אלזה לסקר-שילר / דוד ויהונתן

ליום הזיכרון אני מביאה כאן שני שירים ממחזור השירים העבריים של אלזה לסקר-שילר. הראשון עוסק בדוד ויהונתן, ויכול להיקרא כשירו של דוד ליהונתן המת, או כשירה של אלזה לסקר-שילר לבנה המת פאול. בשיר זה מופיע המשפט:

הוֹ, צָבַעְנוּ בְּאָדוֹם

אֶת לְבָבוֹת הָאַיָּלִים הַלְּבָנִים שֶׁלָנוּ.

משפט שחשבתי שאולי הוא מתייחס לעקדת יצחק, אולי רומז לעקדת הבנים שהאייל הוא חליפתם, ולכן צירפתי גם את תרגום שיר אברהם ויצחק מאותו מחזור. למרות שבשיר דוד ויהונתן מופיע המלה Widder  ואילו בשיר אברהם ויצחק מופיעה המלה Bock. שתי המלים בגרמנית משמעותן אַיִּל. ואז שמתי לב שבשני השירים מופיעים משחקי ילדים תמימים כנבואה מצמררת לעתיד, כמין ניסיון של המשוררת לא לתעד את האירועים הדרמטיים המסופרים בתנ"ך, אלא לחפש רגע של שלוה, של תמימות, של משחק ילדים שנים קודם לכן. רגע שבתמימותו כבר היה מקופל רמז נורא לעתיד. יהי רצון שנקריב איילים ולא בנים.

דָּוִד וִיְהוֹנָתָן

בַּתַּנָּ"ךְ אָנוּ כְּתוּבִים

זֶה בַּזֶּה מְסוּבָבִים.

אֲבָל מִשְׂחֲקֵי הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ

מַמְשִׁיכִים לִחְיוֹת בַּכּוֹכָב.

אֲנִי דָּוִד

אַתָּה חֲבֵרִי לַמִּשְׂחָק.

הוֹ, צָבַעְנוּ בְּאָדוֹם

אֶת לְבָבוֹת הָאַיָּלִים הַלְּבָנִים שֶׁלָנוּ.

כְּמוׁ הַנִּצָּנִים עַל מִזְמוֹרֵי אַהֲבָה

תַּחַת שְׁמֵי חַג.

אֲבָל עֵינֵי הַפּרֵידָה שֶׁלְךָ –

תָּמִיד נוֹתַרְתָּ דּוֹמֵם בִּנְּשִׁיקוֹת הַפְּרֵידָה.

וּמַה עוֹד לִבְּךָ מִבַּלְעֲדֵי

לֵילְךָ הַמָּתוֹק

מִבַּלְעֲדֵי שִׁירַי?

David   und Jonathan

In der Bibel stehn wir geschrieben

Buntumschlungen.

Aber unsere Knabenspiele

Leben weiter im Stern.

Ich bin David,

Du mein Spielgefaehrte.

O, wir faerbten

Unsere weissen Widderherzen rot.

Wie die Knospen an den Liebespsalmen

Unter Feiertagshimmel.

Deine Abschiedsaugen aber –

Immer nimmst du still im Kusse Abschied.

Und was soll dein Herz

Noch ohne meines –

Deine suesnacht

Ohne meine Lieder.

אברהם ויצחק

אַבְרָהָם בָּנָה לוֹ בְּאֶרֶץ עֵדֶן

עִיר מֵחֹמֶר וַטִּיט

וְתִרְגֵּל שִׂיחוֹת עִם אֱלֹהִים.

הַמַּלְאֲכִים נָחוּ בְּרָצוֹן לִפְנֵי אָהֳלוֹ הֶחָסוּד,

וְאַבְרָהָם הִכִּיר כָּל אֶחָד וְאֶחָד:

אוֹתוֹת אֱלֹהִים הוֹתִירוּ אֶת עִקְבוֹת כַּנְפֵיהֶם.

עַד שֶׁפַּעַם, חֲרֵדִים בַּחֲלוֹמוֹתֵיהֶם.

הֵם שָׁמְעוּ אֶת הָאַיָּלִים הַמְּעֻנִּים,

שֶׁיִּצְחָק הִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּהַקְרָבָתָּם

מֵאֲחֹרֵי שִׂיחֵי שׁוּשׁ.

וֶאֲלֹהִים הִזְהִיר אֶת אַבְרָהָם:

הוּא שָׁבַר מִמַּסְרֵק הַיָּם צְדָפוֹת וְקֶצֶף

גָּבֹהַ עַל הַלְּבֵנִים לְקַשֵּׁט אֶת הַמִּזְבֵּחַ.

וְנָשָׂא אֶת בְּנוֹ הַיָּחִיד קָשׁוּר עַל גַּבּוֹ

כְּדֵי לִהְיוֹת צַדִּיק לַאֲדֹנוֹ הָרָם –

אֲבָל הָאָדוֹן אָהַב אֶת עַבְדּוֹ.

Abraham und Isaak

Abraham baute in der Landschaft Eden

Sich eine Stadt aus Erde und aus Blatt

Und uebte sich mit Gott zu reden.

Die Engel ruhten vor seiner frommen Huette.

Und Abraham erkannte jeden:

Himmlische Zeichen liessen ihre Fluegelschritte.

Bis sie dann einmal bang in ihren Traeumen

Meckern hoerten die gequaelten Boecke,

Mit denen Isaak opfern spielte hinter Suesholzbaeumen.

Und Gott ermahnte Abrahem:

Er brach vom Kamm des Meeres Muscheln ab und Schwamm

Hoch auf den Bloecken den Alter zu schmuecken.

Und trug den einzigen Sohn gebunden auf den Ruecken

Zu werden seinem grossen herrn gerecht –

Der aber liebte seinen Knecht.