יום חמישי, 29 במאי 2014

אחי חולה מאד



אחי חולה מאד. אני לא יכול לסבול, הוא אומר. לסבול מה? אני שואלת, אבל הוא רק חוזר ואומר ארבע פעמים: אני לא יכול לסבול. כל כך הידרדר מצבו לאחרונה, אחרי שכבר טיפחתי תקוות קטנות. בפסח הוא דיבר איתנו. פניו נהרו. עכשיו הסבל חרוט על הפנים. נדמה לי שהוא כבר לא יכול לסבול יותר. נמאס לו להילחם, למרות שאמר בתחילה שיילחם על כל יום, היה מלא רוח לחימה. אבל התבוסות הכריעו אותו, תבוסה אחר תבוסה. קודם בכה, אחר כך השתתק. אומר רק מה שהכרחי, אני רוצה לספר לך, אבל הסיפור לא יוצא ממנו. אני מלטפת אותו, אומרת לא משנה, אחר כך תיזכר, אבל מאד משנה ואולי לא יהיה אחר כך. אני מנשקת את הראש הקירח שלו. גם כשהיה בריא היה קירח. כמו אבינו הקדים להקריח, אבל הצטער על כך מאד. בילדותו היה לו שיער רך, בלונדיני. עם פניו העגולים ועיני התכלת היה נראה כמו הילדים שבפירסומות. אחר כך קיבל ראש ביצה ונהיה פרופסור. משקפים עגולים קטנים על החוטם, ועיני תכלת ענקיות. עכשיו העיניים כאילו גדלו עוד יותר. הוא פוקח אותן לרווחה ואומר לי תודה. תודה, כי אולי לא תהיה עוד הזדמנות להגיד תודה, והוא רוצה שהכל יהיה מסודר ונכון, ולא יישארו שום חובות ושום אי סדרים, ואני חושבת כמה הכל יישאר באמצע, לא מסודר ופרוע ולא מושלם וחוב אבוד, לא פתור ולא גמור. ואני מנשקת אותו ומיד הוא שוקע בשינה. אני מביטה בו כשהוא ישן. כבר אין לו כוח להיות ער. אולי כבר איננו רוצה להתעורר. אפילו לקום לאכול לא ממש התחשק לו. לאחוז את המזלג ביד ולהביאו אל הפה כבר אין לו כוח ואולי גם חשק כבר אין לו. והוא איש גדול גדול, ממלא את הכורסה הגדולה, קשה להרים אותו ממנה. כבר איננו יכול לתמוך את משקל גופו. הביאו אל הבית מנוף כדי שיוכלו להרימו מן הכורסה אל הכסא, מן הכסא אל המיטה. אני יורדת בכוונה במדרגות ולא במעלית. בחדר המדרגות חושך, אבל אני יודעת בעיניים עצומות איפה האור ואיפה הדלת. אני יורדת במורד הכרמל הצרפתי, מביטה בים. באוטובוס אני בדרך כלל משתדלת לשבת בצד הפונה אל הים, אבל הפעם שכחתי להביט בים. רק כשכבר עמדנו בצומת פרדיס והתבוננתי בכיפת המסגד הזהובה ובשני הצריחים שמצדה, שניים ולא אחד, נזכרתי ששכחתי להביט אל הים. מראה הים הכחול מתנוצץ בשמש, מעט קצף על הגלים, ואנחנו ילדים על החוף מהלכים על ערימות הצדפים. וריח הים, ריח אצות ופריחת השיחים על הדיונות וצדפים וקונכיות. זה נוף ילדותנו. אחי מעולם לא נפרד ממנו. עכשיו כבר איננו יוצא מן הבית, גם בכורסה הוא יושב כשגבו אל הנוף. איננו רוצה לצאת למרפסת. אני מאד עייף, הוא אומר, והוא עייף מהכל, מהמחלה ומהחיים ומהמלחמות שכושלות, עורו שהיה לבן ובשרני ומלא דק עכשיו, כמעט שקוף, רגליו משורטטות ורידים ונימים, כמה דקיקים החיים וזולגים מתוכו, העור כבר דקיק מכדי לעצור את זליגתם, והוא עדיין איש גדול כל כך, וכשהוא עוצם את עיניו ונרדם הוא נראה לרגע שליו כל כך, כאילו כבר השלים עם הכל ונפרד מהכל וסידר הכל וכל מה שהוא מבקש עכשיו זו מנוחה קצרה לפני שיוצאים למסע ארוך שממנו כבר אין שבים.

יום שני, 26 במאי 2014

הלל צ'רני מעיד על עיסתו



כבר לא חשבתי שאכתוב על פרשת הולילנד. הכרעת הדין של השופט דוד רוזן ארוכה מאד ולא קלה לקריאה. מצוטטים בה מסמכים רבים ואינספור סכומי כסף. חששתי ועדיין אני חוששת לטעות בפרטים הרבים מאד בהכרעת הדין, או חלילה לטעות בהבנת הדברים. אבל ביום ששי האחרון (23.5.14) קראתי לתדהמתי בעיתון "הארץ" מאמר של מי שמופיע בכתב האישום כנאשם מספר אחד, בעלי הקרקע של הולילנד, הלל צ'רני, שהורשע בעבירות מתן שוחד, רישום כוזב והלבנת הון ונגזרו עליו שנות מאסר וקנס. מאמרו נכתב בתגובה למאמרים שפירסמו בעיתון הפרופ' אילה רונאל מבית הספר לאדריכלות אוניברסיטת תל-אביב וכתבת "הארץ" לענייני אדריכלות אסתר זנדברג.
לא אתייחס כאן לכתבות שעליהן כביכול מגיב צ'רני, כי לא בזה העניין. העניין הוא בדברים שהוא כותב בתואנה של תגובה למאמרים אלה.
ראשית הוא מנסה להוציא את דיבתה של עורכת הדין שרית דנה, שלדבריו "בשנת 2000 היתה אמונה על אישור הפרויקט (הולילנד, תוכנית 3507 ד') מטעם רשות התכנון של משרד הפנים, אך החל מ-2010 עסקה בעקביות בעצירתו, על מנת שלא יגידו שגם היא עבדה עם דכנר."
אבל התכנית שאושרה בשנת 2000 איננה התכנית של הפרויקט כפי שהתבצע בסופו של דבר על פי תכניות בניין ערים ה' וו'. הדיון בתכנית ו' לשינוי ייעוד הבנייה בחלקו הצפוני של פרויקט הולילנד מבתי מלון למגדלי מגורים – חלקו הבולט ביותר של הפרויקט המזדקר אל שמי ירושלים – החל אמנם בשנת 2000, אך היא אושרה רק שנים מאוחר יותר. האישור הסופי – בדיעבד, כשהמיבנים הנדונים כבר עמדו על תילם – ניתן רק בשנת 2005, לאחר שועדת הכספים של מועצת העיר ירושלים בראשות סגן ראש העיר הרב אליעזר שמחיוף המליצה לאשרה, ואז, כדברי השופט בעמ' 96 להכרעת הדין, שורות 32-30, "ביום 8.9.05 אישרה מועצת עיריית ירושלים את הסכם הפיתוח ובישיבה השתתפו, בין השאר, אישים קרובים לעד המדינה, כמו פולק, נאשם 6 (אורי לופוליאנסקי, ראש העיר) ונאשם 10 (אליעזר שמחיוף, סגן ראש העיר ויו"ר ועדת הכספים)." אורי לופוליאנסקי ואליעזר שמחיוף הורשעו בקבלת שוחד. אורי לופוליאנסקי קיבל את השוחד כתרומות לארגון "יד שרה". הלל צ'רני לא הכחיש ולא יכול היה להכחיש את העברת הכספים ל"יד שרה", כי תרומות בסך מאות אלפי שקלים היו מתועדות, ולדברי השופט במשך השנים שלאחר 1994 ובמשך כל השנים הרלוונטיות לפרויקט הולילנד היו הלל צ'רני ועד המדינה שמואל דכנר התורמים הגדולים ביותר ל"יד שרה", זאת בזמן שאורי לופוליאנסקי ממלא כל העת תפקידם רלוונטיים לאישור פרויקט הולילנד, כראש ועדת תכנון ובנייה וכראש העיר, ועל כך הורשע בקבלת שוחד. בין השאר סייע לופוליאנסקי ליזמי הולילנד למנוע דיון בועדה המקומית בהתנגדויות לפרויקט, בכך שהעביר את הדיון לועדה המחוזית, הליך חריג ביותר. לבד מתרומות כספיות רכש עד המדינה שמואל דכנר עבור בית הכנסת שהוקם ביד שרה ארון קודש בכ-77 אלף ₪.
לאחר שבעצם הודה במשטרה שהתרומות היו "לובינג" לפרויקט הולילנד, למעשה הודאה בתשלום שוחד, חזר בו הלל צ'רני וטען בבית המשפט שלתרומותיו ותרומות עד המדינה ל"יד שרה" לא היה כל קשר לתמיכת לופוליאנסקי באישור תוספת אחוזי הבנייה החריגים לפרוייקט הולילנד. השופט רוזן דחה טענה זו מכיוון שהתרומות של הלל צ'רני ל"יד שרה" וגם תרומותיו של עד המדינה שמואל דכנר ל"יד שרה" נרשמו במסמכי חברת הולילנד כהוצאות של פרויקט הולילנד,  וצ'רני אמר בבית המשפט (עמ' 111, שורות 6-7): "בסופו של דבר זה תזרים שלילי שנבע מעצם קיומו של הפרויקט". כנראה מר צ'רני איננו מבין שלמעשה הודה באמירה זו בבית המשפט בתשלום שוחד. גם במקרה של תשלומי השוחד לעד המדינה שמואל דכנר, שנרשמו בספרי החברה כהלוואות לדכנר, הלוואות שדכנר מעולם לא החזיר, העיר השופט כי ככל הנראה צ'רני לא הבין שבחקירתו הודה ברישום כוזב לצורך הטעיית מס-הכנסה, עבירה חמורה בפני עצמה שהלל צ'רני אכן הורשע גם בה. השופט דחה גם את טענותיו של אורי לופוליאנסקי שבשנות כהונתו בעיריה התנתק כביכול מ"יד שרה", ושלא היה לפעולותיו לטובת פרויקט הולילנד קשר לתרומות של הלל צ'רני ושמואל דכנר ל"יד שרה".
בעמ' 359 להכרעת הדין קובע השופט רוזן:
"הנה כי כן הנאשם מס' 6 היה מודע למאות רבות של אלפי ₪ שהוזרמו "כתרומות" באמצעותו לעמותת "יד שרה" לאורך השנים בהן נשא בתפקידים רמים כסגן ראש עיריית ירושלים, יו"ר הועדה לתכנון ובנייה, ובהמשך ראש עיריית ירושלים...
נאשם 6 היה מודע להזרמת מאות רבות של אלפי שקלים אליו, באמצעות מוסד "יד שרה", על ידי יזמי פרויקט הולילנד. הנאשם 6 היה מודע כי הכספים הנ"ל מוזרמים על ידי היזמים אך בגין תפקידיו הציבוריים בעיריית ירושלים. הנאשם, כמפורט לעיל, קרא נכוחה התמונה העובדתית, ובחר להמשיך ולעודד היזמים להזרים הכספים למוסד "יד שרה"..."
בדומה לאורי לופוליאנסקי קיבל גם הרב אברהם אריה פיינר, ראש מוסדות חסידות בעלז וחבר מועצת עיריית ירושלים, לאחר שנבחר למועצת העירייה, תרומות למוסדות "בית מלכה" ששימש כמנכ"ל שלהם קודם להיבחרו למועצת העירייה בסך 1,373,880 ₪.
בעמ' 583 להכרעת הדין כותב השופט רוזן:
באותם ימים בהם הזרים עד המדינה סך 175,000 ₪ לטובת מוסדות "בית מלכה", כספים בגינם זכה לתואר "פטרון בית מלכה"... השתתף נאשם 11 בהצבעה על אישור היטל ההשבחה של פרויקט הולילנד בתכנית בניין ערים ג'... בעניין זה חשוב להפנות למכתבו של עד המדינה לנאשם 1 מיום 31.7.99 ...: "מחר אני נפגש בירושלים עם ה"ה פיינר (סגן יו"ר ועדה מקומית) וניסן, מנכ"ל רשות הפיתוח, בהקשר, ביום ד' הקרוב ייפגשו אולמרט ועידו בהקשר..." נאשם 1 (הלל צ'רני) אישר בבית המשפט כי קיבל את מכתבו זה של עד המדינה.
ועוד כותב השופט בעמ' 584:
"הנאשם 11 אישר כי נטל חלק בישיבות ועדות תכנון, שדנו בנושא פרויקט הולילנד, בימים בהם לא היה אמור להשתתף כחבר בועדה הנ"ל... לא זאת, אלא שבישיבת ועדת התכנון מיום 5.3.2001 נדונה תוספת קומות למגדל... הנאשם 11, בכל מקרה, לא הביע דעתו ולא התנגד לתוספת הקומות... חודש אחר כך, ליתר דיוק כ"ח אייר תשס"א, נתקבלה תרומה אצל "מרכז מוסדות בית מלכה" מאת "הולילנד שירות לנופש בע"מ" על ידי נאשם 1 (הלל צ'רני) על סך 40 אלף ₪, וביום 20.8.2001, תרומה ל"סמינר בעלזא" על סך 60 אלף ₪ ומכתב תודה חתום על ידי נאשם 11 (פיינר) למלון הולילנד. באלול תשס"ד... "תרם" מלון הולילנד סך 50 אלף ₪ ל"סמינר בעלזא" בשני שיקים רצופים לפירעון 10.9.2004 ו-1.10.2004... זמן לא ארוך אחר כך, ביום 24.1.2005, השתתף הנאשם 11 בישיבה בנוגע להתנגדויות לתכנית בניין ערים ה', נאשם 11 ציין באותה ישיבה כי "הבניין כבר בנוי", וההחלטה שנתקבלה היתה אכן "להוריד מסדר היום".
השופט מוסיף ומתאר תרומות נוספות ואף גדולות יותר של יזמי הולילנד ל"בית מלכה" ו"סמינר בעלזא" וכנגדן את פעילותו של הרב פיינר לסייע לעניינם של היזמים בפרויקט.
בעמ' 587, שורות 25-23, קובע השופט:
"הנאשם 11 אישר בבית המשפט, כי התערב התערבות ממשית לטובת פרויקט הולילנד גם בנושאים שלא היו קשורים באופן ישיר לתפקידיו בעירייה, מאחר שביקש, "להסיר מכשולים בירוקרטיים", בעקבות פניות אליו מצד יזמי הפרויקט."
"המתת נתקבל בשל פעילותו של הנאשם" קבע השופט, ולכן הרשיע את נאשם 11 אברהם אריה פיינר בקבלת שוחד.   
הבאתי כאן רק שתי דוגמאות במקרים שהיו בהם פחות מחלוקות בין הצדדים, שכן סכומי הכסף הגדולים שהועברו מן היזמים כתרומות למוסדות יד שרה וארון הקודש שנקנה לבית הכנסת של יד שרה על ידי שמואל דכנר, וכן סכומים גדולים שהעבירו היזמים כתרומות לבית מלכה וסמינר בעלזא היו מתועדים היטב, כמו גם פעילותם של לופוליאנסקי ופיינר לטובת פרויקט הולילנד. אבל הם רק שני מורשעים בקבלת שוחד לקידום פרויקט הולילנד. הכספים ששולמו למורשעים אחרים בקבלת שוחד מיזמי הולילנד הגיעו אליהם בדרך פתלתולה יותר, ולעתים קרובות בתשלומים שהועברו במזומן כדי שלא יותירו את עקבותיהם ברשומות.
אבל די בקביעותיו של השופט ובתיאוריו שהבאתי כאן כדי להרים גבה ועוד גבה למקרא דבריו של היזם המורשע במתן שוחד הלל צ'רני במאמרו בעיתון "הארץ":
"הולילנד אינו פרויקט של שחיתות נדל"נית, ממש לא. בית המשפט היה נחרץ מאד בנקודה זו. הוא קבע לפרוטוקול כי המדינה לא הוכיחה מתן כל הטבה אדריכלית לפרויקט בשום שלב."
נדמה לי שדי במעט שציטטתי מהכרעת הדין בת מאות העמודים כדי לקבוע שדבריו אלה של הלל צ'רני במאמרו טועים ומטעים.
ועוד כותב צ'רני:
"בהכרעת הדין קבע בית המשפט שכספים אשר אני נאשם בנתינתם כשוחד נותרו בידי עד המדינה, והמדינה לא הצליחה להוכיח שהם שולמו לצד שלישי."
צ'רני מקוה כנראה שהקורא התמים של "הארץ", שלא קרא את מאות עמודי הכרעת הדין, ואף לא את התקציר, יחשוב שלא הוכחה כלל העברת כספי שוחד מצ'רני לבעלי תפקידים בעיריית ירושלים. בפועל הוא מתכוון למקרה מסוים שבו לא הצליחה המדינה להוכיח שכספים שהעביר לעד המדינה לצורך תשלום שוחד לנאשם 10, סגן ראש העיר ירושלים ויו"ר ועדת הכספים בעיריה אליעזר שמחיוף, אכן שולמו לו ולא נשארו בידי עד המדינה, אם כי הוכח ששמחיוף פעל באותם ימים לסייע ליזמי פרויקט הולילנד, כפי שציטטתי לעיל מתוך עמ' 96 להכרעת הדין. השופט רוזן ציין בעניין זה שעל פי החוק גם מתן שוחד למתווך לצורך תשלום שוחד שלא הועבר ליעדו עולה לכדי עבירת שוחד. השופט גם ציין במקום אחר שדכנר נהג לפדות את ההמחאות ולהעביר את התשלום במזומן כדי שלא יותיר עקבות, ואף ציין במקום אחר שדומה הדבר לעדותו של מוריס טלנסקי כי העביר לאהוד אולמרט מעטפות של מזומנים.
ועוד כותב צ'רני במאמרו:
"בגזר הדין קבע בית המשפט שאיש מהמורשעים לא סטה ממנהגו וסייע לפרוייקט. במלים אחרות המורשעים לא הורשעו בשל כספים שנועדו לשם הקלות בפרוייקט".
שוב די במה שציטטתי לעיל כדי לקבוע שדבריו אלה של צ'רני טועים ומטעים.
ועוד כותב צ'רני:
"התוכנית המקורית של הולילנד (3507 ג') אושרה לא על ידי אהוד אולמרט כמובן ואף לא על ידי אורי לופוליאנסקי, אלא על ידי הועדה המחוזית ואחר כך על ידי המועצה הארצית, שנדרשה לנושא על ידי המתנגדים"
די בקריאת הכרעת הדין של השופט רוזן בעניינם של לופוליאנסקי ופיינר, ובפרט בעניין ההליך המאד חריג – על חריגות ההליך העיר השופט רוזן במפורש – של העברת הדיון בהתנגדויות, מן הועדה המקומית לועדה המחוזית שהרכבה היה נוח יותר ליזמים, כדי להבין את הזדון וההתחכמות, שלא לומר החוצפה האינסופית שבדבריו הנ"ל של צ'רני. הרי בדיוק על כך הרשיעו השופט במתן שוחד, על כך שהעביר תרומות של מאות אלפי שקלים לבעלי תפקידים בעיריית ירושלים כדי שינווטו בין השאר את הדיון בהתנגדויות לפרויקט הולילנד מן הועדה המקומית שהיזמים חששו שחבריה יקבלו את ההתנגדויות לועדה המחוזית שאישרה את החריגות שביקשו היזמים.
בעייתו של צ'רני היא שלמרות, או אולי בגלל חוצפתו האינסופית, הוא נוטה להכשיל את עצמו ולסתור את עצמו מבלי דעת, כפי שקרה לו גם בחקירותיו במשטרה ובבית המשפט. וכך כותב צ'רני בהמשך מאמרו:
"הפרויקט העומד היום על ההר הוא הוא הפרויקט שאושר ועוצב (חלקית) על ידי ועדה מקצועית של אדריכלים של ירושלים והמחוז (שמונתה על ידי הועדה המחוזית) – שהם הם שהחליטו על העברת המגדלים מדרום הגבעה (החלק הנמוך) לצפונה (החלק הגבוה), ועל החיבור בין המבנים ועל תוספת במספר הקומות שתוכננו על ידי כרמי (כרמי תיכנן 18 קומות, ואילו הוועדה המחוזית אישרה שלושים קומות), אחר כך באה המועצה הארצית ואישרה את המכלול."
ובכן, מספר לנו צ'רני, האדריכל הנכבד כרמי תיכנן 18 קומות, אבל – בעזרת תשלומי שוחד אדירים שמפורטים בהכרעת הדין של כב' השופט רוזן, כפי שאנו יודעים כיום – הצליחו היזמים להשיג אישור לבניית שלושים קומות נוספות, כלומר כמעט הכפלה של מספר הקומות וגם חיבורם המכוער של הבניינים זה לזה שהקנה להם בפי הירושלמים את הכינוי "הרובוטריקים", והנורא מכל – העברת המגדלים האימתניים מהמפלס הנמוך בדרום הגבעה למפלס הגבוה בצפונה. לא צריך להיות גאון באדריכלות כדי להבין שלא האדריכל כרמי ותוכניתו המקורית אחראים לתוצאה הסופית המזעזעת.
גם במאמר מלא טעויות והטעיות זה בולטת בשקריותה טענתו של צ'רני כי "שטרית [מהנדס העיר ירושלים אורי שטרית] הורשע ונידון לעונש כבד על עבודה פרטית שביצע בעבור דכנר – לא בעיר ירושלים."
הבא נתבונן בהכרעת הדין של השופט רוזן בעניינו של נאשם 7 אורי שטרית:
ובכן, ראשית פותח השופט בתיאור סכום של 130 אלף ₪ שמסר עד המדינה שמואל דכנר ליורם שטרית, אחיו של אורי שטרית, בשלוש המחאות. עד המדינה טען שלא הכיר את יורם שטרית קודם לכן ולא פגש אותו לאחר מכן, ומסר לו את ההמחאות לבקשת אורי שטרית כשוחד עבור עזרתו בפרויקט הולילנד. אורי שטרית טען בעדותו שלא ידע דבר על תשלום זה לאחיו, האח יורם שטרית בעדותו אישר את העובדה שלא הכיר את עד המדינה קודם לכן, שלא פגש אותו מעולם לפני קבלת ההמחאות ממנו, ושהגיע אליו לקבל את ההמחאות מכיוון שעד המדינה פנה אליו ביוזמתו לאחר ש"חבר משותף" נתן לעד המדינה את מספר הטלפון שלו. יורם שטרית לא מסר לבית המשפט מיהו "החבר המשותף". הוא טען שהתקשר פעמיים לעד המדינה מאוחר יותר להשיב את הכסף, אך לא אותרו שיחות טלפון שלו לעד המדינה לאחר פגישתם.
השופט רוזן דחה את גירסתו של יורם שטרית וקבע ש"החבר המשותף" לו ולעד המדינה הוא אחיו מהנדס העיר אורי שטרית, ועל כך הרשיע את אורי שטרית בקבלת שוחד מעד המדינה, ולמעשה מיזם הולילנד הלל צ'רני שמימן את תשלומי השוחד ושבמאמרו ב"הארץ" אנו עוסקים כאן. זו כמובן רק עבירה אחת שבה הורשע אורי שטרית, ובהחלט אין מדובר בעבודה פרטית עבור עד המדינה דכנר. קשה גם להתעלם מהדימיון בין עבירת שוחד זו שבה הורשע אורי שטרית על כך שעד המדינה העביר כספים לאחיו יורם שטרית שנמצא במצב כלכלי קשה, לבין עבירת השוחד שבה הורשע אהוד אולמרט, על כך  שעד המדינה העביר כספים לאחיו יוסי אולמרט, שנמצא באותה עת במצב כלכלי קשה. כמעט אפשר לדבר על דפוס פעולה, דבר שיש לו כידוע גם משמעות משפטית.
בנוסף לכך היו העבודות שהלל צ'רני טוען לגביהן במאמרו ש"שטרית הורשע ונידון לעונש כבד על עבודה פרטית שביצע בעבור דכנר – לא בעיר ירושלים."
לגבי עבודות אלה קובע השופט רוזן עוד בטרם דיונו בהם קביעה מקדמית חמורה:
"קודם הכרעה בשאלה האם משרד "אורי שטרית אדריכלים בע"מ" נתבקש על ידי עד המדינה לבצע בדיקות היתכנות לפרויקטים עתידיים או שמא מדובר באיצטלה שהיתה אמורה לכסות העברת תשלומי שוחד. אציין, כי עצם קבלת עבודות אדריכלות על ידי משרד האדריכלות "אורי שטרית אדריכלים בע"מ", מִיַּזָּם פרויקט הולילנד הנצרך לטיפולו, התערבותו והחלטותיו של נאשם 7, אורי שטרית, המכהן באותה עת כמהנדס העיר ירושלים, מגבשת יסודות עבירת קבלת השוחד המיוחסת לנאשם 7."
ועוד כותב השופט בהמשך הדברים:
"אמור מעתה, עד המדינה העביר סך 883,500 ₪ למשרד "אורי שטרית אדריכלים בע"מ" עבור ביצוע עבודות היתכנות ("כביכול") לפרויקטים שונים.
מאות אלפי השקלים הועברו על ידי עד המדינה לנאשם 7 בשעה שעד המדינה פעל לקידום פרויקט הולילנד ונזקק לטיפולו, התערבותו והחלטותיו של נאשם 7, ששימש אתם ימים כמהנדס העיר ירושלים.
לגישת נאשם 7, העבודות שקיבל היו עבודות לבדיקת היתכנות פרויקטים של עד המדינה.
עד המדינה העביר העבודות ("כביכול") לנאשם 7, אך ורק בשל היותו של זה מהנדס העיר ירושלים.
עד המדינה עבד עם אדריכלים רבים, שלא גבו ממנו תשלום עבור עבודות היתכנות... עד המדינה מצא להעביר ("כביכול") עבודות למשרד "אורי שטרית אדריכלים בע"מ" כדמי לא יחרץ. מדובר בטובת הנאה כספית שניתנה לנאשם 7 בגין תפקידו הציבורי כמהנדס העיר ירושלים.
נאשם 7 פעל כמפורט לעיל בניגוד לחוות-דעת מפורשת של היועץ המשפטי, כשהוא מעדיף "עניינו" על פני מסגרות חוק והנחיות מקום עבודתו."
נאשם 7 עצמו תרם להרשעתו בקבלת שוחד כאשר העיד שעד המדינה אמר לו באותה פגישה בה סוכמה העסקה ביניהם כי: "אני חושב שאתה יכול לעזור לי מאד בפרויקטים שאני מנהל ופרויקטים שאני יוזם, ואני בטוח שאתה תוכל להביא לי תועלת, כמו שאני יכול לסייע לך..."
אורי שטרית לא הורשע איפוא, כפי שכותב מי שהורשע בין השאר בתשלום שוחד לאורי שטרית, על עבודה פרטית עבור דכנר, אלא על קבלת שוחד בשווי מאות אלפי שקלים ממי שיש ניגוד עניינים ברור בקבלת עבודות ממנו, וזאת באיצטלה של עבודות פרטיות, כאשר בפועל מדובר בעבודות שאדריכלים נוהגים לבצע בחינם, שכן הן דומות להצעות מחיר שנהוג לרוב לבצע בחינם ולא לעבודה של ממש. כמובן שלולא קבע השופט רוזן שאורי שטרית קיבל שוחד, היה הלל צ'רני פטור מעבירת תשלום השוחד לאורי שטרית, שאותה ניסה להסוות באמצעות עד המדינה כסיוע לחבר בצרה וכעבודות שבכל מקרה, גם לו היו אמיתיות, אסור היה לאורי שטרית לקבלן עקב ניגוד העניינים.
שתי תמיהות העלה בי פירסום מאמרו של צ'רני: מהיכן נטל האיש את החוצפה לכתוב מאמר כזה? לכאורה אין לתמיהה זו כל קשר לעבירות שבהן הורשע, אבל לעניות דעתי יש גם יש קשר בין השניים: כל כך מורגלים בעלי ההון והקשרים המככבים בפרשת הולילנד שהכל משחרים לפתחם לקבל את נדבתם ויראים מהם, שהם מאבדים כל רסן, הן ביחסם לחוק ולאינטרס הציבורי והן בהתנהגותם בכלל, וגם לאחר שהורשעו בעבירות חמורות והוטלו עליהם עונשים כבדים הם ממשיכים לנהוג בשחצנות ולחשוב שהם מסובבים את דעתו של הציבור על אצבעם הקטנה.
ותמיהתי השנייה: מדוע העניק עיתון "הארץ", שאיננו נדיב בהענקת במה לאנשים הגונים, את במתו למורשע בדין בעבירות חמורות של מתן שוחד, רישום כוזב במסמכי תאגיד והלבנת הון, עבירות שקשה להגזים בנזקן לציבור, ולא כדי שיכה על חטא ויבקש סליחה מהציבור שנפגע ממעשיו, אלא לצורך הונאת דברים וגניבת דעת? לצערי איני יכולה להימנע מן המחשבה שלא לחינם הלך זרזיר אצל עורב.




יום שני, 19 במאי 2014

נועה שבתאי מגלה את אביה



כשראיתי את הסרט של נועה שבתאי "אבא שלי, יעקב שבתאי" נזכרתי בעיתונאי של "איתיחד" שחיפש באותו יום את בעלי, וכשעניתי לו שהוא איננו בבית, אמר לפני שהספקתי להוסיף דבר מה: "אז הוא בבית השני שלו", ודיקלם את מספר הטלפון של מי שהיתה אחר כך אשתו השנייה של בעלי ולימים גרושתו השנייה. התקשרתי למספר ובעלי ענה לי, ואז התקשרתי לעורך-הדין שטיפל בעניינינו, ורק במהלך השיחה עם עורך-הדין, אחרי די הרבה זמן, התחלתי לבכות. אחר כך אמרתי לבעלי שלכל בן אדם יש רק בית אחד, ושיבחר איזה מהם הוא רוצה. נדמה לי שאם לא הייתי דורשת ממנו לבחור הוא היה מעדיף לא לבחור. די נוח לגבר שיש לו שתי נשים.
אחר כך נזכרתי איך קיבלתי את פנקס קופת החולים ואחרי השמות של בעלי ושלי ושל בנותינו היה כתוב שמו של הילד מהאשה האחרת, ורופאת הילדים החביבה אמרה לי מזל טוב, נולד לך עוד ילד, את יכולה להביא אותו גם.
בסרטים מדברים בדרך כלל על דברים שברומו של עולם, אבל כשלגבר יש שתי נשים יש המון דברים מאד פרוזאיים, מאד יומיומיים להתמודד איתם. האם גם בפנקס קופת חולים שקיבלה עדנה שבתאי היתה כתובה עוד ילדה, נועה, והאם גם לה אמרו בקופת החולים מזל טוב, נולדה לך עוד בת? אני לא יודעת, כי עדנה שבתאי לא השתתפה בסרט וגם בהזדמנויות אחרות לא דיברה על זה. בוודאי היו מי ששאלו אותה, אבל היא לא רצתה להגיב. היא רצתה להישאר אשתו של יעקב שבתאי וגם הוא לא רצה להתגרש ממנה. אולי היא מרגישה שהיא ניצחה, כי היא זו שמוּכּרת כאלמנתו של יעקב שבתאי וכסמכות העליונה בנוגע לכתביו. אבל אולי בגלל שנשארה נשואה לו סבלה עוד הרבה יותר ממני. המחשבה לחיות עם גבר שחי עם עוד אשה היתה עבורי בלתי נסבלת. אבל אני יודעת שנשים רבות מעדיפות להמשיך להיות נשואות לגבר שבגד בהן וממרר את חייהן. היו אנשים שציפו גם ממני לנהוג כך, שלא הבינו למה אני עושה עניין, ואני הרגשתי כאילו אנחנו שלישיה במיטה. לא רציתי להיות במיטה הזאת יותר.
וישנם אלה שאינם אשמים בדבר, הילדים, שרוצים להאמין שהם נולדו מאהבה גדולה והיו רצויים ואהובים, אבל נאלצים לגלות שהם נולדו מאנוכיות ושהם לא היו רצויים, שהתביישו בהם או שהסתירו מהם דברים. והם גדלים כילדים יחידים של אמהות בודדות. בשנה האחרונה יצא לי לצפות בסרטים תיעודיים על שניים מהם: הסדרה "משפחות" של דוד אופק שסיפרה גם על בנו של ירון לונדון מחוץ לנישואים, יואב זהבי, שנושא את שם אמו, וזהות אביו הוסתרה ממנו זמן רב, והסרט הזה של נועה שבתאי, שאביה מת כשהיתה בת שמונה חודשים, ולכן לא זכתה להכיר אותו ולא היתה לה הזדמנות, כפי שהיתה ליואב זהבי-לונדון, לתיקון מאוחר.
הסרט של נועה שבתאי הוא סרט עדין ועצוב, שבניגוד לסרט על יואב זהבי שהוא סרט של תיקון, כי ירון לונדון אומר בו דברים שנשמעת בהם הרבה הכאה על חטא וחרטה ורצון לפצות, אבל אולי זה משום שאשתו כבר איננה בחיים הוא מרשה לעצמו להתוודות, בניגוד לכך הסרט של נועה שבתאי הוא סרט שמדגיש את הקרע והבדידות, כי אבא שלה כבר מזמן איננו בחיים כדי לחבק אותה מול המצלמה, אבל בעיקר מפני שעדיין אין לה קשר עם משפחתו השנייה ועם אחיותיה הגדולות, ופגישותיה עם אֶחָיו של אביה, המשורר אהרון שבתאי והצייר יואל שבתאי, אינן פגישות חמות, למרות שאהרון שבתאי בהחלט משתדל להעניק לה איזו חוויה משפחתית פחות מנוכרת, וניכר בו שהאשה הצעירה והמיוסרת נוגעת ללבו בכאבה.
אבל החיפוש של נועה שבתאי איננו מוליד שמחה, כי ככל שהיא לומדת על אביה היא מגלה שלא היה האדם שהיתה רוצה כאבא, ובשלב מסוים היא רוצה לזנוח את הסרט. ככל שהיא מדברת עם ידידיו הקרובים של אביה היא מבינה שהדמויות האנוכיות, רודפות הנשים וחסרות המצפון שבספריו, במחזותיו ובתסריטיו קרובות לאישיותו של אביה יותר מכפי שהיתה רוצה להודות, שהאבא שהיא כל כך רוצה להפוך לחלק ממשי ממשפחתה לא היה מוכן לעזוב את משפחתו למען אמה ולא שמח על לידתה והתחמק מלפגוש באמה ברשות הרבים ומעולם לא הצטלם יחד עם בתו הקטנה. הסרט מסתיים כשהיא אוחזת בידיה תליון שהעניק לאמה ובו מצד אחד שמות אמה ואביה ומצד שני שמה. זה כאילו אומר משפחה, היא אומרת, ואולי זה מה שזה אומר, אבל עד כמה המחוה הזו של מי שחי עם אמה עשור שלם מבלי לעזוב את אשתו באמת יכולה להיות יותר ממחוה ריקה?
נועה שבתאי מספרת למנחם פרי שהיא מחפשת את אביה בדמויות שבספריו. הוא אומר שלה מותר, אבל בשביל קוראים אחרים זו רכילות. השימוש במושג רכילות בהקשר של בגידות בנישואים תמיד מרגיז אותי, כי הוא מגלגל את האשמה ממי שבוגד באשתו וחי עם שתי נשים וממרר את חיי שתיהן למי שמדבר על כך, כאילו הדיבור על כך מכוער יותר מן המעשה עצמו. גברים שחיים עם שתי נשים ומולידים ילדים שאינם יודעים מי אביהם אינם פועלים רק בינם לבינם, הם פועלים על חייהם של אנשים אחרים וחורצים חריצים עמוקים בנפשותיהם של כל הסובבים אותם. הכאב שהם גורמים והפצע שהם פוצעים עמוק וכואב הרבה יותר מזה שמעוללים גנבים או פורצים שנענשים בחומרה על גניבות חומריות. הם שוללים מנשותיהם את הזכות לבלעדיות ומילדיהם את הזכות לזהות. העניין במעשיהם ובהשפעותיהם על זולתם הוא בהחלט עניין ציבורי, והוא בהחלט מפתח לגיטימי לאישיותם וליצירתם. מי שמוכן לגלות סלחנות כלפי נואפים, שיגלה לפחות אותה סלחנות כלפי המתעניינים בפגיעתם.
כי יחד עם נועה שבתאי גם אנחנו הצופים מגלים את אביה. רגע קשה במיוחד בשבילי בעת הצפייה, קשה כמובן עוד יותר לבמאית, היתה ההבנה שבני פורמן מהסרט "עיניים גדולות" שמזוהה בתודעתי כל כך עם אורי זוהר הוא בעצם יעקב שבתאי, שרוצה להחזיק גם באשה וגם במאהבת ולשמור את שתיהן לעצמו בלבד כי הוא גם בוגד בשתיהן וגם מקנא לשתיהן. עיניים גדולות, שאורי זוהר גם השתתף בכתיבתו, הוא סרט יפה, אבל הוא עושה לנו את החיים קלים מדי, כי בני פורמן, שזוהר העניק לו זהות של מאמן כדורסל, אולי בגלל שאריק איינשטיין היה שחקן כדורסל וזה נראה מתאים, בני פורמן הוא דמות גסה ודי דוחה, שהולמת את אישיותו הליצנית של אורי זוהר, שגם בגלגולו כרב חרדי נראה לי תמיד כאילו עמד להציג לפנינו גירסה חדשה לחידון התנ"ך. אבל מה היינו חושבים ומרגישים אילו בני פורמן היה דומה יותר ליעקב שבתאי, יפה תואר ועדין נפש ואינטלקטואל, ועדיין רודף נשים ואנוכי וילדותי ומנוול, כפי שככל הנראה היה, וכפי שבתו נאלצת לגלות ולקבל, כי היא רק הפרי שמעולם לא נשאל לדעתו. אדם איננו בוחר את אביו, אבל הוא משלם כל חייו על הגורל שאיננו נתון לבחירה.

יום שבת, 17 במאי 2014

כשביבי אכל דיסה



כמה חמדה יש לעתים בעיתון ישן. למשל זה מה-2 במאי 2008. כותרת ראשית: "חקירה בהולה נגד ראש הממשלה" ומתחתיה תמונתו של אולמרט זעוף ומבוהל משהו. מסתבר כי ערוץ 2 גילה ערב קודם את דבר החקירה, שהמשטרה ביקשה לשמור בסוד, והכתב, יהונתן ליס, מונה את כל הפרשיות בהן כבר נאשם אולמרט ותוהה האם המשטרה חוששת שראש הממשלה יתאם עדויות. גם שולה זקן נחקרת. האם זו יריית הפתיחה של משפט הולילנד? כבר שש שנים חלפו מאז, ועוד לא נאמרה המלה האחרונה.
והנה מוסף "ספרים" של הארץ מלפני שנה, 24 באפריל 2013. גדעון לוי כותב על זיכרונות הילדות של אורחן פאמוק וגם על אלה שלו. מתחשק לי לקרוא את הספר הזה, אבל אחר כך הוא נשכח ממני, אולי מפני שספריו של פאמוק אינם מוצגים לראוה על מדפי החנויות, למרות שהישראלים מחבבים את תורכיה. נדמה לי כי אני היחידה שמעולם לא נסעתי לשם ורק צפיתי בכל פעם בקונסטנטינופול היפה מן המטוס בדרכי לארצות אחרות. אולי עכשיו אחפש את ספרו של פאמוק ואקראנו. קודם לכן רציתי לקרוא את "מוזיאון התמימות" שלו וגם אותו בסופו של דבר לא קראתי. כל כך אהבתי את הרעיון להקים מוזיאון של חפצים יקרים ללב. חשבתי אפילו להקים אתר כזה ברשת, שבו יספרו אנשים על חפצים אהובים. עכשיו אני מעיינת בעיתון וחושבת שהזמן חלף ולא עשיתי דבר מכל אלה ואולי עדיף שאקים מוזיאון לכל הדברים שרציתי לעשות ושכחתי מזמן.
בשער המוסף כותבת שירה סתיו העדינה על הרומן החדש של יהודית קציר "צילה". הביקורת שלה כדרכה סולידית מאד, מקצועית מאד. היא מצטטת מתוך יומניה של צילה, אם סבתה של יהודית קציר, שהספר בנוי סביבם. כותבת שאלה הדפים המרתקים ביותר בספר, שזו תעודה מרתקת על חיי היומיום בראשית היישוב. מכתיבתה של יהודית קציר היא מתפעלת פחות. הביקורת הזו גורמת לי להסתקרן מן הספר. לא קראתי מיצירתה של יהודית קציר קודם לכן וגם לא נמשכתי לקרוא ממנה, אבל עניין היומנים, המכתבים, ההיסטוריה, דברים שמושכים את לבי, גרם לי לקנות את הספר.
עכשיו אני קוראת שוב את הביקורת הזו שכבר שכחתי ממנה ואני צוחקת לעצמי. במסמכים ההיסטוריים לא מצאתי עניין. אינני יודעת מדוע. הגיבורה צילה לא משכה את לבי. גם לקרוא את הספר ברצף לא הצלחתי – דיפדפתי וקראתי פה ושם, ומיד לקחה את לבי הדודה תקוה, אחות סבתה של הסופרת, דמות מלבבת שמילאה את מקום הסבתא שהלכה לעולמה בטרם עת, ואחר כך גם את מקום האם שאף היא הלכה לעולמה בטרם עת. דיפדפתי וחיפשתי מה עוד כתוב על תקוה, ואז קראתי על חברתה של תקוה מן הסמינר מירי, שנישאה לאחיה בועז, ועל משפחתה של מירי, משפחת מיליקובסקי, ושמונת אחיה, בן-ציון וסעדיה ואלישע ומתיתיהו ועמוס, וגם זכריה ועזרא וחובב, שהבכור ביניהם בן-ציון למד היסטוריה באוניברסיטה. ואז הגעתי לפנינה האמיתית, שבשבילה אינני מצטערת שקניתי את הספר:
"צילה ניהלה את בית-הילדים, וחנן שיתף אותם בעבודות בגינה. בקיץ היה שמח. הילדים שלי אהבו להיות שם. גם אחי בנצי ואשתו צילה השאירו אצלה את יוני וביבי שלהם כשנסעו. יוני היה בן שש, אני חושבת, וביבי בן שלוש. היתה מרפסת גדולה ובה אכלו, על שולחן ארוך עם ספסלים. בבוקר ובערב היתה דיסה של סולת, או של קוואקר [שיבולת שועל], עם צימוקים וסוכר וקינמון. אני זוכרת שיוני שנא את הדיסה הזו, וביבי השתגע עליה ותמיד ביקש תוספת, וכשצילה ובנצי חזרו אחרי כמה שבועות, הם מצאו שיוני רזה כמו מקל וביבי שמנמן כמו כדור." כן כן, קוראים יקרים, לא טעיתם. יהודית קציר היא קרובת משפחה רחוקה של בנימין נתניהו, ויש לה סיפור נהדר עליו מגיל שלוש. מבקרי הספרות הרציניים שדנו ביצירתה בכובד ראש מאד מוגזם לדעתי, לא שיתפו אתכם בסיפור המענג הזה על הדיסה והצימוקים של ביבי, הרבה שנים לפני שכולנו שילמנו על הדיסה וגם על הצימוקים.
מבקרי ספרות יקרים, אתם חושבים שתפקידכם לנתח ספרים בכלים ספרותיים, אבל מה שמבקר צריך קודם כל זה להבין ללבו של הסופר. הרי הוא מדבר אתכם. אילו רצה שתתמקדו בספרות, האם היה מתאמץ לפרט לכם את שמות כל האחים במשפחת מיליקובסקי-נתניהו, ולספר לכם מי האחיין שאהב דיסה עם צימוקים? סולת עם צימוקים וסוכר וקינמון. מממ... טעים! גם אני אוהבת דיסה כזאת! ואני גרה מול הבית של בנימין נתניהו! ופעם ראיתי אותו שותה קפה בבית-הקפה! וגם ראיתי את האוטו של שרה נדפק בדלתות החניון! עכשיו אני רק צריכה למצוא במה למלא את שאר חמש מאות העמודים.