יום חמישי, 1 במאי 2014

הפעם זו פרדיס



כל אירועי תג מחיר גורמים לי צער רב וכעס גדול, אבל הפגיעה בכפר פרדיס ציערה אותי במיוחד. פרדיס היא חלק מילדותי. הכפר הזה, שסמוך לבנימינה שבה גדל אבי ולחדרה שבה כיהן בילדותי כשופט שלום, היה אהוב מאד על אבי. היו לו שם מכרים ובכל עת שעבר בסביבה נכנס לשם. גם כשגרנו בחיפה הוא המשיך להגיע לפרדיס בכל הזדמנות ולערוך שם קניות, כדי שתהיה לו הזדמנות לשוחח עם תושבי הכפר שהכירו אותו, וקיבלו אותנו תמיד במאור פנים. כבר שנים רבות מאז שאבי הלך לעולמו וגם מודעיו כבר מזמן אינם בחיים כנראה. אני עוברת בצומת פרדיס באוטובוס בדרכי לאחי בחיפה ובדרכי חזרה לירושלים, אבל אל הכפר עצמו לא הזדמן לי להיכנס כבר שנים רבות. בשונה מהורי, אין לי ידידים ערבים, ואני חושבת שזה אומר הרבה על מה שקרה בין יהודים לערבים. פעם המלחמות בין יהודים לערבים היו הרבה יותר קשות ובכל זאת ידידויות היו נפוצות יותר, ולא היה כל כך הרבה פחד וניכור. היום יהודים וערבים רחוקים אלה מאלה בהרבה ומדברים בשפות שונות. ויחד עם זאת יש תהום מאד גדולה בין אלה שפשוט מתרחקים ומסתגרים בתוך קהילותיהם לאלה שפורעים ופוגעים בזדון. רוע הלב של האנשים הללו אין לו גבול. רובם גדלו בהתנחלויות, ואינם מכירים בכלל חברה שיש בה מיגוון אמונות ודיעות. קשה לפתח ביקורת עצמית במצב שבו כולם מסכימים איתך בכל, מגן הילדים ועד הישיבה, ומעולם לא ישב לידך בכיתה ילד שבא מרקע אחר. קשה גם להטמיע ערכים דמוקרטיים כאשר גדלים בחברה שבה הכל מזמרים תמיד במקהלה ובקול גדול, ואין מקום בכלל לקולות אחרים.
נדמה לי שבערוץ 10 צפיתי בקרני אלדד אומרת שחילול המסגדים הוא גרפיטי. יש אנשים שגם לצלבי קרס על מצבות קוראים גרפיטי, אבל אני קוראת לזה פשעי שנאה. קרני אלדד לא רק מביעה את דעתה. היא חושבת שהיא שנונה ומצחיקה ושבכך תקנה את לב השמאלנים. היא מעוררת בי גועל בלי גבול. גם היא גדלה בהתנחלות. בלשון הסוציולוגים זה נקרא תרבות סְפָר. תרבות של פריעת חוק ושל כל דאלים גבר.
חשבתי שצריך לעשות משהו כי חוסר האונים מול הרוע הוא בלתי נסבל, אבל הדבר שהכי צריך לעשות זה לשמור על הישובים הערבים. בישובים אחדים כבר קמו משמרות להגן על המסגדים, אבל אין בכך די. יש צורך באנשים רבים שישמרו לילה לילה מפני הפורעים שרוצים להבעיר את המדינה ולהציף אותה בדם. אולי מתוך כל הרוע יצמח שיתוף פעולה יהודי-ערבי לשמור על האזרחים השלוים מפני הפורעים, שיתוף פעולה אזרחי מתוך רצון ולא מתוך אילוץ. כל כך הרבה נהרס ביחסי יהודים וערבים בעשרות השנים שחלפו, אבל אסור לוותר לאלימות ואסור לאבד תקוה. צריך להציל את מה שנשאר.