יום שבת, 19 באפריל 2014

גבריאל מרקס



היכן הוא אהבה בימי כולרה? האם השאלתי אותו למי, או שכחתי אותו באחת מתחנות חיי? והספר ההוא, המוקדם, איך קראו לו, שלכת, שאהבתי אותו. רק את אהבה ושדים אחרים אני מוצאת, ספר שפחות אהבתי. את מאה שנים של בדידות קראתי כשלמדתי בתיכון. נשארתי ערה עד שתיים או שלוש בלילה כדי לסיים אותו, ואבי כעס. הסוף דיכדך אותי מאד, לא הבנתי את פשרו. אבל מאהבה בימי כולרה אני זוכרת משפטים שלמים. זה ספר נורא. יש בו איש זקן שמקיים יחסי מין עם ילדה שהוא אפיטרופוס שלה, וכשהוא חדל לשכב איתה, לאחר שהשיג סופסוף לאחר חיים שלמים את אהובתו מימי נעוריו שהוריה הפרידו ביניהם והשיאוה לאחר, הילדה מתאבדת. זה סיפור צדדי בספר. מקובל להתעלם מסיפורים צדדים בספר, להתמקד בסיפור העיקרי, אבל משום מה אלה הסיפורים שלוכדים את דימיוני, אולי מפני שלדמויות משנה קורים תמיד דברים אמיתיים יותר וגם דברים נוראים יותר, או בעצם הדברים הנוראים שקורים להם, כשהדמויות המרכזיות דורסות אותם, אינם מעניינים איש, ואני חושבת, מישהו צריך להתעניין בדמויות המישנה. באהבה בימי כולרה דמויות המישנה מעניינות במיוחד, בעיניי מעניינות יותר מהגיבורים האמיתיים, שהם לא אנשים מעניינים במיוחד, כי מרקס בהחלט ידע לכתוב ספרים מעניינים מאד על אנשים משעממים. ישנו הרופא שלוקח המון תרופות אבל מסרב לתת משכחי כאבים לחולים, כי כאבים של אחרים קל יותר לסבול, והוא מתאבד בתחילת הרומן שנפתח בריח של שקדים מרים, שזה ריח של ציאניד. ישנה המאהבת שאומרת שלהתחתן בלי אהבה זו הצורה הגרועה ביותר של זנות, משפט שעורר בי הרבה מחשבות ואולי גם רגשי אשמה, וישנה הילדה שמתאבדת כשפלורנטינו אריסה מפסיק לקיים אתה יחסי מין, כי פלורנטינו אריסה הוא אדם נורא, אבל נדמה לי שגבריאל מרקס איננו רואה אותו כך. אינני יודעת בוודאות מה הוא חושב על דמויותיו, ואת חיים כדי לספר התחלתי לקרוא ולא הצלחתי להמשיך. הכל היה שם מאד מוזר ולא התחשק לי להמשיך לקרוא. בכלל כבר לא רציתי לקרוא את ספריו. אולי הוא השתנה וסביר יותר שאני השתניתי, אבל על אהבה בימי כולרה אני חושבת כל הזמן. זה רומן וגם ספר פילוסופי על אהבה, למרות שנדמה לי שאף אחד לא התייחס אליו בתור ספר הגות על אהבה. במיוחד המשפט הזה שהוא חוזר עליו כל הזמן, שאפשר להחליף אהבה באהבה, זה משפט שמטריד אותי מאד. כשכותבים ספר אפשר להחליף אהבה באהבה אפילו מבלי להרגיש, אפשר לצקת את אהבתך לאדם אחד לאהבה של דמות בספר לדמות אחרת, והאהבה הזאת תלבש את דמות אהבתך האמיתית. זה קרה לי פעם מבלי שהתכוונתי לכך. אבל בחיים האמיתיים, איך אפשר להחליף אהבה באהבה, והאם באמת אפשר? האם אפשר להעביר אהבה מאדם לאדם כמו שמעבירים חפץ ממקום למקום? כאילו האהבה היתה מטען שאפשר לארוז ולהעביר מכאן לשם, ולא משהו שצומח בין שני אנשים כמו אד שמתאבך מהתנגשות מכוניות ומיד נעלם ומשאיר רק גל חום שגם הוא ממהר להיעלם. אולי זו לא דוגמה מוצלחת, ההתנגשות. אנשים מתקרבים זה לזו לאיטם, כמו חלזונות שזוחלים זה לצד זה ואז מתקשים להיפרד. לחלזונות כמובן הכל קל יותר כי הם דו-מיניים, וזה מגדיל מאד את טווח הבחירה שלהם. האדם איננו נהנה מטווח בחירה שכזה. אדם רוצה לחשוב שהאהבה שלו היא יחידה במינה וחד-פעמית, המחשבה שהאהבה היא מטבע עובר לסוחר היא מחשבה עצובה ומטרידה. ובעצם המסקנה המתבקשת מאהבה בימי כולרה היא שאי אפשר להחליף אהבה באהבה, אלא שהאהבה הראשונה תמיד מנצחת. המשפט האחרון איננו לקוח מהספר של מרקס אלא מהסרט של סקולה "קפיטן פראקסה", שהוא אחד מהסרטים המופלאים ביותר שראיתי, אבל כנראה זו אינה המצאה של התסריטאי אלא אימרה מקובלת. יש אנשים שחושבים שרק האהבה הראשונה היא אמיתית והאהבות האחרות הן רק תחליפים לאהבה הראשונה. אני כמובן אינני יכולה להאמין בכך. אולי אני שייכת לפתגם אחר, זה שאומר שהאהבה הגדולה ביותר היא אהבתו הראשונה של הגבר ואהבתה האחרונה של האשה. מדוע זה כך קשה לומר, אולי מפני שהגברים הם אלה שרשאים לבחור, והנשים רשאיות רק להיענות. כמובן יש הכופרים בכך. בימינו יש אנשים שכופרים בכל דבר, אבל החיים חזקים ממחשבותיהם של אנשים. מעולם לא הצלחתי להחליף אהבה באהבה, למרות שהאהבות ניצתו ובערו ודעכו לאיטן בזו אחר זו. או אולי בזו אחר זו זה דבר שמוגזם מאד להגיד על מישהי שהאהבה תפסה בחייה חלק כה מצומצם ונדיר, וגם הוא התקיים בחלקו הגדול במחשבות, אולי התקיים יותר במחשבות מאשר בחיים.      
בכל אופן גבריאל מרקס נפטר, הלך לעולמו, ועלתה בדעתי המחשבה שהוא היה מעדיף ללכת לגיהנום מאשר לגן עדן, כי בגן עדן יהיה לו ממש משעמם, ואילו בגיהנום נדמה לי שהוא ימצא עניין רב והרבה חברים. גבריאל מרקס הוא סופר שגורם במיוחד לחשוב על כך שגן העדן הוא הגיהנום ולהיפך. אנשים קראו אותו בשקיקה כי הוא גרם להם להרגיש שגן העדן הוא הגיהנום, כלומר שניהם אחד הוא, ושניהם כמובן עלי אדמות. הספרים שלו לא היו שמחים, והאהבות שלו לא היו שמחות. הן היו כורח. הגיבורים שלו היו אנוסים לאהוב ולחיות למען אהבתם. בדרך לשם נדמה שהם לא ראו דבר ורמסו ללא רחמים כל מה שעמד בדרכם. אולי מפני שהיה קתולי והאמין שהאהבה היא קודם כל חטא, ולכן דרכה היא דרך חטאים, אולי זו התרבות הלטינית ופולחן האהבה שלה, בעיקר האהבה הגברית שהאשה היא מושא אילם שלה, אולי היתה למרקס השקפה פסימית על טבע האדם, ואולי פשוט כך חוה את החיים, כחיים שהאהבה מניעה אותם בכוח או מנועה מהם בכוח, תמיד בכוח. ללא ספק גבריאל מרקס ידע הרבה מאד על כוחה של האהבה.