יום שישי, 23 בנובמבר 2018

אמא שלי מתה


היום גיסתי התקשרה בעשרים לשלוש בדיוק כדי לומר לי שאמא שלי מתה ושהלוויה בארבע. לא הופתעתי שאמא שלי מתה, כי היא היתה כמעט בת 91, אבל הייתי מאד מבולבלת מזה שגיסתי התקשרה אלי לירושלים בעשרים לשלוש כדי לומר לי שהלוויה בשעה ארבע בחיפה, שכמובן לא היה שום סיכוי שנגיע. שרון הסתכלה בוייז ואמרה שאין שום סיכוי להגיע לפני חמש ובקיצור אין שום סיכוי שנגיע ללוויה אפילו באיחור. לא התחשק לי להגיד לגיסתי כלום אז סיימתי את השיחה. היא אמרה שאני כבר אודיע לבנות שלי ואמרתי לה ששרון אצלי והיא אמרה אה, שרון אצלך. אולי היא לא אהבה את זה ששרון היתה עדה לזה שהודיעו לי רק בעשרים לשלוש שהלוויה של אמי בארבע, רק כשהיו בטוחים שכבר לא אוכל להגיע. בהתחלה רק חשבתי למה גיסתי בכלל התקשרה להגיד לי בעשרים לשלוש שהלוויה בארבע. הרי אם היא לא רצתה שאבוא היא יכלה לא לומר לי בכלל, אבל אולי מישהו אמר לה שהיא חייבת להודיע לי, אז היא צילצלה כשהיה כבר מאוחר מדי, כדי שתוכל להגיד שהיא הודיעה לי וזו רק אשמתי שלא יכולתי להגיע בשעה ועשרים דקות מירושלים. כשהרמתי את השפופרת והופתעתי לשמוע את קולה, היא אמרה בקול בוכים שהיא מצטערת אבל יש לה בשורה רעה, וזה היה קצת מגוחך, כי היא ידעה טוב מכולם כמה אמי שנאה אותי וכמה שנאתי אותה בחזרה, אז בשביל מה היא היתה צריכה את ההצגה הזאת, שאלתי את שרון, ושרון אמרה שאולי היה לה קהל. התקשרתי לאנגליה להגיד גם לניצן שסבתא מתה, למרות שלא היה באמת טעם להפריע לה באמצע היום, כי אף אחד לא התכוון לתאם איתנו את סידורי הלוויה ולדחות אותה כדי שניצן תוכל להגיע, אבל בכל זאת רציתי לספר לה ולא לדחות. ניצן לא היתה בקשר עם אמי הכי הרבה שנים, מאז שאמי צעקה עליה בגלל שלא הסכמנו לוותר על החלק בדירת הוריו של אבי שהוא הוריש בצוואתו לבנותי, ואמי אמרה שכבר קיבלנו מספיק וכל גרוש שהיא נתנה לנו רשום אצלה, ואחר כך אמי וכל המשפחה איימו עלינו ותבעו אותנו, זאת אומרת אמי העמידה פנים שהיא לא מעורבת בתביעה אבל היה ברור לגמרי שהיא כתבה שם כל מלה, ומאד הקפידה להכפיש אותי למרות שרשמית לא הייתי בכלל צד לתביעה. אבל אנחנו לא ויתרנו ובסוף הבנות שלי קיבלו את הירושה שהוריש להן אבי ויותר לא דיברתי עם איש ממשפחתי. אני עוד ראיתי את אמי פעמיים, כשנולדה לאחי נכדה וגם בלוויה של אחי, אבל לא דיברתי איתה וגם לא עם הקרובים האחרים, חוץ מאשתו של בן-דודי שבאה לברר איתנו אם נבוא לשבעה אצל גיסתי, ואמרתי לה שאין לי שום כוונה לשבת שבעה עם גיסתי, שעזבה את אחי שלוש שנים לפני שחלה וחזרה רק אחרי שחלה בשביל הירושה. זאת אומרת, לא אמרתי לה את כל זה, אבל כשהיא אמרה אני בוודאי אראה אותך בשבעה, אמרתי לה שממש לא, וזה כל מה שאמרתי לה. אף פעם לא סבלתי את אשת הבן-דוד הזאת, שהיתה כל כך מתחנחנת וצבועה. חשבתי על זה שחוץ מגיסתי היו עוד בני משפחה שיכלו להתקשר אלי, שהיה הגיוני שיתקשרו אלי, או בעצם לא היה הגיוני שיתקשרו אלי, כי מאז שאבי נהרג והשאיר ירושה גדולה כולם לטשו עין לנכסים של הורי וגם קיוו שאמי שכולם ידעו ששנאה אותי שנאת מוות תסדר להם לקבל את חלקי בירושה, כמו שהיא סידרה להם בכל פעם שהיא ואבי נסעו לחו"ל לנפוש בדירה שלהם וללכת לים, ואחר כך התקשרה לספר לי כמה הם נהנו לנפוש בדירה שלה, מה שלי ולבנותי היא מעולם לא הרשתה. אמי היתה יפהפיה ומרושעת כמו האם החורגת של סינדרלה ושלגיה, ותמיד ראיתי בסיפורים האלה סוג של אוטוביוגרפיה שלי, רק שהסבל שלי לא הסתיים בחתונה אלא בגירושים, וזו היתה הפעם הראשונה שהייתי באמת שמחה. אולי אני צריכה לכתוב לסיפורים של האחים גרים גירסה חדשה.
שרון אמרה שאין טעם לשבור את הראש אבל אני המשכתי לחשוב כל הזמן למה גיסתי התקשרה בעשרים לשלוש לומר לי שהלוויה בארבע, כשכבר לא היה ממש טעם בהודעה. ואז נזכרתי שהיא אמרה גם כמובן שאנחנו יושבים שבעה, ואני רק הרגשתי גועל מההתחסדות הזאת, אבל שרון שאלה אותי איפה בעצם הם יושבים שבעה, ולרגע אמרתי בדירה של אחי המת, כי כל הזמן היו לי רק מחשבות על המחלה והמוות של אחי וגם על הלוויה של אבי שנהרג בתאונה משונה לפני יותר מעשרים שנה, ואמי הודיעה לי על מותו רק בערב, ואמרה שאבוא רק למחרת, כדי שיהיה לה זמן לסלק את כל המסמכים שהיא פחדה שאמצא, למרות שלא חשבתי לחפש שום מסמכים, ואז כשהגענו היא הציקה לי בלי הפסקה, וכשאמרתי אחרי הלוויה שאחזור עם בנותי הביתה ולא אשאר לשבעה, ראיתי חיוך של שביעות רצון מתפשט על פניה, ובעצם גם על הלוויה של סבי שמת בחג הסוכות כשהייתי בטיול של הצופים אמי לא הודיעה לי ולא הייתי בלוויה. לפחות בלוויה של אבי הייתי וגם בלוויה של אחי, ואולי בכל מקרה לא הייתי רוצה לבוא ללוויה של אמי שמעולם לא שמעתי ממנה מלה טובה, אבל אינני בטוחה שלא הייתי באה. אולי כן הייתי באה אם היו מודיעים לי בזמן ולא שעה ועשרים דקות לפני הלוויה. חשבתי אולי אמי עוד לפני מותה אמרה לגיסתי לא להודיע לי בזמן על הלוויה, או שהרעיון היה של גיסתי, או אולי של אחד מעורכי-הדין שלה, כי כשאחי היה חולה גם עורכי הדין שלו עבדו בעצם בשבילה והחזירו אותה לקבל את הירושה. ואז פתאם חשבתי על השאלה של שרון איפה הם יושבים שבעה, ופתאם הבנתי שהשבעה זה בעצם תירוץ מצוין שלהם להתנחל בדירת הפאר שאמי קנתה ושאחי גסס ומת בה, שאמי אמרה לגיסתי ולילדיה להגיד לי שגיסתי קנתה את הדירה, כאילו גיסתי יכולה בכלל לחלום לקנות דירה כל כך יקרה, ולפני זה ניסו בכלל להסתיר ממני שאמי קנתה דירת פאר יקרה, וגם אמי אמרה לשרון שהיא רוצה להוריש לנו את הדירה הישנה שלה שהיא גרה בה הרבה שנים עם אבי, וכבר היתה ישנה ולא מפוארת, ומכל זה הבנתי שאת דירת הפאר היא רוצה להוריש לגיסתי ולילדים שלה, וככה גיסתי שעזבה את אחי שלוש שנים לפני שחלה רוצה לרשת לא רק את דירת מגוריהם המשותפת שזה עוד הגיוני, אלא גם את דירת הפאר שאמי קנתה, ואולי עכשיו היא חושבת לעבור להתגורר בדירה הזאת שאחי גסס ומת בה, ואני אחרי שביקרתי אותו בפעם האחרונה כשעיניו כבר היו מזוגגות והכרתו מעורפלת, אבל כשדיברתי אליו הוא פקח את עיניו וכאילו הביט אלי, למרות שבוודאי כבר לא ראה דבר, רק נישקתי את כף ידו והלכתי משם ונשבעתי שכף רגלי לא תדרוך שם יותר בדירה זאת ובבניין הזה שהיו מקוללים בעיני למרות שנבנו בפאר רב ונקנו בממון רב. ואולי בגלל דירת הפאר הזו הם חיכו עד עשרים לשלוש כדי להודיע לי שהלוויה של אמי בארבע, אולי כל הבוקר מאז שנודע להם שאמי מתה בלילה הם עמלו לנקות את דירת הפאר שלה ולעבור אל דירת הפאר שלה ורק אז התפנו להתקשר אלי, כשהמלאכה הושלמה. אנשים שאמא שלהם מתה בוודאי חושבים על דברים אחרים ממני, על כמה אמא שלהם אהבה אותם, ועל הזיכרונות היפים שיש להם ממנה, אבל אמי שנאה אותי שנאת מוות ואין לי ממנה שום זיכרונות יפים, רק סבל ועלבונות, אז כל מה שחשבתי עליו היום היה למה גיסתי הודיעה לי רק בעשרים לשלוש שהלוויה של אמי בארבע, ומה יכולה להיות הסיבה.