בקיץ שאחרי מלחמת ששת הימים, כשאבי לקח אותנו במכונית הפיאט 850 החדשה – נדמה לי שהדגם יצא משימוש – לראות את הגדה המערבית הכבושה, כי כולם חשבו שתוך חצי שנה לכל היותר יחזירו אותה לשלטון ירדן, כמו שהחזירו את חצי האי סיני למצרים אחרי מבצע סיני. זה היה הביקור הראשון שלי שם וכולם עדיין חשבו על האיזור בתור שטח ירדני. הביקור האחרון היה בלוויה של גבריאל בן חבריי איליין וחיים, שנרצח באכזריות נוראה עם שלושה מחבריו בפיגוע בישיבה בעתניאל. אז ראיתי שהכבישים בגדה נבנו על סוללות עפר גדולות. ככה לא בונים כבישים למכוניות אלא לטנקים – הכבישים שנסללו בגדה כאילו בשביל המתנחלים נועדו בעצם לאפשר כיבוש מהיר שלה מחדש, מה שהיה קשה יותר במלחמת ששת הימים בגלל הדרכים שלא התאימו לתנועת שיריון. המתנחלים הם מין תירוץ כזה לכל דבר, וגם מין גולם שקם על יוצרו, דבר שאפשר לחוש בעוצמה מיוחדת בסרט הזה. המתנחלים הם חלק חשוב בסרט על קבר רחל, אבל הסיפור שהיה בסרט לא היה על העימות בין הישראלים לפלשתינים או בין המתנחלים לפלשתינים, הוא היה על מלחמה שמנהל הח"כ לשעבר הרב בני אלון נגד יהודיה אמריקאית בשם אוולין הייז שרכשה את קבר רחל והקימה עליו מבנה בכספה ורוצה לנהל אותו כמו שיהודים דתיים אמריקאים מנהלים פעילות יהודית: היא הקימה שם קבוצת לימוד לנשים שבמרכז עיסוקה דמותה של רחל אמנו שאוולין הייז מאד מזדהה איתה ומקדשת את זכרה בסגנון שאולי קצת מוזר לילידי ישראל כמוני: למשל היא כתבה שיר שהשורה החוזרת בו היא We are Rachel children ורואים איך מצלמים בקבר רחל קליפ של השיר ואוולין הייז שרה ומזילה דמעה. אני לא יודעת למה אוולין הייז מיד מצאה חן בעיניי, כי לכאורה היא אשה מאד שונה ממני מרקע מאד שונה, היא מדברת תערובת מצחיקה של אנגלית ברוקלינית ועברית תנ"כית, והיא סוגדת למקומות קדושים, דבר שבמשפחתי נחשב "לדרוש אל המתים" שזה אסור, כי צריך להתפלל לה' ולא לכל מיני מתווכים, למרות שאני בעצמי מודה שלפעמים אני מבקשת מסבא משה זיכרונו לברכה שיעזור לי אצל ריבונו של עולם, למרות שהוא בעצמו אסר לדרוש אל המתים, כי בעת צרה אין מדקדקים. אבל לא יכולתי שלא להזדהות עם אוולין הייז, שקנתה אדמה ליד קבר רחל והקימה מבנה והקדישה אותו ללימוד תורה לנשים, ואז מצאה את עצמה מול הרב והח"כ לשעבר בני אלון שביקש להקים בבניין של אוולין הייז ישיבה לגברים, ומרגע שהיא הסכימה לכך הוא השתלט על הבניין ומנסה לסלק אותה ואת קבוצת הנשים שלה, נועל בפניה חדרים בבניין שהיא הקימה בכספה ובקיצור מתנהג כמו שמתנחלים מתנהגים – משתלטים בכוח על מה שאינו שייך להם. אוולין הייז מנסה להילחם על רכושה ובני אלון טוען שבגללה אין שלום ובגללה הבניין – שאוולין הייז הקימה בכספה – הוא בניין רפאים, ושאוולין הייז היא בכלל זאת שמנסה לשלול זכויות מאחרים. מה הזכות שיש לבני אלון בבניין שאוולין הייז הקימה בכספה לא ממש ברור, חוץ מזה שבני אלון הוא מתנחל, ומתנחלים חושבים שהכל שייך להם, גם אם זה בעצם שייך לאחרים. לבני אלון יש הרבה קשרים והרבה כוח, והוא מנהיג קבוצת גברים – גברים בלבד – שמנסים להשתלט על הבניין של אוולין הייז ולהפוך אותו למוסד אופייני לאורתודוכסיה הישראלית והמתנחלית, כלומר מקום של גברים שלנשים אין בו דריסת רגל, כי בציונות הדתית והמתנחלית אמנם מתחתנים עם נשים ומביאים ילדים לעולם, אבל בשאר תחומי החיים מעדיפים לחיות במנזר של גברים. תומכיה של אוולין הייז הם יהודים ניו-יורקים כמוה, שחיים בחברה מערבית ולא במזרח-התיכון, ויותר רגילים לכנסיות מאשר למסגדים, כלומר יש ביניהם גברים שתומכים בשיוויון לנשים ובשיתוף נשים בלימוד ובפולחן. בקבוצה של בני אלון יש רק גברים שמתייחסים לנשים כמו שגברים בציבור המתנחלים הדתי מתייחסים לנשים, כלומר ככאלה שנועלים בפניהן את הדלתות גם לבניין ששייך להן והן הקימו בכספן. זה היה לכאורה סרט מוזר על נשים יהודיות שיותר סביר לפגוש בניו-יורק מאשר בירושלים, ולכן נראה בוודאי לבמאי מאד צבעוני לצלם אותן, אבל בעצם הסרט מתעד לא פחות את ההוויה המתנחלית, שדוקא בעימות מול אשה יהודיה-אמריקאית ולא מול הפלשתינים, בעימות שאי אפשר להיתלות בו בפיגועים הקשים, ברצחנות הפלשתינית שגם הישראלים השמאלנים ביותר מאד מפחדים ונגעלים ממנה, דוקא בעימות מול יהודיה זקנה ששרה We are Rachel children מתגלה באופן בוטה כל כך אופיים הרומסני והגברי שוביניסטי של המתנחלים שחייבים להשתלט בכל מקום ולתבוע לעצמם זכויות שאין להן שום בסיס מלבד יצר שתלטנות בלתי מרוסן וכוחנות וגזל כדרך חיים וחוסר היכולת שמדברים עליה בסרט לשים לעצמך גבולות או בכלל לכבד גבולות, מה שהופך את הדיון המצולם בסרט בפסוק "ושבו בנים לגבולם" לאירוני משהו. לפעמים דיונים פמיניסטים על הקשר בין התנחלות לדיכוי נשים נראים מאד מופשטים ואפילו מלאכותיים, אבל בסרט הזה על קבר רחל ועל מלחמתו של בני אלון באוולין הייז הכל מאד מוחשי, ואפשר לראות ולמשש בידיים איך מי שרומס את הפלשתינים רומס גם נשים ממש באותה דרך, אפילו כאלה שלכאורה הן אחיות לדיעה ולדרך, ומבקשות להשיב בנים לגבולם, ביטוי שאפשר לפרש כנראה בהרבה מאד דרכים.