אריה סיון ז"ל

בַּחוּץ כְּבָר קַיִץ. עוֹף הַחוֹל

שֶׁזֶּה עַתָּה בָּקַע מִבֵּיצָתוֹ

כְּבָר שָׁכַח אֶת מִיתָתוֹ

וְאָנָה אֲנִי בָּא אֲנִי

בַּחוּץ כְּבָר קַיִץ. עוֹף הַחוֹל

אֵינוֹ זוֹכֵר אֶת הָאֵימָה וְאֶת הַבֶּהָלָה

שֶׁאֲחָזוּ בּוֹ עִם הָאֵשׁ הַמְּכַלָּה

וְאָנָה אֲנִי בָּא אֲנִי

שֶׁהָיִיתִי עוֹף שֶׁלֹא עָמַד לָשׁוּב אֶל רֹאשׁ הָאֲרֻבָּה

חוֹל שֶׁהִתְגַּלְגֵּל מִן הֶהָרִים אֶל שְׂפַת הַיָּם כְּמוֹ יֶלֶד תָּם

עַד שֶׁנִּפְתַּח פִּתְאֹם לִשְּׁאֹל

וְעֵינָיו שֶׁנִּפְקְחוּ עַד הִתְהַפְּכוּת

רָאוּ אֶת עֲרֵמוֹת הָאֵפֶר לְפִתְחֵי הַמַּשְׂרֵפוֹת

לָבָן וְחַם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם.

בחוץ כבר קיץ, לבן וחם החול על שפת הים, והמשורר אריה סיון, משורר הים והחול, כבר איננו איתנו. והשיר הזה שנולד מן האפר והולך אל הים, הוא דוקא שיר אופטימי, על היכולת לקום לתחיה וגם לשכוח את אימת המות, להפוך את האפר לחול לבן וחם, את האפר שבדימיונם של רובנו הוא שחור משחור, ואצל אריה סיון הוא חול לבן וחם שנעים לטמון בו את הרגלים. עוף החול שבשיר איננו אני, האני מתבונן בו ואיננו יודע את נפשו, אבל עוף החול הוא אנחנו, וזהו שיר נבוך, משתאה על כוח החיים הקמים לתחיה מן האפר ושוכחים את אימת המות, שהוא כוחם של החול והים לעת קיץ, להחיותנו כעוף החול, לתת חיים חדשים למי שלא ציפה שחיים חדשים מזומנים לו, בארץ החדשה ישנה, בתל-אביב.

*  

לשירתו של אריה סיון התוודעתי בשלהי שנות השמונים, כשמצאתי את ספרו הצנום "חיבוקים", וקראתי את השיר הפותח "סרוליק", כך במקור, שמאז קראתיו פעמים אינספור:

יְהוּדִיָּה אַחַת, זְקֵנָה, עַל פִּי קוֹלָהּ

מַטְרִידָה אוֹתִי בַּטֶּלֶפוֹן בִּצְּעָקָה נוֹאֶשֶׁת

"סְרוּלִיק?" דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

בְּיַאלִיק, יִתָּכֵן, הָיָה שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלָהּ אֶת הַשְּׁכִינָה

הַמְּבַקֶּשֶּׁת אֶת בָּנֶיהָ, אַלְתֶּרְמָן

שׁוֹמֵעַ צְעָקָה פַּתֶּטִּית אֶל הַמֵּת-הַחַי

וְעַמִּיחַי – אוּלַי תִּזְכֹּרֶת לְאוֹתָם

יְמֵי הָרַחֲמִים. אֲנִי

אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לְהַפְלָגוֹת כָּאֵלֶה.

אֲנִי יָכוֹל רַק לְהָרִים אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת, לְמַלְמֵל

טָעוּת, גְּבֶרֶת, וּלְקַוּוֹת

כִּי קַו הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלִּי לֹא יֵחָסֵם

וְכֵן לִתְהוֹת, בַּפַּעַם הַמֵּאָה

אִם סְרוּלִיק, יִשְׂרָאֵל, עוֹדֶנוּ בַּחַיִּים

אוֹ נִסְפָּה, בֵּין שֵׁשֶׁת הַמִּלְיוֹנִים, בַּשׁוֹאָה.

ומיד הציף אותי זיכרון של יותר מעשור קודם לכן, כששירתתי כמורה חיילת בבית-שאן, זמן לא רב אחרי מלחמת יום הכיפורים, בימים קשים של חדירת מחבלים לבית-שאן, ימים של אימה וכאב, ונשלחתי לסייע למורה יהודית ורדי, שבנה הטייס מנחם ורדי נהרג במלחמת יום-הכיפורים, והיא היתה מוכת געגועים וצער, מעולם לא ראיתי חיוך על פניה. איזה בן היה לי, חזרה ואמרה, לא רק בן, חבר. ופעם כשביקרתי בביתה התקשר מישהו והיא ענתה "לא" והניחה את השפופרת כאילו עמדה להתעלף. כבר כמה ימים, סיפרה לי, מתקשר מישהו ושואל אם מנחם נמצא, כנראה טעות. זה מוציא אותי מדעתי. 

ומה יכלה לומר לו? "מנחם איננו"?

בשירו של אריה סיון התהפכו לי היוצרות: הזקנה הזו בדימיוני היא המורה יהודית, פניה חרושי קמטים שיותר מזיקנה חרות בהם צער גדול, והיא שואלת בצעקה נואשת "מנחם?" ונענית: "טעות, גברת". כמה נוראים ושוברי-לב יכולים להיות חילופי דברים מקריים, ואפילו בטעות יסודם.

ומנין תחושת הלב המרה, שכבר איננו בעולם הזה מי שהיא מחפשת, ואולי אף הוא אבד באובדן הגדול מנשוא, בשואה.

כעת אני שמה לב שהבדיל את עצמו בשירו מאותם משוררים ענקים שהטילו על השירה העברית את צלם הגדול, וכולם נולדו באירופה, והוא, אריה סיון, נולד בתל-אביב, ואת הפאתוס וההפלגה זיהה דוקא כזרים למקום. נוף ילדותו הוא החול והים, והם הדימויים המרכזיים בשירתו, חול וים, ים וחול. אבל אירופה נוכחת בהוויית המהגרים של הוריו קשי היום, ובהיותה מקום זר ורחוק היא נחווית כמקום מן האגדות, וכך בהיפוך תפקידים, המיתוס והפאתוס שבשירתם של ביאליק ובני דורו הושלכו על ארץ-ישראל, מושלכים אצל סיון על אירופה, שדמותה מערבבת זיכרונות ילדות משפחתיים ואחרים וסיפורי שואה, אירופה היא זו שמרחפת במחוזות הדימיון, ואילו ארץ-ישראל מזוהה עם הארצי והיומיומי:

וָרִיאַצְיוֹת עַל "אִם הָרִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים"

א.

בְּקַלּוּת רַבָּה אֲנִי נִשְׁזָף.

שְׁלֹשָׁה יָמִים עַל שְׂפַת הַיָּם וּכְבָר אֲנִי

צְרוּב-שֶׁמֶש כְּמוֹ חָלוּץ בָּעֲמָקִים, חָלוּץ

שָׁקוּעַ עַד בִּרְכָּיו בְּמַיִם אֲפוּסִים וּמְיַבֵּשׁ

בִּצּוֹת, שׁוֹתֵל גַּנִּים וּפַרְדֵּסִים.

לַחֲלוּפִין – צַבָּר הִנְנִי, דּוֹר שֵׁנִי לַגְּאֻלָּה

אָח לַמַּיִם הָעַזִּים, חָבֵר לַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה

וּמִגְדְּלֵי-הַחוֹל עָלַי כְּדַבְלוּלִים

דֻּגְמַת לַשְׁלֶשֶׁת-צִפֳּרִים עַל דַּחְלִילִים.

ב.

אֲבוֹתַי מִמְּחוֹזוֹ שֶׁל מַרְק שַׁגַאל:

אֶל גַּגּוֹת הַקַּשׁ הָיוּ קוֹשְׁרִים אֶת הַפָּרוֹת

הַמְּעוֹפְפוֹת, לַחֲלֹב אוֹתָן כְּצִפֳּרִים

לִינֹק חֲלֵב-שָׁמַיִם, לְהַמְרִיא

כְּמוֹ מַלְאָכִים מְכֻנָּרִים.

אֲנִי, כְּפִי הַנִּרְאֶה, עָשׂוּי מֵאֲדָמָה

חֹמֶר מְצֻפֶּה בְּצֶבַע מְדֻנָּג

גֹּלֶם-אִישׁ, מַתְאִים מְאֹד

לַעֲמֹד קוֹמְמִיּוּת בְּגַן-תָּלוּי-עַל-גַּג.

ג.

אֲבוֹתַי שֶׁהִתְהַלְכוּ בַּגַּן הַזֶּה

אָכְלוּ מֵעֵץ הַדַּעַת אֶת פִּרְיוֹ, עַד שֶׁכָּלָה:

אֲנִי אוֹכֵל מַה שֶׁנִּתַּן לִי לְאָכְלָה:

קַשׁ שֶׁנִּכְבַּשׁ כְּמוֹ נְתִיבָה סְלוּלָה.

הארץ החמה היפה של ביאליק היא אצל סיון ארץ צרובת-שמש, מוכת ביצות, טובעת בחול, מחלב הציפורים נותרה רק הלשלשת. גן העדן הוא אירופה, שם מרחפים הפרות והאנשים כמו בציור של שגאל, שם אכלו אבותיו מעץ הדעת. והוא הצבר הוא גולם אדמה, דחליל מכוסה חול ולשלשת ציפורים, שלא נולד מן הארץ אלא נעתק ממקומו מאותם גגות קש של עיירת הוריו אל חוף ימה של תל-אביב, שם הוא אוכל קש ומתגעגע לגן שלא ידע. בשיר זה כמו ברבים אחרים מפליא סיון ללוש מן המיתוס הציוני וחלומות הגולה את הווית הצבר הגולמנית, שמגחיכה את מיתוס היהודי החדש, שיותר משהינו יצירה חדשה הינו איש העיירה המזרח-אירופית שהועתק שלא בטובתו למחוזות החול והים, בנם של חלוצים שעלו לארץ הקודש, ובמקום זוהר הגאולה מצאו בה לחם עוני של יומיום עגמומי:

"מַה רָצִיתִי לְהַגִּיד? שֶׁכַּאֲשֶׁר

חָנְכוּ אֶת בֵּית-הַבּוּרְסָה הֶחָדָשׁ

(בִּרְחוֹב אַחַד-הָעָם) הִרְהַרְתִּי בְּאָבִי

שֶׁעָשָׂה מַאֲמָצִים גְּדוֹלִים לִמְצֹא לוֹ פַּרְנָסָה

בָּרְחוֹבוֹת הָאֵלֶה, בְּנִהוּל שֶׁל חֶשְׁבּוֹנוֹת

עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה, בַּשָּׁנִים

שְׁלֹשִׁים, שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם, מַשֶּׁהוּ כָּזֶה.

אֶלָא מָה, הָעֲסָקִים שֶׁבְּיָדָיו הִפְקִידוּ אֶת רוּחָם

הָיוּ תָּמִיד, מִשּׁוּם מָה, בִּשְּׁלַבֵּי גְּסִיסָה

וּבֵין אֶצְבְּעוֹתָיו אֲשֶׁר חָרְצוּ אֶת גְּזַר-דִּינָם-אֱמֶת

בְּתוֹך הַשַּׁעֲוָה פָּשְׁטוּ

אֶת רַגְלֵיהֶם פְּשִׁיטָה סוֹפִית. נוּ,

פַּרְנָסָה לֹא הָיְתָה לְאַבָּא בָּרְחוֹבוֹת הָאֵלֶה

בַּשָּׁנִים הָהֵן, וְכָל חֶלְקוֹ מֵעֲמָלוֹ

הָיָה שֻׁלְחָן סָדוּק וְשַׁעֲוָה בָּחָרִיצָיו – "

(מתוך "בחדרי המשרדים")

ילד רך היה אריה סיון בשנים האלה, שבהן נאבקו הוריו החלוצים על מחייתם כמשפחה צעירה, אבל חוט העצב של חלומות גאולה מנופצים משוך על כל שירתו, כאילו נטבע בהווייתו עוד בטרם עמד על דעתו. כל דימוייו הרומנטים של החלום הציוני מצויים בה, אבל אין גבול לעליבותם ולקוצר-ידם:

עֲבוֹדַת-בְּצַלְאֵל

חֲמוֹרִים קְטַנִּים מֵעֵץ עוֹלִים אֶל הַבִּירָה

בְּשַׁיָּרָה. מֵעֲנָפָיו שֶׁל זַיִת

הַשָּׁתוּל לְצַד הַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה מִן הַשְּׁפֵלָה

נֻסְרָה שׁוּרָה שֶׁל חֲמוֹרִים תְּמִירֵי רַגְלַיִם בּוֹאֲכָה

יְרוּשָׁלַיִם. זוֹהִי הַתַּבְנִית, תַּבְנִית-תָּמִיד:

חֲמוֹרִים שֶׁאֵין לָהֶם סִכּוּי לְהִתְקַדֵּם

וּלְהַגִּיעַ עַד יְרוּשָׁלַיִם. בִּשְּׁבִילָם

גַּם בִּשְּׁבִילָם, תִּוָּתֵר

הָעִיר הַהִיא בִּלְתִּי-מֻשֶּׂגֶת לְעוֹלָם.

זו שירה של "עוד לא הגענו" (וספק אם נגיע אי פעם), אבל טעות לראות בה שירה שמנפצת מיתוסים או מתנכרת להם. המיתוס הציוני, דמות הצבר הצומח מן הים והחול, קיימים בתודעתו של סיון כל העת, אבל הם מעומתים תמיד עם הגולם העצוב שצמחו להיות בפועל, שהוא מחד גיסא מוחשי וממשי כל כך, כמגע החול והים ואדמת הארץ, אבל משקף כל העת את יהודי העיירה שהוא גלגולו, ובגלגול העצוב הזה של יהודי העיירה כחלוץ יש מן הגיחוך, אבל זה גיחוך שקרוב מאד לדמעות. אין אצל אריה סיון זעם של מנפצי אלילים אלא צער של מנופצי חלומות:

בְּשֵׁרוּת הַחוּץ הָיִיתִי כִּשָּׁלוֹן חָרוּץ.

הֻזְמַנְתִּי רַק לְאֵרוּעִים לֹא-חֲשׁוּבִים

וּבִמְּסִבּוֹת-הַגַּן הָיִיתִי מִתְחַבֵּא אֶל הַכֵּלִים.

כָּךְ, עַל-כָּל-פָּנִים, הֵבִינוּ הַמְּמֻנִּים עָלַי

מִכֵּיוָן שֶׁלֹא הִצְפַּנְתִּי אֶת הַדִּיוּוּחִים שֶׁלִּי

בַּצֹּפֶן הַנָּכוֹן.

וּמַה יָכֹלְתִּי לְסַפֵּר? כִּי בִּשְּׁעוֹת הַלַּיְלָה, אַחֲרֵי חֲצוֹת,

הָיוּ כְּלַבִים מְאֻלָּפִים בָּאִים אֵלַי בִּמְּכוֹנִית

פְּתוּחָה וּמַּסִּיעִים אוֹתִי

אֶל מִחוּץ לָעִיר, אֶל אֲחֻזָּה שֶׁלֹּא

מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, וְשָׁם, בַּעֲלִיַּת-הַגַּג

בֵּין רָהִיטִים מְיֻשָּׁנִים וּבֵין סְפָרִים רַבֵּי-שָׁנִים

קִבֵּל אוֹתִי זָקֵן אֶחָד, שֶׁהִבְטִיחַ לְגַלּוֹת לִי

נֻסְחָאוֹת קִיּוּמִיּוֹת?

רַק אֶת תְּחוּשַׁת-הַהַחְמָצָה הִרְשֵׁיתִי לְעַצְמִי

לְהַעֲבִיר בְּלִי הַצְפָּנָה.

ודומה בעיניי שבמשפט האחרון של השיר המופלא הזה, דיבר אריה סיון ז"ל על שירתו.