יום שבת, 22 בנובמבר 2014

אוה הופמן / אבד בתרגום



ספרה של אוה הופמן Lost in Translation (בתרגום העברי הוא נקרא לתמהוני "זרה בין המלים", ולא כפי שציפיתי "אבד בתרגום" או לכל היותר "אבודה בתרגום" אם רוצים להתחכם) – הוא ספר כל כך מלא וגדוש: אוטוביוגרפיה ומסה על לשון אם ולשון זרה וילדות בצל השואה והגירה כפויה והשתלבות ועלבונות הזרות והעוני והטיפוס במעלה הסולם החברתי והשאיפות להצלחה ופירסום ומחירן ואורח החיים האמריקני מנקודת מבטו של מהגר, שבכך היא הרבה יותר דומה לדה-טוקוויל מאשר לפרימו לוי, שאליו הישווה אותה מישהו, עד שנדמה שבספר הזה כלולים בעצם כמה וכמה ספרים, שמאפשרים לקורא ואולי גם מאלצים אותו לקרוא את הספר בכמה וכמה כיוונים או דרכים. אוה הופמן עצמה מושכת לכיוון האינטלקטואלי, האנליטי, המנוע מסנטימנטליות, והיא מקדישה הרבה מאמץ להסביר את השליטה העצמית שסיגלה לעצמה, שאמה מגדירה כהפיכתה מפולניה ל"אנגליה", וגם את שאיפתה האינסופית להצליח, להיות מישהו שהגיע לצמרת והשתלב בה בטבעיות, שהיא רואה בה שאיפה של בת מהגרים, שניזונה מאנרגיה של הגירה, מהצורך להוכיח שאינך פחות שוה מאחרים. המניע הכי חזק שחוזר לאורך הספר הוא הרצון להצליח בדרך של הצטיינות במשהו, להגיע למעמד מכובד בחברה ולהיות שייך, ואוה הופמן מייחסת זאת לחווית ההגירה בהיותה בת שלוש-עשרה מפולין לקנדה, שדירדרה את הוריה ממצב הרווחה היחסי שממנו נהנו בפולין ומעצמאותו הכלכלית של אביה כמבריח סחורות אסורות תחת המשטר הקומוניסטי, לקיום עלוב ולא פעם משפיל ממסחר בחפצים משומשים, ולעלבונות שהיא עצמה חוותה כאשר ניסתה להיות בת-עשרה מקובלת חברתית כפי שהיתה בפולין, שם חשה את עצמה שנונה ומשעשעת, וגילתה שקשיי ההתבטאות בשפה האנגלית אינם מאפשרים לה להיות הנערה שרצתה להיות, והיא פותחת איפוא במסע לכיבוש השפה האנגלית, שלו היא מקדישה בעצם את חייה, כאשר המטרה היא כל הזמן מטרה חברתית, כיבוש של עמדה נכספת של יוקרה חברתית – להיות אינטלקטואלית ניו-יורקית, ולהפוך את המוצא הפולני וכל המשתמע ממנו – המבטא הזר, נקודת המבט החוץ-אמריקנית, הביקורתיות של איש החוץ שמגובה בניסיון מבפנים – במקרה שלה מישרת כותבת ועורכת ב"ניו יורק טיימס", מחסרונות לנכסים, מאיפיונים של מהגר שדוחקים אותו למטה והצדה, לסגולות של איש הרוח שבעזרתן הוא אמור לרחף מעל קיומו המנוכר ולהמריא למרומי המעמד והיוקרה החברתית. הכנות והפירוט בתיאור עלבונותיה מנחיתות מעמדה כמהגרת ושאיפתה הבלתי מתפשרת לפצות עליהם בתנועה מעלה ופנימה אל נבכי היכל היוקרה של האינטלקטואלים היהודים אמריקנים, מעניקים לספר עוצמה ועומק והופכים אותו למרתק, ובה בעת מטרידים וגורמים אי נוחות מסוימת, שבמקרה האישי שלי נובעת מן הסתם מערכי האצולה הפולנית שבמשפחתי הציונית לא עברו שום תהליך של אמריקניזציה – הודאה בשאפתנות חסרת-מעצורים להצלחה שמטרתה לחפות על עלבונות מעמדיים כרוכה אצלנו במבוכה מסוימת, שהרי זו מידתם של העשירים החדשים ולא של האצילים מלידה, כפי שאנו נוהגים לראות את עצמנו ללא שום סיבה נראית לעין.
הספר מתחיל בסיפור ההגירה והוא מתאר את הילדות בפולין, לא לגמרי בלי אירוניה, כגן-עדן, ואת ההגירה הכפויה כגלות – במקרה זה אפשר היה לומר גם גירוש, כי היהודים נדחקו בשלהי שנות החמישים להגר מפולין, דבר שחזר על עצמו כעשור קודם לכן אחרי המלחמה וכעשור לאחר מכן בשלהי שנות הששים. אוה הופמן בהחלט מודעת לכך שמחשבותיה החוזרות על מה שיכול היה לקרות לו נשארה בפולין אינן ריאליות: לולא היגרו בסוף שנות החמישים, היו נדחפים להגר עשור לאחר מכן, ואולי היתה סובלת עוד יותר, מתקשה עוד יותר להשתלב בארץ חדשה. זו לא היתה הגירה מבחירה, עבורה זה היה גירוש מגן-עדן של ילדות שהיא זוכרת כמאושרת, עם הורים אוהבים שרצו להעניק לה כל טוב ויכלו לעשות זאת בפולין, אך לא יכלו עוד לעשות זאת כמהגרים מבוגרים בגילם, שבורים כלכלית ונפשית בקנדה. זו נקודת המוצא שלה – ההגירה היא שבר גדול בחיים מאושרים שממנה מתחילים חיים אחרים, שבהם היא ואחותה נאלצות להתבגר בטרם עת ולבנות לעצמן קריירה חדשה ועצמאית שכולה נולדת וצומחת מתוך יסורי ההגירה. כל קורותיה בקנדה ובארצות-הברית מתוארים כחלק מן המאבק להשתלבות, השתייכות, טיפוס במעלה הסולם החברתי והצלחה בלתי מעורערת, לא רק כזו שהפרט חש בה בינו לבין עצמו, אלא כזו שהכל אנוסים להכיר בה.
אבל בעושרו הגדול, וזה כמובן לזכות הכותבת, מאפשר הספר גם כמה קריאות אחרות, שאני, המעדיפה בעיקרון את הסנטימנטלי על האינטלקטואלי והאנליטי, מצאתי יותר קרובות ללבי: ישנו סיפורם העצוב של ההורים ניצולי השואה, וסיפורו הטראגי והחידתי של מארק, וגם סיפורה של אוה עצמה לא כסיפור ארכיטיפי של מהגר, כפי שהיא רואה את עצמה, אלא כסיפור ארכיטיפי של יהודי חסר-מולדת. שמנסה לפצות על זרותו בהצטיינות יתרה, כפי שהצטייר בעיני. מבחינה זו הניתוח שלי מושפע בוודאי מהאידיאולוגיה הציונית, שבהיותי ציונית מוצהרת אין בכך רבותא.
לאורך כל הקריאה בספר משכו את לבי במיוחד דמויות ההורים של אוה, והסקרנות והאמפטיה שעוררו בי לא באו לצערי על סיפוקן, כי רציתי לשמוע את קולם הרבה יותר משהוא נשמע בספר, וכל אחד מקטעי הסיפורים עליהם נגע ללבי וגם שבר את לבי. נדמה היה לי שלמרות שאני צעירה בעשור מאוה הופמן, ובעשורים רבים מהוריה, חשתי הזדהות גדולה עם אמה של אוה, שגדלה בעיירה קטנה ושמרנית במשפחה דתית שלא התירה לה לשחות או לרוץ, לנגן בכינור או ללמוד באוניברסיטה, בשאיפתה להשכלה היא לימדה את עצמה שפות, ולאחר שהצליחה לשרוד עם בעלה את מוראות השואה, הקדישה את חייה לגידול בנותיה וחינוכן לעתיד טוב יותר, דבר שעלה יפה בידיה בפולין, שם ייעדה לאוה קריירה של פסנתרנית, קריירה שתחת המשטר הקומוניסטי נחשבה לרבת יוקרה, אך בבואה לקנדה איבדה במידה רבה את יכולתה לגדל את בנותיה על פי הבנתה, וככל ששמחה בהצלחתן ובהישגיהן, התקשתה להשלים עם החופש המיני החדש, עם בני הזוג המתחלפים של בנותיה, עם גירושיה של אוה, עם כל מה שבחייה הקודמים לא עלה כלל על הדעת. הלב נשבר כשאוה מספרת על המשפחה המבוססת שבהיותה נערה בונקובר היא הפכה בת בית אצלם, ונהנתה מאד לאכול ולבלות איתם ולהנעים להם בנגינת הפסנתר שלה, בביתם שהוריה מעולם לא הוזמנו אליו. כשהיא מספרת לבעלת הבית שאביה עזב את העבודה הגופנית הקשה שממנה התפרנס בבואם לקנדה, מתבטאת בעלת הבית בטון ביקורתי כלפיו, ואוה חשה צורך להגן על אביה, שכבר איננו צעיר ובריא. היא חשה את עצמה כמעין אסופית, והעיסקה המוצעת לה ברורה: את תוכלי לטפס מעלה מעלה בסולם החברתי, למצוא דלת פתוחה בטרקלינים היוקרתיים שאליהם את נכספת, אבל את הורייך תשאירי מאחור, להם לא תהיה זכות כניסה לשם. כששנים אחר כך אוה מבקרת בפולין ומספרת למכרה מבוגרת שהיא מתגוררת במרחק רב מהוריה, בארצות-הברית, בעוד שהם ממשיכים לחיות בונקובר, המכרה מתמלאת רחמים על אמה של אוה הרחוקה ממנה, ואוה חושבת שזו גישה שמרנית שאבד עליה הכלח, אבל אני כקוראת מניחה שהמכרה הזו חשבה על אמה של אוה לא רק כעל כל אם המייחלת לקרבת ילדיה, אלא כעל ניצולת שואה, שחוותה את כל אשר חוותה ובזקנתה מנועה מן הנחמה שבקרבת בתה.
אוה יודעת מילדות שהוריה הם ניצולי שואה ושכל בני משפחתם נרצחו, אבל הסיפורים הנוראים שלהם ושל בני משפחתם מתגלים לה רק טיפין טיפין לאורך השנים, חלקם רק בבגרותה. היא יודעת שאחותה אלינה קרויה על שם אחות אמה הצעירה שנרצחה בתאי הגזים. מישהו שהיה עד לימיה האחרונים סיפר לאמה על גורלה, הסיפור נורא כל כך שאוה מסרבת להאמין בו. אביה מספר לה בעיקר סיפורי גבורה על בריחותיו הנועזות מהגסטאפו והמלשינים, סיפורים עם סוף טוב. רק בבגרותה מספרת לה מכרה של הוריה שזמן קצר בטרם התגנבו הוריה למחבוא שבו שרדו את המלחמה, הפילה אמה את תינוקה והיתה חלשה מאד, ואביה סחב אותה על גבו כל הדרך למחבוא. באחד מביקוריה אצל ההורים בהיותה כבר תושבת ניו-יורק גורמת ידיעה בעיתון לאמה לספר על היהודי שהסגיר לגסטאפו את אחותו של אביה ובנה הקטן. הסיפורים האלה מפציעים בספר מדי פעם, אבל בשום מקום אינם מתחברים לסיפור אחד. הם מופיעים בספר כמו אגרוף פתאומי שמכה בקורא ונעלם. לעומת חוויות ההגירה שנדונות ומנותחות ללא הרף, השפעתם של זיכרונות השואה על חייה של אוה איננה ברורה, כאילו היו חלק מסיפור אחר.
ובכל זאת ישנו הסיפור שהיה לי קשה לשאת על כך שכשלקתה בגיל ארבע באנמיה קשה, יוחסה המחלה לכך שסירבה לאכול די הצורך, והיא הושכבה שנה שלמה במיטה תחת שמיכה עבה וקיבלה זריקות מדי שבוע, עד אשר, כך היא מספרת, החלה לאכול בתיאבון בריא. היא מספרת את הסיפור כעובדה: היא משוכנעת שאכן סירבה לאכול, תופעה שהיתה אופיינית לדבריה לילדי המלחמה שסירבו לאכול, כפי שצעירי שנות השישים סירבו להתברגן. אבל האם ילדים קטנים באמת מסרבים לאכול? כך טענה גם אמי, שסירבתי לאכול והייתי רזה וקטנה מדי. אבל בשנים מאוחרות יותר, כשנהייתי מודעת להאבסת הילדים בכמויות מזון שהרבה מעבר לסביר, הבנתי שהבעיה אצל האם הפולניה ולא אצל ילדיה, וגם אם הילדים מתנגדים לאכול, הרי זו תגובתם להאבסה שמנסה להזין את נפשו של ההורה ולא את קיבתו של הילד. הסיפור הזה זיעזע אותי כל כך שהפסקתי לקרוא את הספר וחזרתי אליו רק אחרי שבועות או חודשים. המיפגש עם ההוויה היהודית-הפולנית עם אובססיית האוכל שלה, אולי במקרה זה כפולה ומכופלת עקב טראומת השואה, ואולי בעצם נובעת מתרבות עוני של מאות שנים, היה קשה מנשוא עבורי. בספר זו רק פיסקה קטנה, ואוה הופמן מספרת אותה כאנקדוטה אחת מרבות, שאיננה מעכירה כהוא זה את חוויית גן העדן הפולני שלה. ואני חושבת לעצמי עד כמה אנו עצמנו בוחרים איזה מקום להעניק בתודעתנו לחוויות חיינו. לו הייתי אני חווה חוויה כזו, של בילוי שנה במיטה, נדמה לי שהיא היתה הופכת לזיכרון דומיננטי ומאד טראומטי בחיי. גם כך ניסיונות ההאבסה ואיומי מותי הקרוב שהאמנתי להם בכל לבי, שהרי הרביתי להתבונן בציור שבספר יהושע הפרוע של הילד שסירב לאכול מרק ומת, עם הצלב על הקבר ביום האחרון, כל אלה הם דברים שאני נזכרתי בהם בחרדה גם היום, למעלה מיובל שנים מאוחר יותר. האם באמת היתה אוה כל כך מאושרת בפולין, או שעברה הפולני נצבע בצבעים ורודים בדיעבד, בשנים הקשות של ההסתגלות לארץ חדשה?
האם השאפתנות של אוה היא שאפתנות של מהגר שרוצה להצליח, או שכך בדיוק היתה גם בפולין, לפני משבר ההגירה: ילדה שאפתנית שהוריה דוחפים אותה לקריירה כפסנתרנית, לא מפני שהיא כל כך מוכשרת, אלא מפני שהיא צייתנית וקריירה מוסיקלית במדינות קומוניסטיות היא קריירה מכובדת ונחשקת ודרך יעילה לטיפוס במעלה הסולם החברתי, ומפני שאמה בעצמה רצתה לנגן בכינור ומשפחתה האורתודוקסית מנעה זאת ממנה. אולי ההגירה רק חיזקה משהו שכבר היה בה, וגם לו נשארו הוריה בפולין או היגרו לישראל היתה נדחפת ודוחפת את עצמה לקריירה ולהצלחה? האם הספר הזה, ככל שהוא מרתק בדרך שבה מתארת המחברת את תחושותיה ואת מאבקה, משקף את מניעיה באמת, או משקף בעצם את הסיפור שהיא רוצה לספר לעצמה או מאמינה בו באמת ובתמים? ואולי לנסיבות ולתולדות חייה אין בכלל קשר לשאפתנותה, ולחוסר המנוחה המתמיד שמלווה אותה ומדאיג את הוריה? אולי זה האופי שבו ניחנה? האישיות שעמה נולדה?
אינך יכול לקרוא ספר אלא דרך עולמך שלך, ואני כאמור גם ציונית וגם סנטימנטלית. בדיעבד הבנתי שהספר נכתב אחרי התאבדותו של חבר הילדות מארק, למרות שאין סיבה לחשוב שמותו היה הסיבה לכתיבת הספר, אבל הכתיבה של אוה הופמן עליו היא כתיבה על אדם שמת מות טרגי, ומאחר שזמן לא רב קודם לכן נפגש עמה, הותיר בה רגשי אשמה על אי יכולתה למנוע את מותו. זיכרונות הילדות המתוקים עם מארק בכפר נכתבים כזיכרון על אדם מת, וזה בהכרח משנה. חבר הילדות הקרוב מארק, שהבטיח תמיד לשאת את אוה לאשה, עלה עם הוריו לישראל. הוריה, שפחדו ממלחמות וקיוו להתעשר, העדיפו את קנדה. במשך זמן רב אוה התגעגעה למארק ומארק התגעגע לאוה, הם היו עדיין ילדים ואוקינוס שלם הפריד ביניהם, וילדים מתקשים לקיים קשר בהתכתבות בלבד. אבל מפגישתם היחידה בבגרותם, זמן קצר לפני התאבדותו של מארק, אנו מבינים שלא חידשו בבגרותם את הקשר, וזה מובן מאליו, שאהבות ילדות כאלה מתפוגגות עם השנים גם ללא מרחק גיאוגרפי כה גדול. אבל אוה מתארת את מארק כדמות מאד חשובה בחייה, ונדמה לי שהתיאור הזה מושפע ממותו של מארק, ואיננו משקף את האמת על התהום שנפערה ביניהם עם השנים. מה שאמיתי בעיני הוא כעסה של אוה על אמו של מארק, החילונית, המרדנית, שהתאהבה בישראל ורחשה לה רגשות פטריוטיים, שאוה התקשתה להבין. כי לאוה הופמן, וזה הגורל שהוריה נידונו אליו ודנו גם אותה אליו, אין מולדת. היא אשה חסרת מולדת. היא נולדה בפולין והתבגרה בקנדה וחיה בארצות-הברית וכיום היא חיה באנגליה, ורגשות פטריוטיים אינם חלק מעולמה התלוש. בכל מקום היא חיה חיים מכובדים ובכל מקום היא זרה, ואי אפשר להחמיץ את תחושת הזרות שלה. כשהיא נפגשת עם מארק שנלחם במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום הכיפורים וגם נפצע קשה במלחמה, וסבל ככל הנראה, כמו חיילים רבים אחרים, מהלם קרב שלא אובחן, הוא זר ומוזר לה, למרות זיכרונות הילדות המתוקים. כשהיא רוצה לתאר בספר את מבוכתה מן המיפגש עם חבריה באוניברסיטה בטקסס, היא מתארת פתאם כיצד הלכה לאיבוד בעיר העתיקה בירושלים וחשה פחד מן העוברים ושבים שנראו לה זרים ומאיימים ללא כל אפשרות למצוא עמהם מכנה משותף, וכך חשה גם כלפי חייל במדים שעבר במקום, ואת כל זאת היא חשה רק מהתבוננות, מבלי להחליף מלה עם איש. זוהי ההתייחסות היחידה שלה לישראל, תלושה ומוזרה מכל הקשר, כאילו חיפשה הזדמנות לומר שאם מישהו מצפה ממנה בתור יהודיה להתייחס בספרה ולו בכמה מלים לישראל, שטובי חבריה היגרו אליה, וגם הוריה שקלו בזמנו להגר אליה, הרי מה שיש לה לומר זה שבשבילה היהודים והערבים בישראל כולם פנאטים מפחידים שחיים בפלנטה אחרת ואין לה עמהם דבר וחצי דבר. זו התייחסות מאד מקובלת לישראל בקרב אינטלקטואלים יהודים אמריקאים שכותבים ב"ניו יורק טיימס", כי ישראל היא מדינה מאד מאיימת לאינטלקטואלים יהודים שמוערכים בחברה הנוצרית, זו המדינה היחידה בעולם שהם חשים צורך להסביר, לעצמם יותר מאשר לאחרים, מדוע אינם חיים בה, והם מתקשים לסלוח לישראל על כך שהיא מאלצת אותם להתמודד עם היהדות המאד מוחשית ועם זאת המאד רדודה שלהם, לעומת סתם ישראלי לא אינטלקטואל שדובר עברית שוטפת ויכול לקרוא את התנ"ך במקור ולהבין. אה ישראל, יש שם ערבים שהם כידוע ברברים שעלולים לרצוח אותך, ויש שם יהודים שהם בדיוק ברברים כמו הערבים, אני לא מבין אותם, כי אני אדם נעלה יותר, אני אינטלקטואל ניו-יורקי, ודוקא כשאני רוצה לבטא את הליברליות ורוחב-האופקים הניו-יורקי שלי ככה שכולם ידעו כמה אני יהודי קוסמופוליטי ליברל ולא איזה לאומן יהודי, יוצאות ממני דוקא ההתנשאות והגזענות.
גם זו רק פיסקה קטנה בספר, שרק קוראת ציונית כמוני מייחסת לה חשיבות מוגזמת, בגלל שהיא מתייחסת לעיר שאני חיה בה כמעט ארבעים שנה והיא בשר מבשרי וגם בגלל שלאורך כל הספר רציתי לדעת כיצד אוה פגשה שוב את מארק, כי היא סיפרה לאחר פרידתם הכואבת שהם זכו להיפגש שוב, אבל לא כפי שדימיינה, ואני מאד מתרגשת מפגישות של נאהבים שהפרידו ביניהם שלא מרצונם, ואז כשהבנתי מהקטע הזה שהיא היתה בישראל, שאלתי את עצמי אם היא נפגשה עם מארק, ואם הם נפלו זה לזרועות זו, מה שהיה אולי בעייתי, כי מארק כבר היה נשוי והיו לו שני ילדים. אחר כך כשהבנתי שמארק פגש אותה בניו-יורק ואחר כך התאבד, חשבתי שאולי היא נסעה לישראל אחרי שמארק מת, אבל עדיין רציתי לדעת אם היא נפגשה בישראל עם המשפחה שלו, ואיך היתה הפגישה, וזה יותר העסיק אותי מהשאלה אם לישראל יש עקרונות מציאות שונים מאלה של קנדה. מה זה בכלל הביטוי הזה reality principles? כנראה זה משהו שאינטלקטואלים ניו-יורקים מבינים, ואני אף פעם לא מצליחה לקרוא ספר כמו אינטלקטואל ניו-יורקי. תמיד אני רוצה לדעת דברים לא אינטלקטואליים כמו מה קרה לאנשים בשואה, ומה עבר על החיילים במלחמות, ואם זוגות נאהבים שנפרדו נפגשו מחדש ואם הם עדיין היו מאוהבים, ומה קרה ליהודים שבאו מהגולה לישראל. כשקראתי את הספר של אוה הופמן הכי רציתי לדעת מה ההורים של אוה הרגישו בדיעבד לגבי ההחלטה שלהם להגר דוקא לקנדה ולא לישראל ומה הם חשבו על החיים שלהם שם, הרי הם אלה שקיבלו את ההחלטה הזאת, כדי שהבנות שלהם לא תצטרכנה ללכת לצבא ולחוות עוד מלחמות, שאפשר להבין את זה אחרי השואה. פחד ממלחמות זה משהו שאני חווה כל חיי ויותר קל לי להבין ולקבל אנשים שפועלים מתוך פחד ממלחמות, מאשר אנשים שמתנכרים לעמם מתוך התנשאות.