יגאל שוורץ / מקהלה הונגרית

רק לאחרונה אצרתי כח לקרוא את הספר הזה, שבעצם רציתי לקרוא אותו מאז שיצא, וכל הזמן כשקראתי אותו חשבתי דוקא על "שש נפשות מחפשות מחבר" של לואיג'י פיראנדלו, מחזה שמאד זיעזע אותי, ובייחוד הרגע הזה שבו נאמר לאם "תצעקי כמו בחיים", והיא זועקת את קוצר ידה של האמנות לבטא את זוועת החיים וצער העולם. ומעניין שיגאל שוורץ קרא לספר "מקהלה הונגרית", ובכך הוא התכוון בעצם לכך שכל ארבעת בני המשפחה מדברים מתוכו, ולא רק הוא לבדו, ארבע נפשות שמחפשות מחבר לספר את סיפורן הנורא, והסיפור צריך להיות הסיפור של כולן, כמו במחזה, כולן צריכות לעמוד על הבמה ולספר, ומראש הוא מסרב, או מוותר, על זכותו של המחבר לספר סיפור שכולו כתוב מנקודת מבטו שלו, ואין כאן תרגיל ספרותי שבו מתפצל קולו של המחבר לכמה קולות המייצגים דמויות שונות, כי הדמויות הן אנשים אמיתיים, וקולן הוא הקול שהשמיעו לו מלידתו ושנטבע בתוכו, שממשיך לדבר אליו, להציק לו, לענות אותו. הוא האחרון מביניהם שבא לעולם והוא האחרון שנשאר בו לספר, את סיפורו ואת סיפורם.

ובכל זאת הקולות העולים מתוכו של בני משפחתו המתים כבר אינם רק קולותיהם של בני משפחתו בחייהם, אלא קולות לבו שלו שמטרידים אותו כל חייו, קול האב המת שנוזף בו שאיננו מסוגל לעשות מאומה, שאפילו הספר שכתב איננו עומד בזכות עצמו, אלא נתלה בסיפורה של רות אלמוג, הסיפור שכתבה רות אלמוג ברשותו על סמך הדברים שסיפר לה הוא עצמו על ילדותו ומשפחתו וחייו, "גמדים על הפיג'מה", שרצונה לכתוב סיפור מחייו ריגש אותו בתחילה, אבל אחר כך הטריד אותו מאד, כי הפך לסיפורה של רות אלמוג, כפי שרות אלמוג ראתה וסיפרה אותו, וכבר היה לו קשה לחיות עם הסיפור כפי שקם לתחיה בעיניה, הוא חש צורך עמוק לחזור וליטול את סיפורו לעצמו, אבל את הסיפור הזה הוא בונה כניתוח ספרותי של סיפורה של רות אלמוג, כל סיפורו נכתב כמעין אחרית-דבר מתארכת לסיפורה של רות אלמוג, וקול אביו המגנה אותו על כך שהוא תלוי בסיפורה של אלמוג הוא גם קולו שלו שמציק לו, מדוע איננו מסוגל לכתוב את סיפורו באופן עצמאי, כסיפורו שלו.

אבל הקורא דוקא יוצא נשכר מהעימות הבלתי אפשרי הזה בין הספרות והחיים, בין האמת לבין עיצובה האמנותי, כי כמו אצל פיראנדלו, דוקא מתוך העימות הזה, עולה זעקת החיים בכל עוצמתה, שהאמנות, טובה וחזקה ככל שהינה, מתקשה לחקות, אבל גם הכתיבה הדוקומנטרית מתקשה לחקות, כי גם הכתיבה הדוקומנטרית, ששוורץ מצטיין בה בכל עבודתו, היא סוג של אמנות, גם אם אין בה אותו זיקוק מרכיבי הסיפור שאין בו שום מלה מיותרת וכל מלה בו טעונה מטען כבד מנשוא, כפי שקורה בכתיבתה של רות אלמוג. קנאתו של שוורץ בסופרת, כאבו על כך שלא היה מסוגל או לא עלה בדעתו מלכתחילה לספר את סיפורו בעצמו, הקושי שלו להתנתק מתפקידו כמבקר וחוקר ספרות, ומן המעמד שהעניק לו התפקיד הזה בחייו, כולם מרכיבים בספר עתיר הרגשות – המובעים כל העת באיפוק ובטעם טוב, יש לומר, איפוק וטעם טוב שאינם מנותקים מתחושתו של הכותב שחייו עלו יפה, למרות הכל עלו יפה, והוא חוזר ותמה על המעשה הספרותי, שבו האירועים החוזרים ונישנים מגולמים בסיפורה של אלמוג באירוע אחד, שדוקא בבדידותו ובאי חזרתו מעצים את הטראומה, והוא מתקומם וגם תמה על האופן שבו סיפורה מזקק ומעצים את הנורא והייחודי, בעוד שהחיים בשלל אירועיהם הפעוטים מפצים ומרככים את זוועותיהם, כי האב המתעלל בילדיו שאמם נטשה אצלו, גם מכין להם מאכלים אהובים, מעצב לבנו כריכים זעירים בדמות חיילים, והאם הנוטשת ושבה, נוטשת ושבה, מתעקשת ללמד את בנה לנגן בכינור, כפי שהתחנכו בני טובים בבודפשט ששם נולדה וגדלה עד שהכיבוש הנאצי טרף את חייה. האופן שבו האמנות מזקקת מתוך המציאות את החשוב ביותר ומתנערת מכל הטפל מדהים את החוקר שבו, אבל מטריד אותו כמי שהסיפור הוא סיפורו, וכל סטייה שסוטה הסיפור מהמציאות מטרידה אותו, החל משערה הבלונדיני של אמו, השיער הבלונדיני שהורישה גם לאחותו הבכורה והמיוסרת נעמי שמתה בטרם עת, והוא משוכנע שסבלה הביא למחלתה ולמותה המוקדם, ולפיכך הוא כותב את סיפורו גם מתוך רגשי אשמה, רגשי אשמה של הבן המועדף, האהוב על אמו, זה שסבל אבל פחות, זה שזכה לחיות ולא הועלה לעולה. בסיפורה של אלמוג שערה של האם שחור, ניגוד לפניה הצחורים. בסיפור נקראת אמו בשם בדוי. כל השינויים האלה, שאינם מהותיים, מטרידים אותו לא פחות מהשינויים המהותיים. תוי הפנים שהורישו לנו הורינו הם בשר מבשרנו, הם המראות הראשונים שנטבעו ונחתמו בתודעתנו, שוורץ מבקש להשיב לאמו את פניה, הפנים שירש ממנה, את יופיה שלה שעבורו הוא מהותי בדיוק כפי שהיה, יופי בלונדיני, ואולי היופי הבלונדיני הזה, שהרטיט גם את לבו של קצין נאצי שאמו משכה את עיניו בצעדת המות ביופיה ובשירתה והוא לדבריה הציל את חייה, השיער הבלונדיני שהורישה גם לו והפך אותו למחמל עינה ומחמל עינם של מבוגרים אחרים שמילאו, חלקית מאד, את מקום הוריו בחסרונם, השיער הבלונדיני שחוזר גם בסיפוריהן של ניצולות שואה אחרות כהרבה יותר מצבע שיער, כסם חיים, הוא מהותי גם לדידו של יגאל שוורץ. הוא מתקומם על האם שחורת השיער בסיפורה של אלמוג. אמו שלו היתה בלונדינית, וזו עובדה מהותית בסיפורה של ניצולת שואה, ולכן גם בסיפורו זוהי עובדה מהותית, עובדה שלסופר אסור לשנות. כי אמו, בהיותה בת ארבע-עשרה שנים בלבד, הלכה בצעדת המות, אבל בסיפוריה שלה היא הלכה ושרה, ולא חדלה לשיר גם כשחברתה נרצחה לידה, והקצין הנאצי רצה אותה והציל אותה. הצעדה מופיעה בסיפורה של אלמוג רק לרגע, נזכרת במענה לשון של האם הכועסת, אבל שוורץ זוכר אותה כסיפור חוזר על עצמו שיש בו יסודות רעים, אבל סופו אגדה, או כך נדמה לו, קשה לו מאד להאמין בסיפור הקצין הנאצי שאמו מספרת כסיפור הצלה, הוא יודע מחברתה של אמו שהיתה אף היא בצעדה שאמו נאנסה, אבל אינו מעז לשאול אותה על האונס. הוא איננו יודע מהו הסיפור האמיתי. האם הקצין הנאצי אכן הציל את אמו, כיצד הציל אותה, האם היה זה סיפור של אונס וניצול, או של התאהבות והצלה, או הכל כאחד. שברירי סיפורה של אמו נותרים שברירי סיפור שהוא מנסה להשלים כחוקר מתוך צילומים שמצא, מקריאת מחקרים היסטוריים. אבל את סיפורה של אמו כפי שחוותה אותו היא עצמה איננו יכול לדייק או להכחיש או לאשר. הוא נשאר סיפור, ספק מציאות שעולה על כל דימיון, ספק אגדה שאמו השורדת סיפרה לעצמה. וכך התעמתותו עם סיפורה של אלמוג איננה רק עימות בין סיפור וחיים, היא גם עימות עם סיפורה של אמו לאור יחסה כלפיו ואישיותה, עימות בין זעם של בן נטוש לרחמים של בן בוגר, עימות בין מה שמתקבל על הדעת למה שאיננו מתקבל על הדעת, ובכל זאת אפשר שהוא האמת לאמיתה.

והוא מפחד משלג. שלג מעורר בו אימה, כאילו כל אותם זיכרונות הצעדה הנוראה בשלג, שבה נלקחו מן היהודים בגדיהם החמים והם הלכו וקפאו בשלג, כאילו כל מה שנעדר מסיפוריה של אמו נעור והתפרץ בתודעתו שלו, כאילו עברו אליו בירושה גם הזיכרונות שבתת-המודע, כאילו נכתב לו בגנים גם התת-מודע של הוריו, ואולי באמת כך היה. ואולי דוקא ההיפך, אולי משום שגדל באור השמש של שפלת הארץ הוא נרתע ממה שאיננו חלק מנוף נעוריו, ממה שהוא חלק מנוף נעוריהם ונוף אימתם של הוריו, אבל שוב, נוף נעוריהם של הוריו הוא זירת התרחשותה של השואה.

וגם שמה של האם הוא מהותי לדידו, כי הוא חלק מהוויית הבורגנות היהודית של בודפשט שאליה השתייכה, בורגנות יהודית מתבוללת שנטמעה בתרבות ההונגרית, שגרמה לה לחוש כל חייה שאיננה זוכה לחיים שהגיעו לה, חיי צעירה עירונית שלמדה לנגן בכינור, שאהבה להתלבש בבגדים נאים, לנעול נעלי עקב, להבליט את נשיותה, לפלרטט עם גברים למגינת לבו של בעלה, שחלמה לחיות במרכזה של עיר ולשבת בבתי קפה, אבל חיה בחורבה נטושה ומבודדת בפרדס, שמגידול ושיווק פירותיו הוציא בעלה את פרנסתו ופרנסת משפחתו, בעלה שהיה רק "רומני טיפש", בן למשפחה דתית מטרנסילבניה, שמחמדי העיר הגדולה בודפשט היו זרים לו, שבחייו בפרדס הוא לא מצא שמחה רבה, אבל מצא כנראה סוג של נחמה.  

בסיפורה "גמדים על הפיג'מה" יצרה אלמוג ניגוד בין אב יליד הארץ, לבין אם ניצולת שואה, בעצם ניצולת אושוויץ, ניצולת מנגלה, כפי שנחרתו הדברים בתודעתנו הקולקטיבית, אבל במציאות, חוזר שוורץ ומדגיש, גם אביו היה ניצול שואה. אמנם אמו סבלה והתענתה יותר, אבל שני הוריו היו ניצולי שואה, ואולי המושג איננו מתאים, כי שניהם היו פצועי שואה, חבולי שואה, הכל חוץ מניצולים, אולי אפשר אפילו לומר: מטורפי שואה. בענותם עינו את ילדיהם, האם שחזרה ונטשה אותם דוקא בקטנותם, בהיותם ילדים שזקוקים לאמם מאד, האב באלימות והתעללות, התעללות ואלימות. כמו במשפחות רבות היתה זו הבת, אחותו, שספגה את רוב ההתעללות, וגם נאלצה, במהלך העדרויותיה החוזרות ונישנות של האם, לגדל את אחיה הקטן בעצמה, לאהוב ולטפל בו כאם, אותו אח קטן שקינאה כל כך בהיותו אהוב על אמו, ושני הילדים האלה, ככל שהיו ביניהם מתחים כמו בין כל אח ואחות, אחזו זה בזה, דבקו זה בזה כאילו היו לבדם בעולם, ומהרבה בחינות, כאלה היו. 

וישנו הדפוס החוזר מדור לדור, שחוזר ומטריד: גם אחותו נטשה את בנה אצלו ונסעה, גם הוא חוזר ועוזב את נשותיו, והשאלה המנקרת על מה שעובר בירושה ובתורשה, לבד מן השיער הבלונדיני, על החזרה הספק כופה ספק כפויה על דפוסי התנהגותם של ההורים, כמו קללה נמשכת מדור לדור שבה משוחזרים מדור לדור גם אימי השואה וכל הזוועות האחרות: אחות האם הפעוטה שירדה למרתף בית הסב ומתה, הרבה לפני השואה, הילדה הקטנה שנרצחה בסביבת מגוריהם, הרבה אחריה. האם קל מדי לקשר הכל לשואה? האם אפשר אחרת? האם מי שראה בנעוריו אנשים נרצחים לידו יוכל שלא לשוב לשם בכל עת שייחשף למות? שוורץ טוען שלא הכל בגלל אימי השואה, שגם לפניה היו הוריו כבשים שחורות במשפחתם, זה הקו היחיד המקשר ביניהם, ששניהם היו כבשים שחורות מרדניות במשפחותיהם, אבל הוא מעלה גם שאלות קשות, האם בשל היותם כבשים שחורות במשפחותיהם הופקרו יותר לאימי השואה, אולי אפילו הוקרבו כדי להציל את בני המשפחה המקובלים יותר. האם גם בני משפחתה הלא אוהבים של אמו אשמים בגורלה? האם מי שהוקרב בידי משפחתו יקריב בבוא העת את ילדיו? ומה פשר קרבתה של האם דוקא לאמו של בעלה באמריקה שבנה מסרב לראותה, ודוקא היא נוסעת אליה לחודש ושבה רק אחרי שנה? זהו סיפור משפחתי שבור שחוריו השחורים גדולים יותר מרקמת הידוע לאשורו, שכמו בכל סיפור שואה גורלו של הפרט בתוכו, ככל שהוא נשזר בגורל עמו, עדיין הוא יחיד ומיוחד, ולכן סיפורו השבור של כל פרט ופרט הוא רב חשיבות בתוך הרקמה החסרה שלעולם לא תושלם, ורק פצעיה המדממים מדור לדור הם לגמרי אמיתיים ואינם מעלים ארוכה.   

היום יום השואה הבינלאומי, 71 שנה לשיחרור אושוויץ

ראיון של יגאל שוורץ לנרי ליבנה