הנאורות על פי רוגל אלפר

אני מרבה להתייחס בבלוג לעניינים תיאולוגיים, שהם בתחום עיסוקי, אבל ממעטת להתייחס לאמונה אישית, שלהבדיל מהשקפות תיאולוגיות שיש להן השפעות מרחיקות לכת על ציבורים גדולים, היא עניין פרטי בעיניי. אני עצמי גדלתי על קו תפר בין מגזרי, עם אבא קומוניסט שהגדיר את עצמו כאתיאיסט אך גם הושפע מתפיסתו הדתית של מרטין בובר, שנכדיו עמנואל ומיכאל שטראוס, ובמיוחד מיכאל הפילוסוף, היו ידידי נפש שלו מימי לימודיו באוניברסיטה ועד יומו האחרון, ועם אמא דתל"שית, שכמנהג הדתל"שים שימרה מנהגים דתיים מסוימים ורחקה מאחרים. מכל בני המשפחה העדפתי את סבי וסבתי האורתודוקסים, ובהיותי עוד ילדה החלטתי שאחיה בדיוק כמוהם, מה שאיננו באמת אפשרי, כי היחס הדתי לנשים, שהם קיבלו כמובן מאליו, איננו נסבל בעיניי, והוא הופך פחות ופחות נסבל בעיניי עם השנים, וכמובן שהדתיות נוסח גוש אמונים זרה תכלית הזרות לכל מה שהיכרתי בבית סבי, ובתקופת ילדותי היא לא עלתה כלל על הדעת בסביבה שבה גדלתי.

כשהייתי בת שש אמר לי אבי שאין אלהים וחזרתי על כך באוזני הילד שישב לידי בכיתה, והוא מיד החל לצעוק: ערביה! ערביה! היא לא מאמינה באלהים. כנראה חונך ברוח דומה לאבי גבאי. סבי וסבתי  לא דיברו אתי במפורש על אלהים, אבל בביתם הוא היה נוכח: אהבתי להתבונן בסבי מניח תפילין, להדליק נרות עם סבתי, לעזור לה בכל דבר. הרגשתי שאלהים נמצא בכל מקום ושומר עלי. מאין באה הרגשה כזו אינני יודעת. נדמה לי שכמו אהבה, התחושה של נוכחות האל איננה משהו שאפשר להסביר, ואלה שמנסים להסביר הם בהכרח מעצבנים.

כשליאור שליין או רוגל אלפר אומרים שדתיים הם אנשים שיש להם חבר דימיוני אני לא נעלבת. הרי לאלהים, כפי שניסח זאת הרמב"ם, אין גוף ואין דמות הגוף, ולכן אי אפשר לחוש אותו בחושים, אפשר רק לדמיין אותו בדימיון. מבחינה זאת הוא באמת חבר דימיוני, ואולי זאת הבעיה של אנשים חילוניים, שהם לא מבדילים בין דימיוני לבין לא קיים. דימיון הוא דבר חשוב מאד. בלי דימיון אנשים לא יכולים להבין את זולתם. מי שאין לו דימיון לעולם לא יחמול על הזולת. אולי בגלל זה לשני האנשים שהזכרתי לעולם אין חמלה על איש. ולא רק חמלה חסרה להם, גם יכולת האבחנה שלהם די מוגבלת. קשה להבחין בדקויות כשאין לך שום דימיון.

אני יכולה להבין שאנשים חילוניים חשים מצוקה גדולה מול מופעי תוקפנות וביריונות של מתנחלים וחרדים, כי גם אנשים דתיים שאינם שייכים לשני הציבורים האלה מרגישים מאד מאוימים מהם, ותחושת איום יכולה לעורר תוקפנות נגדית, אולי זה מסביר במידה מסוימת את התוקפנות החילונית, אבל רק במידה מסוימת, כי התוקפנות החילונית כלפי דתיים איננה דבר חדש. כשהייתי ילדה בחיפה והלכתי עם חצאית ארוכה סבלתי הרבה מילדים חילוניים שקראו אחרי דתיה, דתיה ולפעמים גם זרקו עלי אבנים. לכן די התעצבנתי לקרוא את נרי ליבנה שכתבה בטור שלה: "פעם היתה כאן מדינה חילונית שחיו בתוכה גם אנשים דתיים וחרדים בלי שאיש הטריד אותם". את זה שלילדים תימניים גזרו בכוח את הפיאות שמעתי מאחרים, אבל את מה שאני אישית חוויתי מחילוניים אי אפשר להשכיח ממני. כמו בסיפור של יאנוש קורצ'ק "סודה של אסתר'ל" שהסבא שלה תמיד הזכיר לי מאד את סבא שלי, אני משתדלת לחשוב שרוב האנשים אינם פוגעים בזולתם בגלל שהם שונים, אבל יש רבים מאד שכן פוגעים.

והפגיעה הקשה יותר איננה דוקא באלימות. השבוע נזכרתי במקרה איך כשרציתי ללמד באוניברסיטה הפתוחה דיבר איתי בטלפון מישהו שקרא את מה ששלחתי ונשמע מעוניין וקבע איתי פגישה, אבל מיד כשראה אותי הוא אמר: "דתיים לא יכולים ללמד על תקופת ההשכלה, כי זו תקופה אנטי-קלריקלית". אני לא זוכרת מה עניתי לו, אם בכלל. הוא בוודאי לא היה היחיד שלא רצה להעסיק אותי בגלל שנאה לדתיים, אולי אני צריכה לשמוח שהוא היה בוטה, וכך לפחות ידעתי מה באמת הסיבה שלא קיבלתי את העבודה. אני זוכרת גם איש אחד שקרא מאמר שלי ב"הארץ" שביקר את יחסה של נאט"ו לרוסיה אחרי התפרקות ברית-המועצות, ואין לי מושג למה המאמר הזה גרם לו לבקש שאפגש איתו, אבל כשהוא בא וראה אותי הוא התחיל לצעוק עלי שצורת החיים שלי איננה מתאימה למה שאני כותבת. כנראה הוא חשב שאם אני מעוניינת ביחסים טובים עם רוסיה אני צריכה להיות קומוניסטית ואתאיסטית, אבל המניעים שלי היו אחרים.

לא מעט חילונים חושבים שאנשים דתיים אפשר לנצל בלי לשלם להם, כי במגזר הדתי יש יותר מחויבות להתנדב ולעזור, ויש חילוניים שחושבים שדתיים מעוניינים בעיקר לרצות את השם, אז לא צריך לגמול להם בשכר גשמי, וגם אלה שמשלמים לדתיים, לא חושבים שצריך לשלם להם כמו לחילוניים. רק לעורכי דין מאד מפורסמים משלמים הרבה גם אם הם דתיים, אבל הם היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל. מעניין שאנשים חילוניים שבדרך כלל בזים מאד לאנשים דתיים וחושבים שהם מטומטמים, דוקא אוהבים להעסיק עורכי-דין דתיים. אולי הם חושבים שהתפקיד של דתיים הוא ממילא לשמש עבורם מליצי יושר, אז עורך-דין דתי זה דוקא בסדר מבחינתם.

בדרך כלל לא אכפת לי מה ליאור שליין אומר ומה רוגל אלפר כותב. לרוב אפשר לנחש מהכותרות ואני מוותרת על הקריאה או הצפייה, ואני לא יודעת מה גרם לי לקרוא את הטור של אלפר ביום רביעי האחרון, למחרת הלוויה של הרב שטיינמן, שהיה רב חשוב בעדה החסידית, אלפר כינה אותו "גדול הפרימיטיבים". אלפר כתב: "מאליו מובן שרוב רובו של הציבור החילוני לא ידע מיהו הרב שטיינמן. בעבור אנשים נאורים, משכילים, אתאיסטים ורציונליים, הרב שטיינמן לא היה רלוונטי ופסיקותיו היו כקליפת השום, זוטות".

גם אני יכולה להניח שרוב הציבור החילוני לא ידע מיהו הרב שטיינמן ובאמת הציבור החילוני לא חייב לדעת מיהו ובוודאי לא חייב להתאבל עליו, אבל כן חייב לכבד את המת לפחות בכך שלא יבזה אותו, כי לבזות אדם מת כשגופתו מוטלת לפנינו זאת לא רק גסות רוח, זה חוסר אנושיות, שאמנם מתאים למישהו שאין לו דימיון ואין לו חמלה. אבל מה שיותר מטריד זה האופן שבו רוגל אלפר איננו מתבייש לתאר את עצמו ואת שכמותו, באשר הוא חילוני: "אנשים נאורים, משכילים, אתאיסטים ורציונליים."

ובפיסקה הבאה הוא מגדיל לעשות ומוסיף: "המביט על האופן שבו מתנהל כיום העולם צריך ללקות בעיוורון קוגניטיבי מוחלט, בלקות מחשבתית של ממש, כדי לדבוק באמונה באל שברא את העולם, הכתיב את עשרת הדיברות, בחר בעם ישראל ומשגיח אישית על המתפללים אליו."

לדידו של אלפר, והוא לא היה ראוי להתייחסות לולא היתה צורת המחשבה שלו נפוצה כל כך בקרב אנשים חילוניים, הדתיים סובלים מלקות מחשבתית, בניגוד לחילוני שאצלו קיימת חפיפה בין המושגים "נאור, משכיל, אתאיסט ורציונלי".

כשקראתי את הדברים חשבתי על כך שליאור שליין מכלה תמיד את זעמו בנפתלי בנט, אבל פוסח על אביגדור ליברמן, שהוא חילוני, ולכן כנראה לדידם של אלפר ושליין הוא אדם "נאור, משכיל, אתאיסט ורציונלי", כפי שעולה מהכרזותיו האחרונות. אבל המציאות היא שנאורות, השכלה ורציונליות, אינן נגזרות של חילוניות, אלא של אמונות אחרות, שלעתים הן מתנגדות לאמונה באל ולעתים דוקא שואבות ממנה. עמנואל קאנט, פילוסוף מאד מזוהה עם המושגים "נאורות, השכלה ורציונליות", היה אדם דתי מאד. כנראה שרוגל אלפר, למרות שאיננו מאמין כלל באלהים, קצת פחות משכיל ממנו, אבל זה לא צריך להפריע לו. באוניברסיטה הפתוחה בוודאי היו שמחים לאפשר לו ללמד על תקופת ההשכלה.