איכר אחד עצר אותי בדרך המלך וביקש ממני לבוא עִמו הביתה, כי אולי
אוכל לעזור לו: יש לו ריב עם אשתו, שממררת לו את החיים. גם ילדים פתיים לא יוצלחים
יש לו, שרק עומדים סביב בלא מעש או עושים צרות. אני אמרתי שאלך עמו ברצון, אבל
שמאד לא בטוח שאנכי, אדם זר, אוכל לעזור לו. את הילדים אוכל אולי לכוון למשהו, אבל
מול האשה אהיה כנראה חסר אונים, כי ששון האשה לריב יסודו בדרך כלל בטבעו של הבעל,
ומאחר שהוא איננו חפץ לריב, הוא כבר התאמץ להשתנות, אבל הדבר לא עלה בידו, כיצד
יעלה איפוא בידי. לכל היותר אוכל לכוון את ששון האשה לריב אליי. כך דיברתי יותר
לעצמי מאשר אליו, אבל אז שאלתי אותו במפורש, מה ישלם לי תמורת מאמצי. הוא אמר שעל
כך נוכל להסכים בקלות, שאם אביא תועלת כלשהי, אוכל לקחת לי מה שארצה. נשארתי לעמוד
ואמרתי, שהבטחות כלליות כאלה לא יכולות להספיק לי, צריך לסכם בדיוק, מה הוא יתן לי
בכל חודש. הוא תמה על כך שדרשתי שכר חודשי. אני תמהתי על תמיהתו. הוא באמת האמין
אז, שבשעתיים אוכל לפצות על מה ששני אנשים קלקלו במשך כל חייהם, ושלאחר שעתיים אקח
כשכרי שקית אפונים, אֶשַּׁק את ידו אסיר-תודה, אתעטף בסמרטוטַי ושוב אחזור לדרך
הקפואה? לא! האיכר האזין בשתיקה, עם ראש מורכן, אבל בדריכות. יתרה מכך, כך אמרתי,
עלי להישאר אצלו זמן רב, רק בשביל להכיר הכל, וממש לחפש את נקודת האחיזה לשפר את
הדברים, ואז עלי להישאר עוד זמן רב כדי באמת להשליט סדר, במידה שהדבר אפשרי, ואז
אהיה זקן ועייף ובכלל לא אלך יותר, אלא אנוח ואיהנה מתודת הכל.
"זה לא יהיה אפשרי", אמר האיכר, "אתה רוצה להתיישב
בביתי ובסופו של דבר עוד תגרש אותי. אז עוד תתווסף על צרותי הצרה הגדולה
ביותר." "בלי אמון זה בזה אמנם לא נגיע להסכמה", אמרתי, האם אין לי
אמון בך? אינני מבקש אלא את מילתך, ואתה בהחלט יכול גם להפר אותה. לאחר שהסדרתי
הכל לבקשתך, אתה יכול לשַׁלֵּח אותי למרות כל ההבטחות." האיכר הביט בי ואמר:
"אתה לא תיתן שישַׁלְחו אותך." "עשה כרצונך", אמרתי.
"חשוב עלי מה שתחשוב, אבל אל תשכח – אני אומר לך זאת רק בידידות מאדם לאדם –
שאתה, גם אם לא תיקח אותי עמך, לא תוכל לשאת את המצב בבית עוד זמן רב. איך תרצה
להמשיך לחיות עם האשה הזו והילדים האלה? אם לא תרהיב עוז לקחתני אל ביתך, הרי אתה
מוותר מרצונך על ביתך, ועל הצרה שהיה עתיד להביא עליך. בוא עמי, ננדוד ביחד, לא
אטור לך טינה על חשדנותך." "אינני איש חופשי", אמר האיכר,
"אני חי כעת יחד עם אשתי מעל חמש-עשרה שנה, זה היה קשה, אני בכלל לא מבין איך
זה היה אפשרי, אבל למרות זאת אינני יכול ללכת ממנה, מבלי לנסות כל מה שיכול לעשותה
נסבלת. הִנֵּה ראיתיך בדרך המלך והִנֵּה חשבתי לעצמי, שכעת אוכל לעשות איתך את
הניסיון הגדול האחרון. בוא עמי, אתן לך מה שתרצה. מה תרצה?" "ובכן אינני
רוצה הרבה", אמרתי, "אינני רוצה לנצל את מצוקתך. אתה רק צריך לקחתני
כמשרת לתמיד, אני מבין בכל עבודה ואועיל לך הרבה. אבל אינני רוצה להיות משרת ככל
המשרתים, אסור לך לצוות עלי, אני חייב לעבוד על פי רצוני, לעתים כך, לעתים אחרת,
ואז לא כלום, כאשר אחפוץ. מותר לך לבקש ממני עבודה מסוימת, אך לא לדחוק בי: אם
הינך רואה שאינני רוצה לעשות עבודה זו, עליך להשלים עם כך בשתיקה. כסף אינני צריך,
אבל את הבגדים, הלבנים והמגפיים, בדיוק כפי שהינם כעת, יש לחדש בעת הצורך. אם אינך
משיגם בכפר, עליך לנסוע העירה כדי לרוכשם. אבל מכך אל לך לחשוש: מה שאני לובש,
יחזיק עוד שנים. מזונם הרגיל של המשרתים מספיק לי, רק שעלי לקבל בכל יום
בשר." "בכל יום?" הוא פלט, כאילו הסכים עם כל התנאים האחרים.
"בכל יום", אמרתי אני. "יש לך גם שיניים מיוחדות", הוא אמר,
וניסה לתרץ כך את בקשתי המיוחדת, הוא אפילו אחז בפי כדי למשש את השיניים. "כה
חדות", הוא אמר, "כמעט כמו שיני כלב." "בקצרה, בכל יום ארצה לאכול
בשר", אמרתי. "בירה ויין-שרף ארצה לשתות כמוך." "אבל זה
הרבה", הוא אמר, "אני חייב לשתות הרבה". "אדרבה ואדרבה",
אמרתי אני, "אבל אתה יכול להצטמצם ואז גם אני אצטמצם. חוץ מזה אולי אתה שותה
כל כך הרבה רק בגלל האומללות שלך בבית." "לא", הוא אמר. "מה
הקשר? אבל אתה צריך לקבל כמוני, אנחנו נשתה ביחד." "לא", אמרתי.
"לא אֹכַל ואשתה עם איש. תמיד אֹכַל ואשתה רק לבדי." "לבדך?",
שאל האיכר בתמיהה, "כבר מסתובב לי הראש מהבקשות שלך." "זה לא כל כך
הרבה", אמרתי, "זה גם כמעט הסוף. אני רק ארצה עוד לקבל שמן למנורה,
שצריכה לבעור לידי כל הלילה. המנורה נמצאת בשקי, מנורה קטנטונת, היא צורכת מעט מאד
שמן. בכלל לא שוה לדבר על זה, אני מזכיר זאת רק כדי לא להחסיר דבר, כדי שלא
תתעוררנה מחלוקות לאחר מעשה. מחלוקות בזמן תשלום שכרי לא אוכל לסבול. אם מסרבים
לשלם לי את המוסכם, אני נהיה איום ונורא, זכור זאת. אם לא נותנים לי מה שמגיע לי,
ולוּ דבר של מה בכך, אני מסוגל להצית את ביתך עליך בשנתך. אבל אסור לך למנוע ממני
את מה שהוסכם בבירור, כי אז אני, במיוחד אם תוסיף מתנה קטנה פה ושם מתוך אהבה, ולו
גם חסרת ערך לגמרי, נאמן ומתמיד ומאד מועיל בדברים רבים. ויותר ממה שאמרתי אינני
מבקש, רק עוד בעשרים ורביעי באוגוסט, יום הקדוש שעל שמו אני קרוי, חבית של חמישה
ליטרים רום." "חמישה ליטרים!" קרא האיכר ומחא כפיים. "ובכן,
חמישה ליטרים", אמרתי, "זה לא כל כך הרבה. אתה רוצה ללחוץ עלי, אבל אני
כבר בעצמי כל כך צמצמתי את הצרכים שלי, מתוך התחשבות בך, שהייתי מתבייש לו האזין
לנו אדם שלישי. לא הייתי יכול לדבר איתך כך לפני אדם שלישי. גם אסור שאיש יידע על
כך. בעצם איש לא היה מאמין לכך." אבל האיכר אמר: "לֵךְ לְךָ הלאה. אלך
לבדי הביתה ואנסה לפייס את אשתי לבדי. הצלפתי בה הרבה בזמן האחרון, גם בילדים הצלפתי
הרבה, אני תמיד מחזיק בשוט מן האורווה ומצליף בהם, אני אחדל מכך לזמן מה, אולי
יהיה טוב יותר. אמנם כבר לעתים קרובות חדלתי, מבלי שנהיה טוב יותר. אבל מה שאתה
דורש, לא הייתי יכול לעשות ואפילו אילו יכולתי אולי לעשות זאת, אבל לא, משק הבית
לא יוכל לעמוד בכך, לא, בלתי אפשרי, בכל יום בשר, חמישה ליטרים רום, אבל גם לו היה
הדבר אפשרי, אשתי לא היתה מרשה, ואם היא איננה מרשה, אינני יכול לעשות זאת."
"מדוע איפוא המשא ומתן הארוך", אמרתי אני...
הטקסט הנ"ל נמצא בעזבונו של קפקא. הוא נכתב בספטמבר 1920. אינני יודעת אם זאת פתיחה לסיפור שננטש, או
כל מה שרצה לכתוב. העשרים וארבעה באוגוסט הוא יומו של הקדוש ברתולומיאוס, אחד
משנים עשר השליחים של ישו. תאריך זה ידוע גם כיום הטבח שערכו הקתולים הצרפתים
בהוגנוטים בשנת 1572, המכונה טבח ליל ברתולומיאוס הקדוש. אינני יודעת האם משום כך
בחר קפקא בתאריך זה דוקא, או שיש לכך סיבה אחרת. מכל מקום איזכור יום הקדוש מזהה
את הדמות כדמות קתולית, דבר די יוצא דופן ביצירת קפקא, שדמות מזוהה כך. יש לי חיבה גדולה לטקסט הזה, שמזכיר לי משאים ומתנים אמיתיים שנאלצתי לנהל, והיו
הזויים לא פחות מזה המתואר כאן.
