לא נלהבים להכיר במדינה פלשתינית

מה שהיה לי מוזר בדברים שנשיא צרפת עמנואל מקרון אמר בפגישתו עם אבו מאזן, זה שהוא לא יכיר עכשיו במדינה פלשתינית, כי זה יהיה צעד חד-צדדי ולא חוקי, והוא לא רוצה להגיב בצעד חד צדדי ולא חוקי על הצעד החד-צדדי ולא חוקי שעשה הנשיא טראמפ בכך שהכיר בירושלים כבירת ישראל.

כשמקרון אמר שההכרה של טראמפ בירושלים חד צדדית ולא חוקית, הוא התכוון כנראה להחלטות מועצת הביטחון, כמו החלטות 476 ו-478 של מועצת הביטחון משנת 1980, שדרשו מישראל לבטל את סיפוח מזרח ירושלים, ובתגובה לסירובה של ישראל לביטול הסיפוח, דרשו מחברות האו"ם שהיו להן שגרירויות בירושלים לפנות אותן משם. ההצבעה בשבוע שעבר של חברות מועצת הביטחון למעט ארצות הברית נגד הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל, מסתמכת בעצם על החלטה 478, ושגריר רוסיה בישראל אמר זאת במפורש בראיון לרינה מצליח במוצאי שבת, והדגיש שרוסיה מכירה במערב ירושלים כבירת ישראל, אבל שההחלטה 478 הורתה למדינות שהיו להן שגרירויות בירושלים לפנות אותן משם ולא להעביר אותן לשם, כדי שלא תשתמע מכך הכרה בסיפוח מזרח ירושלים לישראל, ולכן רוסיה מתנגדת להכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, מפני שלא הוגבלה במפורש למערב ירושלים, אם כי גם שגריר רוסיה ציין שטראמפ הצהיר שהגבולות הסופיים יקבעו במשא ומתן בין ישראל לפלשתינים וכי הוא תומך בפיתרון שתי מדינות, כלומר בהקמת מדינה פלשתינית. האמת היא שאם רוסיה, ומן הסתם גם מדינות אחרות, מבינות שאין בהכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל משום הכרה באיחוד ירושלים, אין הסבר הגיוני לגמרי לזעם הגדול על טראמפ, למעט היריבות והעוינות כלפי ארצות הברית והניסיון של אבו מאזן למנף את השנאה בעולם לטראמפ ולארצות הברית בכלל כדי להשיג הכרה בינלאומית למדינה פלשתינית ללא משא ומתן עם ישראל, וניסיון לכפות על ישראל פינוי התנחלויות ונסיגה לקו הירוק באמצעות לחץ בינלאומי, שזו היתה תמיד ההעדפה הפלשתינית, מתוך תקוה שבאופן כזה ישיגו מדינה בתנאים טובים יותר מאלה שישיגו במשא ומתן מול ישראל. אכן לקראת פגישתם של אבו מאזן ומקרון היו כלי תקשורת שטענו שמקרון עומד להכיר במדינה פלשתינית. זה לא קרה והוא גם דאג להביע את התנגדותו להכרה כזו, שהיא לדבריו חד-צדדית ולא חוקית.

מה שאינני מבינה הוא מדוע אמר עמנואל מקרון שהכרה במדינה פלשתינית היא חד צדדית ולא חוקית. ראשית, אפשר לטעון שהחלטת החלוקה מ-1947 כבר מכירה במדינה פלשתינית, יחד עם ההכרה במדינת ישראל. לדעתי זה המצב החוקי מבחינה בינלאומית, ומי שהפרו אותו היו קודם כל מדינות ערב, ירדן ומצרים, שהשתלטו על שטחי ארץ-ישראל שנועדו ברובם למדינה ערבית פלשתינית. אבל מאז שתיהן הסתלקו בהסכמי השלום עם ישראל מכל תביעותיהן לשטחים פלשתיניים, וישראל מצדה, למעט מזרח ירושלים וכפרים סמוכים, מעולם לא סיפחה את שטחי עזה או הגדה המערבית שהיו בשלטון מצרים וירדן, ויתרה מכך, בשורת החלטות של העצרת הכללית ומועצת הביטחון מאז מלחמת ששת הימים ואילך, נקראה ישראל שלא לספח את ירושלים ושלא להקים בשטחים שנכבשו במלחמה התנחלויות, ובכלל לסיים את הכיבוש של השטחים הפלשתינים. לכן אינני מבינה מהי המניעה החוקית מצד צרפת וחברות האו"ם בכלל להכיר במדינה פלשתינית, ובעצם בהחלטת העצרת ביום ה-29 בנובמבר 2012 הכיר האו"ם ברשות הפלשתינית כמדינה משקיפה שאיננה חברה, וזאת אכן בזיקה להחלטת החלוקה מן ה-29 בנובמבר 1947, ובכך בעצם הכיר בה בעקיפין כמדינה. ברור שישראל לא היתה  מעוניינת בכך, אבל ישראל גם איננה מעוניינת בהתנגדות להכרה בירושלים כבירת ישראל, וההתנגדות הזו איננה משפיעה על רוב חברות האו"ם. מדוע צרפת, ומדינות האיחוד האירופי בכלל, נמנעות איפוא מהכרה במדינה פלשתינית? למה מתכוון מקרון בכך שזהו צעד חד-צדדי? הרי מבחינה חוקית ישראל איננה כלל צד להכרה או אי הכרה במדינה פלשתינית, שכן אין לה סמכות בשטח למעט סמכותו של כוח כובש שהאו"ם הגדיר כבלתי חוקית, ואותן החלטות של מועצת הביטחון שהוזכרו מציינות במפורש שישראל כבשה ב-1967 שטחים ערביים בכוח וזה איננו מקובל. אפשר בהחלט לחלוק על התיאור הזה, כי ישראל כבשה את הגדה המערבית מכיוון שירדן, בניגוד למסרים שהועברו אליה מישראל, הצטרפה להתקפה המצרית על ישראל, אבל על פי החלטות מועצת הביטחון הנזכרות ישראל נחשבת לכוח כובש בלתי חוקי שעליו לסיים את הכיבוש. לכן אינני מבינה איזו מניעה חוקית מונעת מצרפת וממדינות העולם להכיר במדינה פלשתינית, אלא אם כן הן עצמן אינן מעוניינות בכך, לפחות בשלב זה, וזה לעניות דעתי המצב, לפחות לגבי מדינות האיחוד האירופי.

למרות שהמצב בין ישראל לבין קטלוניה הדורשת עצמאות מספרד איננו דומה כלל מבחינה חוקית: קטלוניה מבקשת לשנות את המצב הקיים, שבו מכירות כל מדינות העולם בגבולותיה הנוכחיים של ספרד שקטלוניה היא חלק ממנה, ואילו ישראל נחשבת מבחינה בינלאומית לכוח כובש בלתי חוקי בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, נדמה שדרישת העצמאות של קטלוניה ושל עמים אחרים שכיום הם חלק ממדינות האיחוד – הבולטת מביניהן היא סקוטלנד שמאיימת לפרוש מבריטניה עקב עזיבת האיחוד האירופי - מאד מטרידה את מדינות אירופה, באיחוד ומחוצה לו, ויכול להיות שהיא משפיעה על חששם להכיר במדינה פלשתינית ללא הסכמת ישראל. אני אישית הופתעתי מאד מהחשיבות שייחס ראש ממשלת ספרד לתמיכה ישראלית באחדותה של ספרד. מדוע נזקקה ספרד לתמיכתה של ישראל שהיא מקפידה לגנות ככובשת לא חוקית באחדותה של ספרד? אינני יודעת מדוע ייחסה ספרד חשיבות כה רבה לתמיכה ישראלית באחדותה, אבל כנראה שמדינות שאחדותן מאוימת, חוששות מכל רמז לתמיכה באיום על אחדות זו, וגם צרפת מתמודדת עם בדלנים קורסיקאים וכמה איים באוקינוס השקט שרוצים עצמאות משלטונה. רוסיה עצמה נלחמת על שליטתה באי קרים שקיבל הכרה כחלק מאוקראינה העצמאית, וסין חוששת מעצמאות מונגוליה. למדינות העולם אולי יש סיבה טובה לתמוך בהחלטות נגד ישראל כדי לשמור על יחסיהן עם העולם המוסלמי, אבל הן אינן מתלהבות מהקמת מדינה מוסלמית נוספת. מה גם שבמדינה פלשתינית עלול לעלות לשלטון החמאס ולהופכה למדינה מוסלמית פונדמנטליסטית שמייצאת פעולות טרור, ומזה שש עשרה שנים העולם מבועת מפיגועי הטרור האיסלמי, והפלשתינים כנראה משלמים גם על כך בהתלהבות מופחתת בעולם מהקמת מדינה ערבית מוסלמית נוספת, שעלולה בקלות להידרדר למדינה מייצאת טרור. לכן גם אבו מאזן הקפיד כל כך להדגיש שהמחאות הפלשתיניות הן בדרכי שלום, למרות שאפשר להתווכח אם זו הגדרה מדויקת של המצב.

בשורה התחתונה, כנראה שמדינות אירופה, בדומה לבנימין נתניהו, תומכות בעיקרון בהקמת מדינה פלשתינית, אבל לא עכשיו, לא בזמן הזה, וזו אולי הסיבה לזחיחותו הגדולה של נתניהו: אמנם הוא עושה הכל למנוע ולמתן הצבעות נגדנו באו"ם, אבל הוא חש שאיומי הטרור האיסלמי, מלחמת האזרחים בסוריה, מדינת דאעש בעיראק וסוריה שהוכנעה בדמים מרובים ושלחה זרועות טרוריסטיות לאירופה, וגם תביעתם של עמים אירופיים קטנים לעצמאות, הוציאה לאירופים את החשק לנקוט צעדים מעשיים שייאלצו אותו להסכין עם הקמתה של מדינה פלשתינית.

כל זה בוודאי יקל על ישראל את הלחץ בזירה הבינלאומית, אבל לא יפתור אף לא אחת מן הבעיות שנגרמות לחברה הישראלית עקב שליטתה בפלשתינים.