יום רביעי, 27 בינואר 2016

יגאל שוורץ / מקהלה הונגרית



רק לאחרונה אצרתי כח לקרוא את הספר הזה, שבעצם רציתי לקרוא אותו מאז שיצא, וכל הזמן כשקראתי אותו חשבתי דוקא על "שש נפשות מחפשות מחבר" של לואיג'י פיראנדלו, מחזה שמאד זיעזע אותי, ובייחוד הרגע הזה שבו נאמר לאם "תצעקי כמו בחיים", והיא זועקת את קוצר ידה של האמנות לבטא את זוועת החיים וצער העולם. ומעניין שיגאל שוורץ קרא לספר "מקהלה הונגרית", ובכך הוא התכוון בעצם לכך שכל ארבעת בני המשפחה מדברים מתוכו, ולא רק הוא לבדו, ארבע נפשות שמחפשות מחבר לספר את סיפורן הנורא, והסיפור צריך להיות הסיפור של כולן, כמו במחזה, כולן צריכות לעמוד על הבמה ולספר, ומראש הוא מסרב, או מוותר, על זכותו של המחבר לספר סיפור שכולו כתוב מנקודת מבטו שלו, ואין כאן תרגיל ספרותי שבו מתפצל קולו של המחבר לכמה קולות המייצגים דמויות שונות, כי הדמויות הן אנשים אמיתיים, וקולן הוא הקול שהשמיעו לו מלידתו ושנטבע בתוכו, שממשיך לדבר אליו, להציק לו, לענות אותו. הוא האחרון מביניהם שבא לעולם והוא האחרון שנשאר בו לספר, את סיפורו ואת סיפורם.
ובכל זאת הקולות העולים מתוכו של בני משפחתו המתים כבר אינם רק קולותיהם של בני משפחתו בחייהם, אלא קולות לבו שלו שמטרידים אותו כל חייו, קול האב המת שנוזף בו שאיננו מסוגל לעשות מאומה, שאפילו הספר שכתב איננו עומד בזכות עצמו, אלא נתלה בסיפורה של רות אלמוג, הסיפור שכתבה רות אלמוג ברשותו על סמך הדברים שסיפר לה הוא עצמו על ילדותו ומשפחתו וחייו, "גמדים על הפיג'מה", שרצונה לכתוב סיפור מחייו ריגש אותו בתחילה, אבל אחר כך הטריד אותו מאד, כי הפך לסיפורה של רות אלמוג, כפי שרות אלמוג ראתה וסיפרה אותו, וכבר היה לו קשה לחיות עם הסיפור כפי שקם לתחיה בעיניה, הוא חש צורך עמוק לחזור וליטול את סיפורו לעצמו, אבל את הסיפור הזה הוא בונה כניתוח ספרותי של סיפורה של רות אלמוג, כל סיפורו נכתב כמעין אחרית-דבר מתארכת לסיפורה של רות אלמוג, וקול אביו המגנה אותו על כך שהוא תלוי בסיפורה של אלמוג הוא גם קולו שלו שמציק לו, מדוע איננו מסוגל לכתוב את סיפורו באופן עצמאי, כסיפורו שלו.

אבל הקורא דוקא יוצא נשכר מהעימות הבלתי אפשרי הזה בין הספרות והחיים, בין האמת לבין עיצובה האמנותי, כי כמו אצל פיראנדלו, דוקא מתוך העימות הזה, עולה זעקת החיים בכל עוצמתה, שהאמנות, טובה וחזקה ככל שהינה, מתקשה לחקות, אבל גם הכתיבה הדוקומנטרית מתקשה לחקות, כי גם הכתיבה הדוקומנטרית, ששוורץ מצטיין בה בכל עבודתו, היא סוג של אמנות, גם אם אין בה אותו זיקוק מרכיבי הסיפור שאין בו שום מלה מיותרת וכל מלה בו טעונה מטען כבד מנשוא, כפי שקורה בכתיבתה של רות אלמוג. קנאתו של שוורץ בסופרת, כאבו על כך שלא היה מסוגל או לא עלה בדעתו מלכתחילה לספר את סיפורו בעצמו, הקושי שלו להתנתק מתפקידו כמבקר וחוקר ספרות, ומן המעמד שהעניק לו התפקיד הזה בחייו, כולם מרכיבים בספר עתיר הרגשות – המובעים כל העת באיפוק ובטעם טוב, יש לומר, איפוק וטעם טוב שאינם מנותקים מתחושתו של הכותב שחייו עלו יפה, למרות הכל עלו יפה, והוא חוזר ותמה על המעשה הספרותי, שבו האירועים החוזרים ונישנים מגולמים בסיפורה של אלמוג באירוע אחד, שדוקא בבדידותו ובאי חזרתו מעצים את הטראומה, והוא מתקומם וגם תמה על האופן שבו סיפורה מזקק ומעצים את הנורא והייחודי, בעוד שהחיים בשלל אירועיהם הפעוטים מפצים ומרככים את זוועותיהם, כי האב המתעלל בילדיו שאמם נטשה אצלו, גם מכין להם מאכלים אהובים, מעצב לבנו כריכים זעירים בדמות חיילים, והאם הנוטשת ושבה, נוטשת ושבה, מתעקשת ללמד את בנה לנגן בכינור, כפי שהתחנכו בני טובים בבודפשט ששם נולדה וגדלה עד שהכיבוש הנאצי טרף את חייה. האופן שבו האמנות מזקקת מתוך המציאות את החשוב ביותר ומתנערת מכל הטפל מדהים את החוקר שבו, אבל מטריד אותו כמי שהסיפור הוא סיפורו, וכל סטייה שסוטה הסיפור מהמציאות מטרידה אותו, החל משערה הבלונדיני של אמו, השיער הבלונדיני שהורישה גם לאחותו הבכורה והמיוסרת נעמי שמתה בטרם עת, והוא משוכנע שסבלה הביא למחלתה ולמותה המוקדם, ולפיכך הוא כותב את סיפורו גם מתוך רגשי אשמה, רגשי אשמה של הבן המועדף, האהוב על אמו, זה שסבל אבל פחות, זה שזכה לחיות ולא הועלה לעולה. בסיפורה של אלמוג שערה של האם שחור, ניגוד לפניה הצחורים. בסיפור נקראת אמו בשם בדוי. כל השינויים האלה, שאינם מהותיים, מטרידים אותו לא פחות מהשינויים המהותיים. תוי הפנים שהורישו לנו הורינו הם בשר מבשרנו, הם המראות הראשונים שנטבעו ונחתמו בתודעתנו, שוורץ מבקש להשיב לאמו את פניה, הפנים שירש ממנה, את יופיה שלה שעבורו הוא מהותי בדיוק כפי שהיה, יופי בלונדיני, ואולי היופי הבלונדיני הזה, שהרטיט גם את לבו של קצין נאצי שאמו משכה את עיניו בצעדת המות ביופיה ובשירתה והוא לדבריה הציל את חייה, השיער הבלונדיני שהורישה גם לו והפך אותו למחמל עינה ומחמל עינם של מבוגרים אחרים שמילאו, חלקית מאד, את מקום הוריו בחסרונם, השיער הבלונדיני שחוזר גם בסיפוריהן של ניצולות שואה אחרות כהרבה יותר מצבע שיער, כסם חיים, הוא מהותי גם לדידו של יגאל שוורץ. הוא מתקומם על האם שחורת השיער בסיפורה של אלמוג. אמו שלו היתה בלונדינית, וזו עובדה מהותית בסיפורה של ניצולת שואה, ולכן גם בסיפורו זוהי עובדה מהותית, עובדה שלסופר אסור לשנות. כי אמו, בהיותה בת ארבע-עשרה שנים בלבד, הלכה בצעדת המות, אבל בסיפוריה שלה היא הלכה ושרה, ולא חדלה לשיר גם כשחברתה נרצחה לידה, והקצין הנאצי רצה אותה והציל אותה. הצעדה מופיעה בסיפורה של אלמוג רק לרגע, נזכרת במענה לשון של האם הכועסת, אבל שוורץ זוכר אותה כסיפור חוזר על עצמו שיש בו יסודות רעים, אבל סופו אגדה, או כך נדמה לו, קשה לו מאד להאמין בסיפור הקצין הנאצי שאמו מספרת כסיפור הצלה, הוא יודע מחברתה של אמו שהיתה אף היא בצעדה שאמו נאנסה, אבל אינו מעז לשאול אותה על האונס. הוא איננו יודע מהו הסיפור האמיתי. האם הקצין הנאצי אכן הציל את אמו, כיצד הציל אותה, האם היה זה סיפור של אונס וניצול, או של התאהבות והצלה, או הכל כאחד. שברירי סיפורה של אמו נותרים שברירי סיפור שהוא מנסה להשלים כחוקר מתוך צילומים שמצא, מקריאת מחקרים היסטוריים. אבל את סיפורה של אמו כפי שחוותה אותו היא עצמה איננו יכול לדייק או להכחיש או לאשר. הוא נשאר סיפור, ספק מציאות שעולה על כל דימיון, ספק אגדה שאמו השורדת סיפרה לעצמה. וכך התעמתותו עם סיפורה של אלמוג איננה רק עימות בין סיפור וחיים, היא גם עימות עם סיפורה של אמו לאור יחסה כלפיו ואישיותה, עימות בין זעם של בן נטוש לרחמים של בן בוגר, עימות בין מה שמתקבל על הדעת למה שאיננו מתקבל על הדעת, ובכל זאת אפשר שהוא האמת לאמיתה.
והוא מפחד משלג. שלג מעורר בו אימה, כאילו כל אותם זיכרונות הצעדה הנוראה בשלג, שבה נלקחו מן היהודים בגדיהם החמים והם הלכו וקפאו בשלג, כאילו כל מה שנעדר מסיפוריה של אמו נעור והתפרץ בתודעתו שלו, כאילו עברו אליו בירושה גם הזיכרונות שבתת-המודע, כאילו נכתב לו בגנים גם התת-מודע של הוריו, ואולי באמת כך היה. ואולי דוקא ההיפך, אולי משום שגדל באור השמש של שפלת הארץ הוא נרתע ממה שאיננו חלק מנוף נעוריו, ממה שהוא חלק מנוף נעוריהם ונוף אימתם של הוריו, אבל שוב, נוף נעוריהם של הוריו הוא זירת התרחשותה של השואה.
וגם שמה של האם הוא מהותי לדידו, כי הוא חלק מהוויית הבורגנות היהודית של בודפשט שאליה השתייכה, בורגנות יהודית מתבוללת שנטמעה בתרבות ההונגרית, שגרמה לה לחוש כל חייה שאיננה זוכה לחיים שהגיעו לה, חיי צעירה עירונית שלמדה לנגן בכינור, שאהבה להתלבש בבגדים נאים, לנעול נעלי עקב, להבליט את נשיותה, לפלרטט עם גברים למגינת לבו של בעלה, שחלמה לחיות במרכזה של עיר ולשבת בבתי קפה, אבל חיה בחורבה נטושה ומבודדת בפרדס, שמגידול ושיווק פירותיו הוציא בעלה את פרנסתו ופרנסת משפחתו, בעלה שהיה רק "רומני טיפש", בן למשפחה דתית מטרנסילבניה, שמחמדי העיר הגדולה בודפשט היו זרים לו, שבחייו בפרדס הוא לא מצא שמחה רבה, אבל מצא כנראה סוג של נחמה.  
בסיפורה "גמדים על הפיג'מה" יצרה אלמוג ניגוד בין אב יליד הארץ, לבין אם ניצולת שואה, בעצם ניצולת אושוויץ, ניצולת מנגלה, כפי שנחרתו הדברים בתודעתנו הקולקטיבית, אבל במציאות, חוזר שוורץ ומדגיש, גם אביו היה ניצול שואה. אמנם אמו סבלה והתענתה יותר, אבל שני הוריו היו ניצולי שואה, ואולי המושג איננו מתאים, כי שניהם היו פצועי שואה, חבולי שואה, הכל חוץ מניצולים, אולי אפשר אפילו לומר: מטורפי שואה. בענותם עינו את ילדיהם, האם שחזרה ונטשה אותם דוקא בקטנותם, בהיותם ילדים שזקוקים לאמם מאד, האב באלימות והתעללות, התעללות ואלימות. כמו במשפחות רבות היתה זו הבת, אחותו, שספגה את רוב ההתעללות, וגם נאלצה, במהלך העדרויותיה החוזרות ונישנות של האם, לגדל את אחיה הקטן בעצמה, לאהוב ולטפל בו כאם, אותו אח קטן שקינאה כל כך בהיותו אהוב על אמו, ושני הילדים האלה, ככל שהיו ביניהם מתחים כמו בין כל אח ואחות, אחזו זה בזה, דבקו זה בזה כאילו היו לבדם בעולם, ומהרבה בחינות, כאלה היו. 
וישנו הדפוס החוזר מדור לדור, שחוזר ומטריד: גם אחותו נטשה את בנה אצלו ונסעה, גם הוא חוזר ועוזב את נשותיו, והשאלה המנקרת על מה שעובר בירושה ובתורשה, לבד מן השיער הבלונדיני, על החזרה הספק כופה ספק כפויה על דפוסי התנהגותם של ההורים, כמו קללה נמשכת מדור לדור שבה משוחזרים מדור לדור גם אימי השואה וכל הזוועות האחרות: אחות האם הפעוטה שירדה למרתף בית הסב ומתה, הרבה לפני השואה, הילדה הקטנה שנרצחה בסביבת מגוריהם, הרבה אחריה. האם קל מדי לקשר הכל לשואה? האם אפשר אחרת? האם מי שראה בנעוריו אנשים נרצחים לידו יוכל שלא לשוב לשם בכל עת שייחשף למות? שוורץ טוען שלא הכל בגלל אימי השואה, שגם לפניה היו הוריו כבשים שחורות במשפחתם, זה הקו היחיד המקשר ביניהם, ששניהם היו כבשים שחורות מרדניות במשפחותיהם, אבל הוא מעלה גם שאלות קשות, האם בשל היותם כבשים שחורות במשפחותיהם הופקרו יותר לאימי השואה, אולי אפילו הוקרבו כדי להציל את בני המשפחה המקובלים יותר. האם גם בני משפחתה הלא אוהבים של אמו אשמים בגורלה? האם מי שהוקרב בידי משפחתו יקריב בבוא העת את ילדיו? ומה פשר קרבתה של האם דוקא לאמו של בעלה באמריקה שבנה מסרב לראותה, ודוקא היא נוסעת אליה לחודש ושבה רק אחרי שנה? זהו סיפור משפחתי שבור שחוריו השחורים גדולים יותר מרקמת הידוע לאשורו, שכמו בכל סיפור שואה גורלו של הפרט בתוכו, ככל שהוא נשזר בגורל עמו, עדיין הוא יחיד ומיוחד, ולכן סיפורו השבור של כל פרט ופרט הוא רב חשיבות בתוך הרקמה החסרה שלעולם לא תושלם, ורק פצעיה המדממים מדור לדור הם לגמרי אמיתיים ואינם מעלים ארוכה.   

היום יום השואה הבינלאומי, 71 שנה לשיחרור אושוויץ

יום שבת, 23 בינואר 2016

ליאור שליין תוקף את שלי יחימוביץ'



בשבוע שבו התברר כי רשת מגה הקורסת, שכבר פיטרה אלפיים עובדים, ועומדת לפטר עוד שלושת אלפים וחמש מאות עובדים, העניקה לבכיריה ויחצ"ניה בעלי השכר המופקע גם בונוסים של מיליונים, בחר ליאור שליין בתכניתו "גב האומה" ללעוג דוקא לשלי יחימוביץ', שחוזרת ועוסקת במצבם של העובדים ברשתות השיווק, ששכרם מינימלי ותנאי עבודתם קשים, ואפילו השכר המינימלי הזה והתנאים העלובים נמצאים כעת בסכנה. ליאור שליין הוא בן זוגה של מירב מיכאלי, יריבה פוליטית מושבעת של שלי יחימוביץ', ומהסיבה הזו לבדה ראוי היה שלא יתייחס ליחימוביץ', שהיא כעת חברת כנסת מן השורה במפלגת אופוזיציה, ואיננה עומדת במרכז ההתרחשויות, אבל בשבוע שבו נחשפים במלוא כיעורם ההפקרות, החמדנות וחוסר-הבושה של בכירי רשת מגה, ששדדו את החברה בדרכי הונאה מתוחכמות והביאו אותה לפשיטת רגל, תוך שהם מרפדים את עצמם ואת מקורביהם במיליונים רבים, לא יכול היה שליין לוותר על הלעג דוקא לחברת הכנסת שבראש מעייניה עומדים עובדים עניים ומוחלשים, שאינם נהנים מרמות השכר ששליין ובת-זוגו מורגלים בהם, והוא בחר לגנות את יחימוביץ' שלדבריו "עשתה קופה על הקופאיות". יחימוביץ' עשתה קופה על הקופאיות? מפני שהעבירה חוק שמאפשר להן לשבת ואוסר לחייב אותן לעמוד כל יום העבודה על רגליהן? לא הקופה שעשו בכירי מגה, ומנכ"לה אביגדור קפלן והיחצ"נית רותי שטרית, שקיבלו סכומי עתק מהרשת הקורסת, מטרידים אותו, אלא דוקא שלי יחימוביץ' היא זו ש"עשתה קופה"? לולא הייתי משוכנעת ששנאתה של בת-זוגו ליחימוביץ' היא הסיבה היחידה לקטע המכוער הזה בתכנית, עוד הייתי חושדת שגם ליאור שליין קיבל מיליונים מרשת מגה כדי להפוך את המציאות על הראש, ולתאר דוקא בשבוע הזה, דוקא את מי שמותחת בעקביות ביקורת על התנהלות מסוג זו שנחשפה במגה כמושא לגינוי.
מדברי שליין ושאר חברי הפאנל אפשר היה לחשוב ששלי יחימוביץ' רצה כעת לראשות הממשלה או לפחות לראשות מפלגת העבודה. והיא לא. האיזכור היחיד של יחימוביץ' בתקשורת השבוע, עלה בהקשר לתכניותיו הפוליטיות של גבי אשכנזי, שסגירת תיק החקירה בפרשת הרפז הפכה אותו לגיבור תחזיותיהם ותרחישיהם של הפרשנים הפוליטיים, כי במדינתנו כל רמטכ"ל לשעבר הוא מועמד פוטנציאלי לראשות הממשלה, ופרשנינו שהצטיינו בתחזיות כושלות על סיכויו של יצחק הרצוג, בן בריתה של מירב מיכאלי, בת זוגו של ליאור שליין – לא שזה קשור, חלילה, לעניין – לנצח את נתניהו, החלו לגלגל בשולחן הביליארד הפרשני שלהם, זה שכדוריו לעולם אינם נופלים לחורים, אלא דוקא קופצים למעלה וחובטים במצחו של הפרשן – שפע תחזיות ותרחישים על סיכוייו של גבי אשכנזי להתייצב בראש מפלגת העבודה ולהוביל אותה לשלטון, ואחד מהם אף העלה את האפשרות שגבי אשכנזי יחבור לשלי יחימוביץ' כנגד יצחק הרצוג, בן בריתה של מירב מיכאלי, בת זוגו של ליאור שליין - לא שזה קשור לעניין. שלי יחימוביץ' דוקא הסתייגה מגבי אשכנזי, אבל כנראה שעצם הספקולציה של הפרשן כבר הספיקה לסמן מחדש את שלי יחימוביץ' כסכנה, שצריך לטפל בה מיד, ודוקא בשבוע שבו התברר עד כמה חשובה עבודתם של חברי כנסת כמו שלי יחימוביץ', ועד כמה ביקורתה על בעלי ההון החמדנים ועושקי הדלים, שמנצלים את מצבה המבודד של מדינת ישראל ומשקה המונופוליסטי כדי לחגוג על גבם של עובדים וצרכנים, היא חשובה וחיונית, ועד כמה זקוקים העובדים והצרכנים להגנה הזאת. 
וכל המהומה הספקולטיבית הזו דוחה ומיותרת, כי נתניהו איננו עומד לאבד את שלטונו בזמן הקרוב, החלומות על כיבוש השלטון בידי הזוג המוזר הרצוג ולבני היו מראש מופרכים ומגוחכים ועודם כאלה, ולפחות אני אישית, עם כל מחויבותי רבת השנים למפלגת העבודה, אתקשה מאד להצביע לגבי אשכנזי, אדם שחוזר ומדבר על אהוד ברק כאילו מעולם לא שמע על כך שבמדינה דמוקרטית הצבא כפוף לשר הביטחון ולממשלה ולא להיפך, ודבריו של אשכנזי צורמים לי לא משום שאני מחבבת את אהוד ברק או חושבת שהצטיין ביחסי אנוש, ממש לא, ועדיין רמטכ"ל חייב להכיר בכך שהוא כפוף לשר הביטחון ולממשלה ואיננו רשאי להתנהל כלפיהם כמו יריב פוליטי נגד יריביו הפוליטיים. התבטאויותיו המעטות של אשכנזי חושפות יהירות גדולה וחוצפה אינסופית, ואני מתקשה לראות את החיבור בינו לבין מפלגת העבודה, שמסיבות שאינן ידועות לי נראה משום מה לפרשנים הפוליטיים בתקשורת מובן מאליו.
יותר מכל דבר חשפה המתקפה של ליאור שליין על יחימוביץ' את אותו פער מעמדות שיחימוביץ' מרבה, למורת-רוחו של שליין, לעסוק בו: פער מעמדות שהפך את החברה הישראלית לאחת המקוטבות ביותר בעולם, עד כדי ניתוק גמור, לא רק של המיליארדרים שאינם מייצרים דבר אלא עושקים את הציבור הישראלי, אלא גם של הבורגנות המבוססת והמדושנת עונג מעצמה ששליין מייצג, מרובו של הציבור המשתכר אל צרור נקוב ומתמודד יומיום עם מצוקות כלכליות וחוסר-ביטחון תעסוקתי, שלעולם לא יפגע בהנהלות הכושלות ובפושטי הרגל המיליארדרים, שחמדנותם האינסופית וכישלונותיהם הכלכליים גוזלים את פרנסת העניים, אך אינם פוגעים כהוא זה ברמת חייהם השערורייתית. נכון שגם שלי יחימוביץ' היתה תמיד בעלת שכר גבוה, אבל הדבר לפחות לא מנע ממנה לראות גם את מצוקת העניים, וזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על ליאור שליין.  

יום רביעי, 20 בינואר 2016

פרקליטים ועבריינים אחרים



עוד לפני שצפיתי אתמול בערוץ 10 בתכנית "המקור" על אהוד אולמרט ושולה זקן וניסיונותיו של אולמרט לשבש את החקירות והמשפטים נגדו, חשבתי שזה יהיה מרתק, אבל לא חשבתי שזה כל כך יעציב אותי, ולא בגלל חשיפת המאמצים של אולמרט להשפיע על שולה זקן לשתוק, להעלים ראיות, לקחת על עצמה את אשמתו ולשבת במקומו בכלא תמורת תשלום, כל הדברים האלה שלכשעצמם מחייבים עונש הרבה יותר חמור מזה שהוטל על אולמרט בעסקת הטיעון – חצי שנת מאסר שירצה בחפיפה עם העונש המופחת שנגזר עליו במשפט הולילנד – ושכבר ידעתי אותם קודם לכן, ועוד לפני שידעתי, הבנתי שיש משהו כזה, כמו שהרבה אנשים אחרים הבינו את זה ובמיוחד השופט דוד רוזן שכעס מאד והטיל עונשים בהתאם, ובצדק. מה שהעציב אותי יותר מכל הוא מה שהשתמע מדברי סניגוריה של שולה זקן, שאם הבנתי נכון יש עורכי-דין שעכשיו מחרימים אותם, או גם אם לא ממש מחרימים אותם, מסתייגים מהם ולא מדברים איתם, בגלל שהם מסרו לפרקליטות את הקלטות של שולה זקן, שחשפו לא רק את השחיתות של אולמרט, אלא גם את ההתנהגות הפסולה של עורכי-דין מפורסמים ומכובדים כמו נבות תל-צור, שנפגש עם שולה זקן מטעמו של אולמרט וניסה להשפיע עליה לסרב  לעסקת טיעון, שהיתה טובה בשבילה אבל גרועה לאהוד אולמרט. הסניגור של שולה זקן, עופר ברטל, אפילו התנצל, שהוא היה חייב למסור לפרקליטות גם את הקלטת שמפלילה את נבות תל-צור, אחרת זו עבירה של העלמת ראיות, כאילו הוא זה שצריך להתנצל שעורכי-דין אחרים ניסו לשבש הליכי משפט לרעת מרשתו. ההתנהגות הזאת, שמעציבה אותי מאד אבל לא באמת מפתיעה אותי, מראה שאין הבדל גדול בין הפושעים לבין עורכי-הדין שלהם: אלה כמו אלה חושבים שהפשע הכי חמור הוא הלשנה על עבירות של עמיתים למקצוע, וזה לא באמת משנה אם המקצוע הוא לגנוב ולשדוד או לסייע לבית-המשפט ולהוצאת הצדק לאור, שזה לכאורה תפקידם של עורכי-הדין. המוסר הנוהג בשתי הדיסציפלינות הוא מוסר זהה: תפשע כאוות-נפשך, אבל לעולם אל תלשין.
אפשר היה לומר על עו"ד נבות תל-צור ועל עורכי-דין אחרים שהם שירתו את הלקוח שלהם, למרות שגם לטובת הלקוח יש גבולות – אסור לשבש הליכי משפט גם אם השיבוש הוא לטובת הלקוח. אבל כשאני חושבת על הניסיון האישי העגום שלי עצמי עם עורכי-דין, הרי שלא תמיד הם משרתים את טובת הלקוח. לפעמים הם משרתים את ידידיהם ואת בעלי הממון, וכמובן שהרבה פעמים ידידיהם ובעלי הממון הם אותם אנשים, כי הרבה עורכי-דין אוהבים להיות ידידים של בעלי ממון. כשהלקוח איננו בעל ממון, קשה לו מאד למצוא עורך-דין שבאמת ידאג רק לו ולטובתו ולא לשום דבר אחר. כשגיליתי שבעלי בוגד בי פניתי לעורך-דין שהיה ידיד של שנינו ושירת באותה יחידת מילואים עם בעלי. עוד לא ידעתי מה אני רוצה לעשות והסכמתי שהוא יתווך בינינו. במהרה החלטנו להתגרש ואז אותו עורך-דין התקשר אלי ואמר לי שאני חייבת למצוא מיד עבודה – קודם לכן לא עבדתי בצורה מסודרת, כי בעלי התנגד לכך וסירב לסייע לי לטפל בבנות – וכמו כן מעכשיו עלי למשוך מחשבון הבנק רק סכום מוגבל כדי ש"אראה איך אני מסתדרת". הייתי המומה וצעקתי עליו איך הוא מעז לומר לי דברים כאלה, שנועדו ליצור מצג שוא של אשה עובדת שאיננה סמוכה על שולחן בעלה, כדי להפחית במידה ניכרת את גובה המזונות המגיעים לי, לאחר עשור שבו טיפלתי בבנותי ובכל ענייני הבית לגמרי לבדי ללא כל עזרה, ועם כל הויתורים המתחייבים מכך בתחום המקצועי. עורך-הדין קצת נבהל ואמר שיותר לא ייצג איש מאיתנו, אבל במהרה התברר שהוא כן מייצג את בעלי. לימים הוא הפך לשופט שלום ואחר כך לשופט מחוזי, ואפילו ישב בדין באחד ממשפטי אולמרט. לא פעם שאלתי את עצמי, אם הוא מסוגל לשפוט בצדק ולא להעדיף את אלו שאיתם רצוי לו לשמור על יחסים טובים. אחר כך מצאתי עורך-דין אחר שסייע לי במסירות במשך שנים רבות, עד שאבי נהרג וביקשתי ממנו לייצג אותי גם בעניין עזבונו של אבי. הוא עצמו דיווח לי בדיעבד על כמה ביקורים שערכו אצלו קרובי משפחתי, שלדבריו באו להראות לו שהטיפול בעזבונו של אבי בסדר גמור. ומיד הבנתי שמשהו איננו כשורה – אם הכל כל כך בסדר, מדוע נפגש עם קרובי משפחתי ללא ידיעתי ומאחורי גבי, מבלי לבקש את אישורי לפגישה ומבלי להזמינני אליה? רק אחרי שנים התאמת חשדי, כאשר התברר לי שנכס שאבי הוריש לבנותי וצריך היה להירשם על שמן, לא נרשם בטאבו על שמן במשך שתים-עשרה שנים. כאשר הדברים התבררו לי כבר לא היה לי קשר עם אותו עורך-דין, בעקבות התנהגותו בעניין אחר שחשבתי לבלתי ראויה. לימים אף הוא התמנה לשופט שלום, ואני מתפללת שכשופט הוא נוהג ביתר הגינות מכפי שנהג עמי. אם קוראי שואלים את עצמם מדוע לא התלוננתי על התנהגותם של שני עורכי-הדין האלה, הרי לגבי הראשון הגשתי תלונה ללשכת עורכי-הדין והתלונה נגנזה, ולגבי השני העדפתי לא להגיש תלונה כי לא הייתי מסוגלת לעמוד בעימות איתו שהיה מחייב אותי להעלות מחדש את האירועים הקשים והכואבים ביותר בחיי, שהשאירו עלי את רישומם לכל החיים. וגם למדתי מן הניסיון, שסילוקו של אדם בלתי ראוי, איננו מביא בהכרח למינויו של אדם ראוי יותר תחתיו. לפעמים נופלים מן הפח אל הפחת. הרי גם אהוד אולמרט קנה תחילה את תהילתו כלוחם בשחיתות.
היה קשה מאד למצוא עורך-דין שייצג אותי ואת בנותי בענייני הירושה נגד קרובי משפחתנו העשירים, שעל סמך הניסיון כבר הנחנו מראש שינסו להעביר לצדם כל עורך-דין שייצג אותנו, וכך אכן קרה. בלית ברירה החלטנו לייצג את עצמנו. אחר כך בתי הבכורה גם למדה משפטים, והיום היא עובדת בעצמה כעורכת-דין, אבל בניגוד לעופר ברטל היא הגיעה למקצוע כדי להגן על עצמה ועל משפחתה, ולא מתוך אשליות, וכך היא מתייחסת אליו, כמקצוע שיכול לסייע לאדם להגן על עצמו ועל משפחתו מפני דורשי רעתם.
אנשים עלולים להסיק מדבריי שאין לי אמון בעורכי-דין ובמערכת המשפט, וזה ממש לא נכון. יחסית למערכות אחרות בחברה, בתי משפט הם הרבה יותר הוגנים ושיוויוניים, וכמובן הרבה יותר שקופים ומבוקרים ממערכות אחרות, שבהן הכסף והכוח והקשרים לבדם מדברים ללא בושה, ורק קולם נשמע. כהיסטוריונית הבהירו לי מורי בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, שהדבר הכי חשוב באקדמיה הוא להשיג כספים, ולכן צריך להתחנף כל הזמן לבעלי המאה ובמיוחד חשוב לא להרגיז את ממשלת גרמניה שנותנת הרבה כסף למחקרים שמוצאים חן בעיניה, ורצוי להשוות את ישראל לנאצים, שאת זה ממשלת גרמניה ואזרחיה במיוחד אוהבים לשמוע. אני סירבתי לאמץ את התורה הזאת וגם הבעתי בכתב ובעל-פה את דעתי עליה, וכמובן זכיתי גם לתביעות דיבה וגם לחרמות של עמיתים מסוג זה שמתאר עופר ברטל, אבל לי זה לא אכפת במיוחד. למזלי היסטוריון איננו נזקק באמת לקשר עם עמיתים, וגם לא לכסף רב. כדי לכתוב היסטוריה צריך רק נייר ועיפרון (לא עט, כי עטים עלולים להזיק לכתבי יד עתיקים). חוץ מנייר ועיפרון היסטוריון צריך הרבה אומץ והרבה יושר, והדברים האלה אינם נקנים בכסף, למרות שלמרבה הצער, לא פעם הם נמכרים בכסף. כמובן שגם עורכי-דין צריכים הרבה אומץ ויושר, ואלה אינם דברים שנקנים בכסף, אבל לא פעם הם נמכרים בכסף.
ובכל זאת קשה במיוחד לפגוש עורכי-דין שמשבשים הליכי משפט, שהרי משפטים, בניגוד למחקרים בהיסטוריה, עלולים לשלוח אנשים לכלא, ואם הם כבר שולחים אנשים לכלא, רצוי מאד שישלחו לכלא את האדם הנכון, ולא מישהו שקיבל ממנו כסף כדי לשבת בכלא במקומו, או שאפילו לא קיבל כסף, והסכים להפליל את עצמו מתוך פחד, ובמקרה הזה מדובר באשה שהתבקשה לקחת על עצמה את האשמה, כדי לפטור מאשמה את מעסיקה ופטרונה. היום אותם עורכי-דין ששידלו אותה לשקר למען לקוחם, מאשימים אותה משום שזמן רב אכן שיקרה למענו, עד שהמחיר היה גבוה מדי עבורה, וכאשר הם מגנים אותה כשקרנית, הם דומים לרוצח הוריו שביקש רחמים כי הוא יתום. מה שחשוב לציבור לדעת הוא שאנשים עשירים אכן קונים לעצמם לא פעם את עורכי-הדין ואת פסקי-הדין הרצויים להם, ושלא תמיד הדבר נחשף, ולכן מה שקרה עם אהוד אולמרט ושולה זקן איננו עצוב אלא שמח, מפני שבסופו של דבר האמת יצאה לאור, מפני שלשולה זקן נמאס, וזאת בשורה נעימה, גם לגבי כוחן של נשים שהגברים חושבים שתמיד יוכלו לסובב על אצבעם, ופתאם קמות ואומרות עד כאן, וגם לגבי יהירותם של עבריינים חזקים ועורכי-דינם, שידעו שאולי לא תמיד, אבל לפעמים, מעשי העוולה נחשפים, והצדק יוצא לאור.
  

יום שבת, 16 בינואר 2016

הניחו ליצחק רבין



קשה לי מאד לראות את מודעות הקרן החדשה לישראל עם תמונתו של יצחק רבין והכתובת "בשתול הזה הם כבר טיפלו", קשה וגם מקומם, גם בגלל הכאב על הרצח שלא פג מעולם, גם בגלל הכאב והזעם על השימוש שעושים המתנחלים ברצח כדי להטיל אימה על השמאל ועל כל מנהיג שירצה להחזיר שטחים ולפרק התנחלויות, שעל כך אני כותבת מאז הרצח, והדברים רק מחמירים והולכים, אבל יותר מכל בגלל הפגיעה בכבוד המת, ביזיון זכרו וסילוף דמותו. רבין, שלא תמיד הסכמתי איתו, ולא פעם הזדעזעתי מדבריו הבוטים, כמו "הלואי שעזה תטבע בים", ועם זאת מאד חיבבתי והערכתי אותו ותמכתי בדרכו, היה איש המימסד, איש צבא במשך עשרות שנים, קצין וג'נטלמן, אבל קודם כל קצין, הוא מאד לא אהב את אירגון "בצלם", הוא זה שטבע את הביטוי, שאני מסכימה עם זהבה גלאון שהיה ביטוי אומלל, "בלי בג"צ ובלי בצלם", שביטא את יחסו האמביולנטי לדמוקרטיה הישראלית ולזכויות האדם, למרות שבפועל הוא כיבד את רוח הדמוקרטיה יותר מכל ראש ממשלה אחר שהיה לנו, וגם נפגע מכך יותר מכל ראש ממשלה אחר שהיה לנו. רבין לא ראה בבג"צ או באירגון "בצלם" בוגדים, ולא קרא לעלות עליהם עם בולדוזר, כמו ח"כים מסוימים מהימין, אבל הוא מאד לא אהב את הביקורת שמתחו על השימוש של צה"ל באמצעים שהוא ראה כחיוניים לשמירה על ביטחון המדינה. ואני מרשה לעצמי לנחש שרבין היה מתעב את אנשי "שוברים שתיקה", משתי סיבות: ראשית מאותה סיבה שתיעב את "בצלם", הביקורת על צה"ל ומדינת ישראל שנתפסה בעיניו כיפיפות נפש מנותקת מהמציאות, ושנית בגלל הפטור מאחריות אישית שמעניק האירגון לחיילים, כאילו המדינה לבדה אשמה בהתנהגויות מחפירות שלהם, גם אם פעלו בניגוד לפקודות ועל דעת עצמם, כאילו היו רובוטים ולא בני אדם בעלי תודעה ואחריות למעשיהם. כל גישתו של רבין לחיים היתה גישה של לקיחת אחריות אישית, ובלקיחת אחריות שלו עצמו ושל כל אדם למעשיו הוא ראה ערך עליון, ולפיכך הרציונל שבבסיס פעילותם של "שוברי שתיקה", שרואים את החייל הבודד כפטור מאחריות אישית ואפילו כקורבן, היה דוחה אותו מכל וכל. מתוך גישתו האחראית והממלכתית, שהעדיפה את מה שראה כאינטרס הכלל, הוא התנגד בכל לבו למתנחלים ולקריאת התגר שלהם על המדינה ועל חוקיה, קריאת תגר שהובילה את חבריהם מהפרת חוק לפשיעה, ממניחי המטענים של המחתרת היהודית ועד לרוצחי אנשים בשנתם מדומא. רבין חשב שאזרחים צריכים להיות נאמנים למדינה ולחוקיה, לפעול בדרך ממלכתית ולהכפיף את טובתם האישית לטובת הכלל. כך נהג בעצמו כל חייו וכך ציפה מאחרים לנהוג. הוא האמין בכל לבו בציונות, וכינה את היורדים "נפולת של נמושות". לא קשה לנחש מה היה חש כלפי היורדים לברלין, וכלפי אנשי השמאל המתמוגגים מהם, מצהירים הצהרות אהבה לגרמניה ורושפים שנאה כלפי מדינת ישראל ותושביה. כל הוויתו של יצחק רבין היתה מנוגדת לאופיו ולהשקפת עולמו של השמאל הרדיקלי בישראל, שאיננו מודע מספיק לסתירה שבין עידוד למחויבות אידיאולוגית לבין טיפוח אינדיווידואליזם וזילזול עמוק ואפילו דחייה של הסולידריות הלאומית. יצחק רבין היה בכל לבו בצדה של הסולידריות הלאומית, ובכך היה ניגוד עמוק ויסודי בין אישיותו והשקפת עולמו לבין השמאל הרדיקלי בישראל, שמתקשה להחליט האם הוא מעדיף מחויבות אידיאולוגית, שבהכרח מחייבת ויתורים אישיים, או סוגד לנהנתנות ולחתירה לאושר אישי ולהגירה מהארץ. יצחק רבין שהקדיש את חייו למדינת ישראל ולעם ישראל, ובמיוחד כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים וכאדריכל הניצחון הגדול, היה מקובל ואהוב על מגזרים רחבים בציבור הישראלי, ונבחר לכהן כראש ממשלה בשל היותו כזה – אהוב ומוערך בציבור הישראלי, בשל הישגיו ובשל כנותו ויושרו שנגעו ללב תומכיו ויריביו כאחת.
מכל הסיבות האלו השימוש בדמותו של יצחק רבין, ובמיוחד ברצח רבין, כדי להילחם בהסתה של אירגון "יש תרצו", שיש חשד שהיא חוצה את הרף הפלילי של הסתה והתרת דם, איננו ראוי ומקומם, והוא מקומם שבעתיים מפני שהוא משרת את סילוף דמותו של יצחק רבין כפי שהיא מסולפת מאז מותו בחוגי ימין מסוימים, שמתקשים להשלים עם אחריות הימין לרצח. מצד אחד מתארים אנשי הימין את רבין כמי שאחראי לירי על אלטלנה, ומצד שני מתארים אותו כמי שכלל לא ייצג את הציבור הישראלי ולא היה רשאי לפעול בשמו, ואפילו כבוגד שחל עליו דין מוסר, כפי שעשתה לאחרונה למשל דניאלה וייס בראיון למואב ורדי בערוץ 10. ישנם בין תומכי רבין החילוניים אנשים שמתלהבים מהשוואה בין רבין לבין גדליה בן-אחיקם, ואינם מודעים לנבזות ולסילוף שבהשוואת מנהיגם הנבחר של רוב מתושבי ישראל, לנציב של כובש זר כגדליה בן-אחיקם. אבל רבין מעולם לא היה בשמאל הרדיקלי, כפי שהן השמאל הרדיקלי והן המתנחלים שמחים לתאר אותו בדיעבד, ואנשי השמאל הרדיקלי מעולם לא אהבו אותו בחייו, וכינו אותו תמיד שיכור ובכינויים בלתי מחמיאים אחרים. זאת היתה זכותם, כמובן, אבל משום כך אין להם לדעתי שום זכות לעשות שימוש בדמותו שהם ביזו בחייו, כדי לנכס אותה לעצמם אחרי מותו, ובכך לזהות את עצמם עם המחיר ששילם רבין על אומץ לבו לחתום על הסכם שלום עם הפלשתינים, מחיר ששילם דוקא מפני שהיה ממלכתי ומקובל ורחוק מאד מהשמאל הרדיקלי. על פי השקפת עולמי אחת מזכויות האדם היא להיזכר כפי שבאמת היה בחייו, גם לאחר מותו, וסילוף דמותו של המת היא ביזיון המת, ואני מקוה שהקרן החדשה לישראל תפסיק לפרסם את המודעות האלה. בהסתה החמורה של אירגון "אם תרצו" יש להילחם על ידי פנייה למשטרה ולבתי המשפט, וליצחק רבין, שהקריב את חייו בלב שלם למען מדינת ישראל שאהב בכל לבו ומאודו, יש לאפשר לנוח על משכבו בשלום.