הבריכה של גבריאל

אתמול לפנות בוקר חלמתי פתאם על חיים ואיליין, שלא ראיתי כבר שנים רבות. בפעם האחרונה ראיתי אותם בלוויה של גבריאל, בהתחלה מרחוק, כי היו שם אלפי אנשים, וסבתא ציונה שכבר לא בחיים, זעקה לאורך כל הלוויה גבריאל, גבריאל, והבנות שלה שישבו לידה ניסו להרגיע אותה, אבל סבתא ציונה לא הפסיקה לזעוק לשמיים, כאילו הם ייפתחו וגבריאל יחזור. כשגבריאל נרצח בפיגוע סבתא ציונה חשבה כמו תמיד על התינוקת שגנבו לה במעברת עין-שמר ואמרו לה שהיא מתה, וכל החיים סבתא ציונה חיפשה אותה וקיוותה שתבוא, לפחות שתבוא ותספר מה קרה איתה כל השנים, אבל סבתא ציונה מתה בלי לפגוש אף פעם את הבת הבכורה שלה שגנבו לה במעברת עין-שמר ושהיא חיפשה כל החיים. אחרי הלוויה של גבריאל, כשכולם ישבו לאכול פיתות עם סחוג ירוק, וחיים ואיליין ישבו על מרבד, וביניהם השתעשעו בן הזקונים שלהם שלומי שהיה רק בן שנתיים עם הנכד הבכור שלהם, הבן הבכור של בנם הבכור בן-ישי, שהיה אז בן שנה, דיברתי עם איליין, וחיים רק שתק ונראה כמו אדם שחרב עליו עולמו. לא הבנתי למה קברו את גבריאל בכפר-אדומים, שהם כבר לא גרו שם, הם גרו כבר שנים באלוני הבשן ברמת-הגולן, שזה תמיד היה החלום של חיים, לגור קרוב לכינרת, וחשבתי איך הם יעלו לקבר של גבריאל שנמצא כל כך רחוק מהבית שלהם, ולפעמים מסוכן ואפילו אסור לנסוע לשם. פעם נסעתי עם הבנות לבקר אותם, ירדנו מהאוטובוס בצומת מעלה-אדומים והמתנו לטרמפ, ובא משוריין צבאי ואמר לי איך את מסתכנת לעמוד פה עם הילדות, ואמרתי לו שרק אנשים שמתגוררים בכפר-אדומים עוברים בצומת ולוקחים את מי שמחכה, כי האוטובוס נכנס לשם רק פעמיים ביום, אבל הקצינים במשוריין אמרו לי שזה מסוכן מדי והם לקחו אותנו עד לבית של חיים ואיליין. זה היה בית מאד יפה שחיים תיכנן ובנה בעצמו, וחשבתי שעכשיו הם יישארו לגור שם כל החיים, אבל הם עברו לרמת-הגולן, ורק גבריאל שנרצח בפיגוע אכזרי במיוחד בישיבה של עתניאל עם עוד שלושה מחבריו, והוא בכלל לא היה צריך להיות שם באותו סוף שבוע, הוא החליף מישהו, תמיד הסכים לעשות טובה למישהו, הוא נרצח, ורק הוא נשאר בבית-הקברות בכפר-אדומים, ולעלות לקבר שלו מאלוני הבשן זה ממש ממש רחוק. החלום מאד הטריד אותי, כי חלמתי שאיליין באוסטרליה וקרה משהו לחיים ואני צריכה להודיע לה אבל לא מצליחה למצוא אותה. אני לא יודעת מה פתאם חלמתי שאיליין באוסטרליה. היא בכלל עלתה לארץ מאנגליה ששם היא גרה על יד פארק ריצ'מונד שיש בו איילים וגנים בוטניים, ואני לא יודעת אם היא היתה בכלל באוסטרליה אי פעם. החלומות הם כל כך משונים, והחלום הזה מאד הטריד אותי, אז נכנסתי לאינטרנט והקלדתי חיים חוטר, וראיתי שבחודש מאי האחרון דיווחו בחדשות, אבל אני לא ראיתי ולא שמעתי, שחיים הוכה כשפקחים של רשות שמורות הטבע הרסו בריכה שהחברים של גבריאל שיקמו לזיכרו במעיין שנמצא שם, מתחת לאלוני הבשן. הם אמרו שחיים ניסה לשכב מתחת לגלגלי הטרקטור שבא להרוס את בריכת הבטון שבנו שם, כי הפקחים אומרים שהבריכה מפריעה לבעלי החיים בשמורה לשתות ממי המעיין. אף פעם לא הייתי חושבת שחיים יתעמת עם הרשויות, ולא הייתי מאמינה שהוא ישכב מתחת לגלגלים של טרקטור, כי אסור לסכן את הנפש. ראיתי שחיים התחנן קודם לכן שלא יהרסו את הבריכה הזאת שהם בנו, כי היא מה שנשאר מגבריאל. חשבתי שכל זה אולי לא היה קורה אם הקבר של גבריאל היה יותר קרוב אליהם, והם היו יכולים לבקר אותו לעתים קרובות, כי הורים שהילדים שלהם בבית-הקברות מוכרחים לבקר אותם ולנקות את הקבר ולהשקות את הפרחים שמשהו חי יצמח שם, הם לא יכולים פשוט ככה להיפרד מהילד, שהיה רק בן שבע-עשרה, והבריכה היתה בשבילם כמו קבר שאפשר לבקר, וגם משהו חי. לא מצאתי עוד ידיעות ואני לא יודעת מה קרה אחר כך, אולי אני צריכה לכתוב להם בפייסבוק כמו שעושים היום. לפעמים הורים שכולים זה רק מושג, אבל כשמכירים אותם הרבה שנים ומכירים את כל הילדים שלהם וגם את הבן שנרצח בפיגוע מאז שהוא נולד ושרו לו כל הזמן את השיר של עפרה חזה גבריאל, ורואים כל השנים איך הוא גדל ואיך הוא נהיה בן אדם יחיד ומיוחד בין אחיו הגדולים ואחיותיו הקטנות, הוא מי שהינו כאילו היה בן יחיד, ואז הוא נרצח באכזריות כזאת ואי אפשר כבר לסובב אחורה את גלגל הגורל ואי אפשר לשנות, ואיך השבר שנשבר והסדק שנסדק מתקשה להתאחות, והכאב הזה הוא חותך וחותך ואין לו אף פעם סוף, ומצאתי גם סרט מהקיץ שבו סיפר חיים על אחותו הגדולה שנחטפה, שאחרי מות גבריאל אמא שלו אמרה לו שלה לפחות יש עוד סיכוי לפגוש את הבת שגנבו לה ממעברת עין-שמר, כשהם עלו מתימן לארץ אבותינו צעירים ומלאי תקוות וקראו לדוד בן-גוריון משיח בן-דוד, אבל סבתא ציונה מתה בלי לפגוש אף פעם את הבת שגנבו לה וחיים כבר לא יוכל לעולם לחבק את גבריאל והקבר רחוק בכפר-אדומים והבריכה הרוסה, ואולי יפתחו סופסוף את הפרוטוקולים של חקירת חטיפות ילדי תימן, ואולי חיים עוד יפגוש אי פעם את אחותו שנחטפה מהוריו כשהיתה בת שנה וחצי ויותר הם לא ראו אותה מעולם, ואולי אפילו ירשו לבנות מחדש את הבריכה סביב המעיין, אבל אפילו אם כל זה יקרה, הכל כבר יקרה מאוחר מדי אם בכלל, מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות.