יום חמישי, 17 בדצמבר 2015

כריך חביתה



הבוקר אושר הוציא מתוך השיחים ליד השביל שמוביל לבתי הספר פולה בן-גוריון ואוולינה דה-רוטשילד כריך עם חביתה ואכל אותו בהנאה. זה היה כריך מלחמניה רכה שנחתכה בשני הצדדים ובפנים היתה חביתה מטוגנת יפה, זהובה כולה עם פס חרוך בשוליים. גם לבנות שלי כשהיו קטנות הייתי מכינה כריכים כאלה לבית הספר, עם חביתה שטוגנה מהר ממש לפני שיצאו מהבית, כדי שהכל יהיה טרי ומפתה, וריחה עוד עמד זמן רב בחלל הבית, אחרי שהילדות כבר הלכו. קשה לפתות ילדים לאכול אוכל אמיתי שאמא הכינה, במקום לקנות במכולת הסמוכה ביצי עין מג'לי מתוק, או קופסת סוכריות. מאד קיויתי שבנותי אכלו את כריך החביתה, אבל אולי גם הן השליכו אותו לפעמים לשיחים. כל כך הרבה פעמים אושר מוצא בשיחים כריכים שהוכנו בתשומת-לב ואהבה, ממולאים בפסטרמה או חביתה או גבינה צהובה, לפעמים הם עדיין ארוזים בשקית ניילון, ואושר מנער את השקית ומפיל אותם על האדמה ואז הוא זולל אותם וגם קצת מלקק את השקית. לפעמים לפני שהוכנסו לשקית הניילון נעטפו בנייר שקוף או כסוף, מה שדורש מעט יותר מאמץ להסיר את העטיפה. ואני רואה לנגד עיני את האמהות שחתכו והכינו וארזו, אני רואה לנגד עיני את הפנים שלהן ואת הידיים האוהבות שלהן, כשהוסיפו לצד הפסטרמה או הגבינה פלח עגבניה או מלפפון חתוכים יפה, או עלה חסה, או זיתים שנחתכו בזהירות מסביב לגרעין, פעם אפילו ראיתי בגינה ליד הבית כריך מעוצב בדמות פרצוף, גבות ופה מפלפל אדום, עיניים מזיתים, אף מגֶּזֶר, כמה טרחה האמא הזאת בתקוה שהילד יאכל, אבל הכריך נזרק לגינה, שכב מבויש באדמה עד שבלע אותו הכלב. כלבים לעולם אינם מזלזלים באוכל, אפילו כשאינם רעבים. זיכרון גנטי של רעב אינסופי בוער בעצמותיהם. כל שארית מזון הם מוקירים, אפילו מקולקלת. מדוע האנשים אינם כאלה? מדוע הילדים משליכים את מזונם לשיחים, לא לאשפה, אלא מנסים להטמינם בשיחים, נסתרים מעין אדם, כאילו ידעו שלא רק מזון הם משליכים אלא את מתת האהבה של אמותיהם הדואגות, כאילו בושו במעשיהם, ובכל זאת הם משליכים. כל כך מלאים השיחים שליד בתי הספר במיני מזונות, כריכים וגם עוגות שרק מקצתן נאכל, ירקות ופירות שנחתכו וקולפו ביד אוהבת ונארזו בשקית או בקופסת פלסטיק קטנה, אפילו חטיפים וממתקים, שהיו למאכל כלבים ועוף השמיים: העורבים יורדים עליהם בנפנוף כנפיים ובצרחות, הכלבים זוללים אותם, ובכל פעם שהכלב עט עליהם בשמחה ובולעם בתאוה, מכה בי הצער על האם שלא ידעתי, ועל עצב גידול בנים.