יום שבת, 16 באוגוסט 2014

אחי ז"ל



אתמול התפרסם בעיתון "הארץ" הספד של עפר אדרת על אחי,הפרופ' גלעד מרגלית, שנפטר ב-23 ביולי האחרון ממחלת הסרטן. כתבתי בבלוג בעיקר על ההתמודדות עם המחלה ולא כתבתי הרבה על עבודתו של אחי. יש לי המון דברים לספר אבל עדיין מאד קשה לי לארגן את המחשבות. אחי כתב את הדוקטורט שלו על היחס לצוענים בגרמניה אחרי המלחמה. על כך שאותם אנשים ששלחו אותם לאושוויץ נתנו אחרי המלחמה חוות דעת שהצוענים אינם נרדפים פוליטים, אלא סתם פושעים, ולא מגיעים להם פיצויים. אחי אמר שיותר קל לו לעסוק בצוענים מאשר ביהודים. בכלל הרבה שנים הוא ברח מהנושא ועסק ביוון וברומא העתיקות. אחרי התואר השני היה לו משבר והוא חשב לעזוב בכלל את העיסוק בהיסטוריה, אבל לא היה בעצם שום דבר אחר שהוא רצה להיות חוץ מהיסטוריון, ואז הוא החליט לעסוק במה שבמשפחה שלנו מעולם לא דיברו עליו בקול רם, רק ליחששו, השואה. במשפחה של אמי דיברו מעט על האחיות של סבי ובני משפחותיהן שנרצחו, ובמשפחה של אבי בכלל לא, כאילו לא היה להם שום קשר לזה, ורק בבגרותי הבנתי שאחד עשר האחים הגדולים של סבתי מצד אבי, שהיתה בת הזקונים, וכל בני משפחותיהם מלבד אחיין אחד שברח לברית המועצות, נרצחו בשואה. את מספר בני המשפחה שלנו שנרצחו בשואה איננו יודעים וגם לא את שמותיהם, הם אולי עשרות ואולי מאות אנשים. ולמרות שלא דיברו אצלנו בבית בכלל על השואה כולנו חיינו אותה כל הזמן. לא רק בגלל הבן דוד של אמא שרגא שהיה היחיד במשפחה שדיבר בקול רם, ואמר שבגיל תשע הוא ברח מאחת עשרה אקציות, ושאר בני המשפחה ניסו להסות אותו, שלא נשמע. עד היום אני מתפלאת לקרוא על אנשים שעלו לארץ מפולין ונסעו לפני המלחמה לבקר את המשפחות. במשפחה שלנו היה ברור שפולין זה מקום שבאים ממנו אבל בוודאי שלא חוזרים אליו, למרות שמשפחתנו חיה בפולין הרבה מאות שנים. ברחוב שלנו היו הרבה אנשים שבאו משם, כמו שיינע שיינע שלבש חליפות לבנות ונעליים מוזהבות והיה פורט על הפסנתר בערבים ושר שיינע שיינע. אחי העניק לו את הכינוי שיינע שיינע, וליחששו שהיו לו מועדונים בגרמניה. גרמניה היתה מלה מגונה, ואנשים הגונים לא נסעו לשם.
הייתי בת שמונה-עשרה ואחי בן חמש-עשרה כשנסענו בעצם לאיטליה ומשם המשכנו לטירול ולזלצבורג ואז אבא שלי חצה את הגבול לגרמניה ולקח אותנו לברכטסגאדן לראות איפה היטלר אהב להיות וההורים שלי חשבו שזה יהיה מקום שומם והתפלאו שהיו שם המון אנשים, זה הבהיל אותם שבאו לשם המון בחורים צעירים. אני זוכרת שהם אמרו זה לזו איזו עליה לרגל. אף פעם לא הבנתי למה הם רצו לנסוע לשם. אני תמיד פחדתי מאד מנאצים וכשראיתי אותם ברחוב בוינה הייתי תמיד בורחת, למרות שלא תמיד זיהו אותי כיהודיה. אבל אחי לא פחד מאף אחד, והלך להפגנות של נאצים ודיבר איתם והקליט אותם וצילם אותם. הוא אמר שהוא נראה כמוהם כי היה גבוה ובהיר וקירח, והם מקבלים אותו כאחד משלהם. אני חושבת שהיה באחי משהו משחקן התיאטרון, שמשהו מאד שיעשע אותו בלהתחזות לנאצי. הוא תמיד חתר למגע, תמיד דיבר עם אנשים שאני התרחקתי מהם, תמיד היה מתערב באנשים, יושב לילות שלמים עם היסטוריונים גרמנים ומדבר איתם בלהט, כאילו הם ישתנו. לא היה בו שום דבר מהיאוש השקט שלי. הוא ישב שעות ודיבר עם אנשים מתוך אמונה שאפשר להשפיע עליהם ואפשר לשנות. הוא אהב את האימרה של ישו "היו ערומים כנחשים ותמימים כיונים" (מתי פרק י) וחשב שיוכל לאמץ אותה, אבל הוא היה בעיקר תמים כיונה. ההיסטוריונים הגרמנים בני גילו הגנו על מוריהם הנאצים, טענו שהללו לא באמת חפצו להצטרף למפלגה, שצירפו אותם בכוח, מה שלא קרה ולא היה בו צורך. התירוצים האלה עוררו בי כעס, אבל אחי לא כעס עליהם במיוחד. על נורברט פריי, תלמידו של מרטין ברושאט שהתווכח עם שאול פרידלנדר וטען שפרידלנדר כניצול שואה איננו יכול להיות אובייקטיבי, כאלו מישהו שהיה במפלגה הנאצית כן יכול להיות אובייקטיבי, לאחר שהבעתי את אכזבתי מכך שנורברט פריי טען לאחר גילוי כרטיס המפלגה הנאצית של ברושאט שהאחרון צורף למפלגה בעל כורחו ובלי ידיעתו, דבר שלא היה כמותו מעולם במפלגה הנאצית, אמר לי אחי שברושאט היה בשבילו כמו אבא וטיפח אותו. לא הבנתי את החמלה שהיתה לו על הדור השני של הנאצים ואת הידידויות שקשר איתם. הוא רצה להכיר אותם כאנשים והכיר אותם כאנשים, ואחר כך התקשה לדון אותם לכף חובה. אולי פעם, בצעירותי, הייתי כמוהו, אבל עם השנים הלך וירד עלי היאוש. אחי חיפש את התקוה. נדמה לי שלמרות שראה וידע את השקרים, העמדות הפנים, את כוחן של ההשקפות הישנות, הרגיש נוח בגרמניה, ורצה גם להתיידד וגם להתווכח, שני דברים שפחות ופחות טרחתי לעשות.
פעם, לפני שנים, כשהייתי משוכנעת שאמות שנים רבות לפניו, אמרתי לו שהחיים אינם בעיניי אושר גדול והמות איננו אסון גדול. הוא לא התווכח איתי, חשב שאני מדברת מתוך חיי, אבל הוא אהב מאד את החיים, ומאד נלחם במוות. זה מה שכואב לי הכי הרבה, שהוא כל כך רצה לחיות, כל כך נלחם לחיות, והוא תמיד ניסה לראות את היפה שבחיים ואת הטוב שבאנשים. ככל שקרב למוות ראה באנשים רק את הטוב ולא מצא באיש שום מגרעות. תמים כיונה הוא היה, בטובות וברעוֹת.