יום שבת, 29 בנובמבר 2014

ארבעים שנה למתקפת המחבלים על בית-שאן



כתבה מטלטלת של אריק וייס בערוץ 10 החזירה אותי ארבעים שנה אחורה, למתקפת המחבלים בבית-שאן. באותם ימים עוד הייתי בקורס מורות חיילות, רק בסתו שלאחר מכן הגעתי לבית-שאן, לעיירה מוכת פחד. נתנו לי רובה קראבין שהחזקתי מתחת למיטתי. בנוסף לעבודתנו כמורות חיילות בבתי הספר יצאנו מדי פעם לשמור בלילות על גבולה המזרחי של העיירה, הסמוך מאד לגבול הירדני, שהיה באותם ימים גבול מסוכן. קשה לתאר כמה קרים היו לילות החורף בעיירה שברוב הימים היתה מוכת חום ויתושים, ובלילות הקיץ נמלטו תושביה מדירותיהם הלוהטות לישון על הגגות. לאיש לא היה מיזוג אויר – או חימום, ועל החלונות היו רשתות צפופות נגד היתושים האימתניים של עמק הירדן, שחסמו כל משב אויר צח. לפעמים להטו הסדינים כל כך שאי אפשר היה לשבת עליהם. בלילות נהגו חברותי לדירה להזיז את הארון כך שיחסום את דלת הכניסה לבית. כך קיוו למנוע מעצמן את גורלם של בני הזוג ביבאס שנרצחו בידי המחבלים שהתפרצו לדירתם. אני הפסקתי את המנהג הזה – התעצלתי להזיז את הארון לדלת בלילות ולהזיזו חזרה בבקרים, אבל שנים רבות, כשכבר הייתי אם וחייתי במרכז ירושלים, עוד הייתי מדמיינת כיצד חודרים מחבלים לדירה ואני מתבצרת עם בנותיי בחדרן וחוסמת ברהיטים את הדלת. ילדי משפחת ביבאס, אז בני חמש-עשרה, שלוש-עשרה ושתים-עשרה, קפצו מהחלון וכך נמלטו מהמחבלים. כשהגעתי לבית שאן הם כבר לא היו שם, הבנים נשלחו לקיבוץ, הבת גילה לפנימיה. היום היא אומרת שהם סוחבים קיטבג כבד, אבל שקוף. איש איננו רואה את סבלם, אבל עליהם הוא מכביד מאד. הם בנו את עצמם בעשר אצבעותיהם, יש להם חנויות צעצועים, הם אנשים מאופקים, אומרי כבוד. בתקשורת ובכל העולם שידרו אז תמונות של המון משתולל בבית שאן ומשליך גוויה מהחלון, שהיתה בעצם של יהודי שנהרג אבל חשבו שהיא של מחבל. בעיתון "הארץ" כתבו אז מה הם חושבים על אנשי בית-שאן. זה לא השתנה מאז. גם בזמן האינתיפאדה השנייה לא גילה עיתון "הארץ" אהדה יתרה לנפגעי הפיגועים, שהיו ברובם מרקע שונה וממגזרים אחרים מאלה שמהם באים כותביו. בית-שאן היתה עבורם מקום אחר. גם אני הופתעתי הרבה פעמים מדברים שראיתי ומדברים שאמרו לי שם אנשים. היום אני חושבת איך זה לגור במקום שעצם המגורים בו כבר גורמים לאנשים להתנשא עליך. כבר אז בימי שירותי הצבאי התבדחו על מישהו שנשאל: אתה מבית שאן? ועונה: כן, אבל לא רק אני, יש עוד הרבה. אחרי הרבה שנים חזרתי לעיירה וכבר לא הייתי בטוחה שאדע היכן לרדת. ביקשתי ממישהו שישב לידי באוטובוס שיאמר לי היכן לרדת, כי שתים-עשרה שנים כבר לא הייתי בבית-שאן. זה שלא היית שתים-עשרה שנים בבית-שאן, זה לא הפסדת שום דבר, ענה לי האיש, וצחקתי, אבל בה בעת לבי נכמר. בימי האינתיפאדה השנייה התנגדתי זמן רב לדרישה להקים גדר הפרדה בין ישראל לגדה, אבל יום הפיגוע בבית-שאן היה היום בו שיניתי את דעתי. קודם חשבתי שאי אפשר לעשות דבר כזה, לנתק את ערביי הגדה מירושלים המזרחית ומישראל, שאליהן הם קשורים בקשרי מסחר ותרבות ופרנסה, אבל ביום הפיגוע בבית-שאן הבנתי שבית-שאן מעולם לא התאוששה מפריצת המחבלים  לדירתה של  משפחת ביבאס, ושעוד פיגועים הם הרבה למעלה מכוחה. אינני אוהבת אנשים שמתנשאים על תושבי עיירות הספר, גם לא אהבתי שכמה מגדולי המסיתים לגזענות ניגבו את פיהם על גבם של תושבי אשקלון מוכי הטילים וראש העיריה שלהם. יש בישראל עיירות קטנות על הגבול שחיות את הטראומות שלהן ללא רחמים, ואינן יכולות להציע לתושביהן דבר מהנחמות שמעניקים החיים בעיר גדולה, גם אם מוכת טרור כירושלים. כששירתתי בבית-שאן כל מי שהצליח שם קנה דירה באשדוד או באשקלון או בראשון לציון, שאיש לא חשב אז שהן עלולות גם כן להיות מאוימות. אז נשארו בבית-שאן רק המסכנים, ועיקר פרנסתה של העיירה היתה על מפעל הטקסטיל שלה, נדמה לי שהיום המצב מאד שונה, ושהאנשים בבית-שאן הרבה יותר גאים מכפי שהיו אז. אולי דוד לוי תרם במשהו לכך, ואולי אלה הדורות החדשים שנולדו כבר בישראל, וכבר עיצבו את דעתם על עצמם בעצמם. השנה שביליתי בבית-שאן היתה אחת המשמעותיות בחיי, גם כשאני מסתכלת עליה בפרספקטיבה של ארבעים שנה, והיא שינתה אותי ללא היכר. חייתי שם בדירה קטנה של מורות חיילות ויצאתי עם צעירי העיירה. כמה מורות חיילות נישאו לתושבי העיירה וסביבתה. אני עזבתי בתום שירותי ולא שבתי לשם, נסעתי לירושלים בדרך הבקעה שהפחידה אותי תמיד עד מות, כי משם הגיעו המחבלים, ובכל עת שנסענו בכביש עמק הירדן לא עזב אותי הפחד לרגע. החיים על הגבול הם חיים קשים, גם כשהוא גבול של שלום. לא שבתי לבית-שאן אבל לא שכחתי אותה, את השוק בשכונת אליהו שהייתי קונה בו תרנגולות טריות ונושאת אותן לדירת החיילות ברגליהן הצהובות, שהפחידו את חברותיי האמונות על עופות קפואים, את שיכון בית וגימל וד, שיכון חיסכון שנחשב משום מה ליוקרתי למרות שהיו בו אותם בניינים על קומות עמודים. כזה בדיוק היה הבניין של משפחת ביבאס, אם אינני טועה בשכונת אליהו. כשראיתי את בני המשפחה שבים אליו בכתבה עברה בי צמרמורת. כמה פיגועים עברנו בארבעים השנים שחלפו מאז, כמה מהנוראים שבהם אירעו כמעט מתחת לביתי בדרך עזה בירושלים. האימה היא חלק בלתי נפרד מחיי. היחסים בין יהודים לערבים וגם בין מרוקאים לאשכנזים לא השתפרו מאז, הערב הציתו יהודים את בית הספר הדו-לשוני בירושלים וכתבו על קירותיו מות לערבים. לפני כמה ימים נדקרו יהודים בעיר העתיקה. מאז הפיגוע בבית-הכנסת אני חרדה כל רגע ממה שעוד עלול לקרות. הייתי רוצה לעשות משהו שהמצב ישתנה. אינני רוצה להתייאש. אבל אינני יודעת מה אפשר לעשות, מלבד לנסות להעמיד את עצמך במקום בו עומד חברך ולראות לרגע את הדברים מנקודת מבטו. זה עזר לי כשחייתי שנה בבית-שאן ומעולם לא חזרתי להיות הנערה שהייתי קודם לכן. לכל מקום שהלכתי אליו מאז לקחתי איתי גם את בית-שאן, והיא תמיד עזרה לי לזכור איך דברים נראים לא רק מלמעלה למטה, אלא גם מלמטה למעלה.