אליס מונרו והחולה שהתמרד

הסיפור של אליס מונרו Some Women, מהקובץ Too Much Happiness, "יותר מדי אושר", גרם לי הרבה שמחה, למרות שהוא סיפור עצוב על אדם חולה בסרטן הדם שנוטה למות. הוא מתחיל בזה שהמספרת אומרת שהיא כל כך זקנה שהיא עוד זוכרת שאנשים מתו מסרטן הדם. זאת אמירה מאד אירונית, כי גם היום אנשים עם מחלות כמו סרטן הדם או סוגי סרטן אחרים נופלים למשכב ומתים, גם אם כיום כל הזמן מדברים על לנצח את המחלה, שאין לזה כל כך קשר למציאות, שבה חולי סרטן מתים כל הזמן ממחלתם ואי אפשר כל כך לעזור להם, ואולי הם אפילו סובלים יותר מפעם, כי הטיפולים שאמורים לעזור להם גורמים להם הרבה פעמים סבל נורא ולא עוזרים להם בכלל. החולה בסיפור הוא חייל ותיק שלאחר שחרורו מהצבא למד בקולג' ושם הכיר את אשתו שהיתה מורה בקולג' ועדיין מלמדת שם, למורת רוחם של אלה שמסתייגים מנשים משכילות ועובדות. אחרי שהבעל חלה עבר הזוג להתגורר בבית אמו החורגת של החולה, והאשה המשיכה ללמד בקולג' פעמיים בשבוע, וכדי להשגיח על החולה באותן שעות נקראה המספרת, שהיתה אז נערה, להשגיח עליו, מה שלא דרש ממנה עבודה רבה. בעיקר להגיש לחולה מים או להוריד את התריסים בחדרו.

פעם בשבוע היתה מגיעה לבית מסז'יסטית כדי לטפל באם החורגת הזקנה, ואחרי המסז' היתה המסז'יסטית, שעבדה בעבר כאחות מעשית, עולה עם האם החורגת לחדרו של החולה, מפטפטת ללא הרף ומיטיבה את כריו ומשחקת איתו דמקה ומבלה עמו שעה. לדברי אמו החורגת, כך אמרה המסז'יסטית למספרת, היא משמחת את החולה הרבה יותר מאשתו.

ביום הלימודים האחרון בקולג', שהיה גם יום עבודתה האחרון של המספרת, המתין לה החולה וביקש ממנה ליטול מהמגירה מפתח ולנעול את חדרו ולהחביא אצלה את המפתח עד שאשתו תשוב ולא לספר על כך לאיש מלבד לאשתו, כאשר זו תשוב הביתה מן הקולג', ורק לה למסור את המפתח לחדרו הנעול. כשהמסז'יסטית עלתה באותו יום לחדרו של החולה, יחד עם האם החורגת, קמה מהומה גדולה - שתי הנשים היו משוכנעות שהחולה נעל את עצמו מבפנים. המספרת הקפידה לעשות כפי שביקש ממנה ומסרה את המפתח רק לאשתו, ששמחה מאד לשמוע מה התרחש. לאחר מכן עבר הזוג להתגורר בקוטג' שכור על שפת אגם, ששם נפטר החולה זמן קצר לאחר מכן.

אליס מונרו ראתה במעשהו של החולה מחוה של אהבה לאשתו, שאמו החורגת ניסתה לצער בהביאה לחדרו את המסז'יסטית. זה בוודאי נכון, אבל אני ראיתי בכך עוד משהו: מרד קטן של החולה, מיפגן קטן של חירות ועצמיות ובחירה חופשית שנשללות מחולים סופניים רבים.

כאשר אנשים מתייחסים לטיפול בחולה סופני הם מתייחסים בעיקר לצרכיו הגופניים והחומריים של החולה: האם רוחצים אותו, מחליפים את בגדיו ומצעיו, מאכילים ומשקים אותו ומעניקים לו את הטיפול הרפואי הדרוש, נותנים לו את התרופות הנדרשות וחובשים את פצעיו. כמובן מצפים ממטפלים בחולה להיות אדיבים וחביבים אליו. כל אלה הם כמובן דברים חשובים מאד שמשפיעים גם על מצבו הנפשי של החולה, אבל נוטים לשכוח שפעמים רבות המטפלים עצמם, גם המסורים שביניהם, הופכים למיטרד בלתי נסבל לחולה, כאשר אינם מסתפקים בפגיעה ההכרחית בפרטיותו ושוללים אותה לגמרי, כאשר הם מדברים ומתייחסים אליו כאילו הינו ילד קטן, מזלזלים ברצונותיו ומתעלמים מהם כאילו אין לו כלל רצון חופשי וחופש בחירה, וכופים את חברתם עליו ועל יקיריו כאשר אין לו ולהם כל עניין בה, או מפריעים לקשר שלו עם אנשים האהובים עליו. למטפלים יש נטייה לפתח יחס רכושני כלפי החולה כאילו היה חפץ הנמצא ברשותם, והם שוכחים לעתים שמדובר באדם בוגר בעל רצון חופשי, שהיותו מרותק למיטתו איננה צריכה לשלול את זכותו לפרטיות ולחופש לבחור לעצמו את החברה המועדפת עליו.

היכולת הזו של החולה בסיפור למנוע את הכניסה אליו ממי שמתראה כחפץ בטובתו, אבל בעצם עולה לו על העצבים ומעיק עליו, היכולת הזו נשללת מחולים כה רבים, שנאלצים להסכין עם נוכחותם של מטפלים שאינם רצויים להם בכלל או לפחות אינם רצויים להם בכל שעה ושעה. השגחה צמודה עשויה להיראות כלפי חוץ כטיפול מסור בחולה ולהרשים מאד את הסביבה, אבל היא עלולה גם להעיק מאד על החולה ולהפוך למיטרד. החולה אפילו עלול לחוות אותה כהתעללות והתעמרות, שהרי הוא שבוי במיטתו, איננו יכול לקום וללכת, וגם לסלק את המטפלים המעיקים עליו ומדברים אליו כאילו היה ילד קטן אין בכוחו וביכולתו.

לכן הסיפור הזה, שאולי הוא מעשה שהיה ואולי הוא פרי הדימיון, גרם לי שמחה מרובה. כשצופים בחולה סופני שתלוי כל כך במטפליו, כל כך מתחשק לפעמים לראות אותו קם ממיטתו ומסלק אותם, דבר שכמעט אף פעם איננו קורה בפועל. לרוב המטפלים הם אלה שמסלקים את מי שהחולה חפץ להנות מחברתו ללא הפרעה.

בסיפור הזה מחזיר החולה לעצמו את האוטונומיה שלו ואת כבוד האדם שהמחלה גזלה ממנו, ובוחר מחדש באשתו המורה, המשכילה, בעלת המקצוע, כבת לוויתו במסעו אל מותו. זה סיפור של אהבה, אבל בעיניי זה בעיקר סיפור של ניצחון קטן של חולה סופני על מי שמנצלים את מחלתו וחולשתו, ולו גם בכוונה טובה. ומכיוון שבחיים האמיתיים ניצחונות כאלה אינם קורים הרבה, הסיפור הזה שימח אותי במיוחד.