קופסה סגורה

ביום חמישי בערב אחי התקשר לומר לי שהוא שב הביתה מבית החולים. הייתי מאד מאושרת שהוא היה מסוגל להתקשר בעצמו ולדבר איתי קצת, כי כשביקרתי אותו בבית החולים הוא התקשה להחזיק משהו ביד וכל מלה עלתה לו במאמץ גדול. הצוות בבית החולים חשב שעכשיו הוא מרגיש הרבה יותר טוב ואפשר לשחרר אותו הביתה וגם אני חשבתי שהשיפור מאד משמעותי, אבל אחי אמר שהוא דוקא מרגיש פחות טוב, ועלה בדעתי שדוקא כשמצבו משתפר הוא סובל יותר. זאת מחשבה שמאד קשה לי מצד אחד ומצד שני מאד מנחמת. כשביקרתי בבית-החולים הייתי מאד מוטרדת מרעש הבניין של האגף החדש ומקולות הדחפורים והמקדחות וחשבתי איך החולים הקשים ששוכבים חסרי אונים באגפים הישנים סובלים את הרעש הזה, אבל אחי חוה את בית החולים כמקום מאד שקט, וחשבתי שאולי המחלה שגורמת לחולים כל כך הרבה סבל אולי בדרך מוזרה גם מגינה עליהם, מבודדת אותם מהעולם וגורמת שלא יחושו את הכאב והסבל במלואם. גם בחום הקיץ שמעיק עלי מאד אחי איננו חש. בבית החולים נטפה הזיעה מפניי ולו היה קר, הוא ביקש להתכסות בעוד ועוד שמיכות. הייתי מאד מיואשת, אבל עכשיו חזרה אליי התקוה. שוב אחי מנסה להילחם. הוא מנסה ללכת קצת בבקרים. בבוקר הראשון הלך רק קצת, הוא אמר, לא היה מרוצה מעצמו, אבל קיוה להתחזק. אני הייתי מאושרת לשמוע שהוא בכלל מסוגל לרדת את המדרגות וקצת ללכת. הוא היה כל כך חלש בשבוע שעבר, ועכשיו כל דבר נראה כמו שיפור גדול. שאלתי את הרופאה מה קורה והיא אמרה לי שהם פשוט לא יודעים. המוח הוא קופסה סגורה, והמכשירים שלהם שהם כל כך מתוחכמים ומשוכללים מצליחים לראות רק מעט. האם הטיפולים הקשים שאחי עבר עזרו לו בסופו של דבר, או רק גרמו לו סבל והרעו את מצבו? אינני יודעת וגם הרופאים בעצם אינם יודעים. שאלתי את אחי אם עדיין כואבת לו הרגל – בבית החולים כאבה לו מאד הרגל - והוא אמר שאיננו יודע לומר. בהתחלה זה נשמע לי מוזר, ולמחרת כשדיברתי איתו שוב הרגשתי שהוא מנסה לומר לי שהוא לא מרגיש מספיק טוב כדי לבודד כאב אחד, כי בעצם כל הגוף שלו חולה וקשה לו לומר מה בדיוק כואב ומה לא, קשה לו למקם ולצמצם את הכאב, ושוב היכתה בי המחשבה הזאת, שאולי דוקא השיפור במצבו גורם לו יותר סבל מהמצב הקשה שהיה בו קודם. בכל אופן ברור שעכשיו הוא מנסה להילחם, הוא מנסה ללכת קצת בבקרים ומקוה שיהיה לו כוח ללכת קצת יותר, והוא מקוה להשתקם מהר, הוא אמר, וברגע הראשון לא הייתי בטוחה למה הוא מתכוון, להשתקם מההשפעות הקשות של המחלה שאין לה מרפא או להשתקם מההשפעות הקשות לא פחות של הטיפולים, שמהן אולי הוא יכול להשתקם. רציתי לאחוז בידו, אבל חיפה רחוקה מירושלים, נדמה כאילו עכשיו אני מודעת לראשונה למלוא המרחק הזה, לראשונה הוא מפריע לי מאד. כל השנים רציתי להתרחק, שנאתי את האנשים שמארגנים מפגשי עבר ומתקשרים אליי להזכיר לי את ילדותי. גם עכשיו אינני רוצה להיזכר בעבר, אבל הייתי רוצה לבקר את אחי בכל יום וללכת איתו קצת או לשבת קצת ביחד בלי לדבר הרבה, ממילא הדיבור קשה לו, במהרה הוא מתעייף ומבקש לשכב. הייתי רוצה רק לבוא אליו כל יום, לבשל לו אוכל שהוא אוהב ולשבת קצת לידו ולהחזיק לו את היד, ולחשוב על החיים שלנו שהם מוזרים, הם אינם הולכים בקו ישר אלא מסתובבים במעגלים, ככל שאנחנו מתרחקים מהראשית פתאם הכל מסתחרר ואנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה. אמרתי לרופאה שהיתה מאד קשוחה ומרוחקת שאני אחותו הגדולה והוא אחי היחיד, ובאותו רגע הרגשתי מאד מאד קטנה, הרגשתי שהגוף שלי מתכווץ כל כך שבקושי הוא ממלא את החולצה והחצאית, כל כך מתכווץ שהראש שלי כמעט נוגע בסנדלים, ושאם הרופאה תיסע לעברי על כסא הגלגלים שלה היא תדרוס אותי בקלות, וגם הקול שלי הלך ונחלש עד שנאלם. אחר כך יצאתי מן הדלתות הגדולות של המחלקה, תמיד הדלתות במחלקות בתי החולים נראות לי כמו דלתות של בית סוהר שעלולות להיסגר עליך שלא תוכל לצאת משם, למרות שהן דלתות ללא מנעולים וללא סורגים, ומי שרוצה יכול להיכנס, כי אף אחד לא נכנס למחלקה האונקולוגית מרצונו אם אין לו סיבה ממש טובה. הלכתי לתחנת הרכבת ועליתי על הרכבת שנראתה לי כמו רכב חלל שבא לקחת אותי חזרה לכדור הארץ, ישבתי ליד עולה צעירה מרוסיה שמדי פעם דיברה מלים ספורות עם אמה שישבה ממול ורוב הזמן קראה את ה"הוביט" במקור, היא נראתה די מרותקת, וחשבתי שהעולמות הרחוקים והמוזרים והמיסתוריים הם ממש כאן בתוכנו, והם אפילו אינם נסתרים מן העין, כפי שמספרים לנו בכמה סיפורי פיות, הם ממש כאן בינינו ובתוכנו, ואנחנו בדרך כלל אפילו רואים אותם, אבל בצורה אחרת, ורק פתאם מכה בנו התובנה שנפלנו לעולם אחר שהדלת אליו בכלל לא סודית ולא מופלאה, סתם דלת אפורה או לבנה של מחלקה בבית חולים, שמהצד השני שלה יש קיום אחר, שהחוקים שלו לגמרי שונים, ואם נפלנו לשם אנחנו עלולים מאד מאד לקטון, להפוך זעירים כגמדים, וגם אם נצליח לגדול בחזרה יהיה מאד קשה ומאד רחוק לחזור לעולמנו הקודם.