שיחה מבת דודי

ביום ששי בצהריים התקשרה בת דודי זיוה ואמרה שההורים שלה לא הגיעו ללוויית אמי כי הודיעו להם רק בשתיים בצהריים שהלוויה בשעה ארבע, ואמרתי לה ששתיים בצהריים זה עוד טוב, שאילו הודיעו לי בשתיים בצהריים עוד יכולתי להגיע, אבל לי הודיעו רק בעשרים לשלוש שאמי מתה ושהלוויה בארבע, והרבה לפני שהודיעו לי בכלל שאמי נפטרה – בעצם הודיעו לי שאמי נפטרה רק כשהודיעו לי שהלוויה שלה תתקיים בעוד שעה ועשרים דקות ושאת הכל גיסתי כבר סידרה, כלומר שאמי תיקבר מבלי שהמשפחה תוכל להגיע ושרק גיסתי וילדיה יוכלו לבוא ללוויה. ולפני שהודיעו לנו שאמי נפטרה ושהלוויה תתקיים בארבע כך שלא נוכל להגיע, כבר מסרו מודעת אבל קטנה לעיתון "הארץ" שבה נכתב רק שם אמי ושהלוויה התקיימה אתמול ושהשבעה בביתו של אחי המת ששם מתגוררת עכשיו גיסתי, שהיא כמובן אירגנה את הקבורה והמודעה שעות לפני שהודיעה לנו שאמי נפטרה, והיה חתום רק "המשפחה האבלה" בלי שמות. האמת שהשיחה עם בת-דודי זיוה מאד שיפרה לי את ההרגשה, כי קודם חשבתי שכל בני המשפחה ידעו מהבוקר שאמי נפטרה ושרק לי ולבנותי לא סיפרו דבר ושאיש לא התקשר אליי בכוונה. מזיוה הבנתי שגם להוריה, שהם גיסים של אמי והיו איתה בקשר קרוב, לא הודיעו שאמי נפטרה, ואפילו לאחותה היחידה של אמי, שהיתה האדם הכי קרוב אליה, לא הודיעו שאמי נפטרה ושקבעו כבר מועד ללוויה עד שהיה מאוחר מדי, וגיסתי כתבה במודעה שהשבעה אצלה, למרות שהיא רק הכלה של אמי וגם זה רק בגלל שאחי חלה תוך כדי מאבק הגירושין והיא חזרה בה מכוונתה להתגרש ממנו, כי הרבה יותר שוה להיות אלמנה עשירה מאשר גרושה. ביממה שעברה מאז שגיסתי התקשרה אלי בעשרים לשלוש בצהריים לומר לי שאמי נפטרה ושהלוויה תתקיים בארבע כי הם כבר סידרו הכל על דעת עצמם, ועד הטלפון של בת-דודי זיוה, התחלתי לעכל דברים ולהבין שלא רק שהודיעו לי באיחור על הלוויית אמי כדי שלא אוכל לבוא, אלא שגיסתי בכלל לא הודיעה לי שאמי נפטרה, אלא רק אחרי שערכה את סידורי הלוויה מבלי לשאול אותי ואת בני המשפחה האחרים, אפילו לא את אחותה של אמי שהיתה האדם הקרוב ביותר אליה ובעצמה היא אשה קשישה ורתוקה למיטתה, כך שלא רק אני אלא איש מבני המשפחה הקרובה לא יכול היה להגיע ללוויה, וגיסתי כתבה במודעה שהשבעה תתקיים אצלה בבית, למרות שכלה ונכדים אינם אמורים לשבת שבעה, אלא רק קרובים מדרגה ראשונה, ורק אז היא הודיעה לקרובי משפחתה של אמי שאמי נפטרה והלוויה בארבע והכל כבר סודר, ולי כמובן היא הודיעה אחרונה, כדי שלא יהיה שום סיכוי שאגיע להלוויה או שמישהו אחר מבני המשפחה ידבר אתי וכך יוודע לי שאמי נפטרה ושקבעו לוויה שלא אוכל להשתתף בה. האמת שהידיעה הזאת שהתבררה לי רק מהטלפון של בת-דודי זיוה, שלא רק ממני מנעו לקבוע את מועד לווייתה של אמי ולפרסם את מודעת האבל ולנכוח בהלוויה, אלא גם משאר בני המשפחה הקרובה, הקלה עלי מאד, כי קודם חשבתי שרק לי לא הודיעו ושכולם עשו יד אחת עם גיסתי נגדי, שאולי בעבר זה קרה, אבל עכשיו דוקא לא, וזיוה שאלה אם כדאי שהוריה יבואו אלי, ואמרתי לה שילכו לבקר את דודתי הקשישה, אחותה של אמי, שהאובדן שלה הוא הגדול ביותר, והכי הגיוני היה לקיים את השבעה אצלה, כי היא האדם שהיה הקרוב ביותר לאמי והיא גם חולה ורתוקה למיטה. אני בעצמי אמרתי שאשאר בבית שזה מה שאני עושה ממילא, ואם מישהו יבוא לבקר אותי אקבל אותו בשמחה, אבל אני לא באמת יכולה לקרוא לזה שבעה, כי אני עושה כמעט הכל כרגיל וגם אין לי כל כך ברירה. גם כשאבי נהרג נסעתי הביתה והלכתי לשוק ובישלתי ואפיתי עוגה והחברים שלי באו לבקר, אבל אז האבל היה כבד ונורא וכמעט לא הצלחתי להניע את הידיים והרגליים, כי כל הגוף כאב לי, כאילו כל השרירים התכווצו מרוב צער, ובכל זאת רציתי כל הזמן לעשות דברים ולא סתם לשבת ולא לעשות דבר. וחוץ מזה אין מישהו אחר שיכבס ויבשל ויטייל עם הכלב. שבעה זה מנהג יפה, אבל הוא מתאים לאנשים שיש להם משפחה גדולה ולא לאנשים בודדים שהילדים שלהם גרים בעיר אחרת או בארץ אחרת וכולם עובדים.

לפני זיוה התקשרה אלי גם אסתי החברה של אחי, שכשאחי התמוטט מרוב הקרנות וטיפולים גיסתי והילדים שלה סילקו אותה, ולא איפשרו לה יותר לבקר את אחי עד מותו וגם מנעו מאחי לדבר איתה, וכשהוא ניסה לקחו ממנו את הנייד שלו כאילו היה אסיר, ובעצם זה מה שהוא היה מאז שגיסתי חזרה, ועכשיו כל הזעם שהרגשתי כשאחי היה חולה ולא ידעתי מה לעשות כדי לעזור לו, כי פחדתי שאם נסלק את גיסתי היא תגיד לילדים לא לבקר אותו, וזה יהיה אפילו יותר נורא, כל הזעם הזה חזר ועלה בי ביחד עם הכעס החדש על איך שגיסתי קברה את אמי והודיעה שהשבעה אצלה על דעת עצמה כדי שאיש מהמשפחה הקרובה לא יוכל לבוא ללוויה וגם לא אנשים אחרים, כי מודעת האבל התפרסמה רק אחרי שהלוויה התקיימה, למרות שלא היה קורה שום רע אם היו דוחים קצת את הלוויה כדי שיספיקו להודיע לכל מי שרוצה לבוא ושכולם יוכלו להגיע, ובדיוק כדי שזה לא יקרה גיסתי קברה את אמי בלוויית עניים על דעת עצמה, ועכשיו היא רוצה שאנשים יבואו לנחם אותה על מות אמי, ואסתי אמרה לי שאחרי שגיסתי צילצלה אלי לירושלים להגיד לי שאמי נפטרה ושהלוויה בעוד שעה ועשרים דקות בחיפה, הייתי צריכה להתקשר לחברה קדישא ולהגיד שיחכו לנו, וכולם היו מחכים לנו בגשם, אבל עברו שעות עד שהצלחתי בכלל לסדר את המחשבות ולחשוב איך להגיב בכלל למה שגיסתי עשתה, בהתחלה הייתי מאד מבולבלת וכמו משותקת, ובעצם עברה כמעט יממה עד שיכולתי לחשוב בצלילות ולהבין לאשורו מה שגיסתי עשתה. בתי שרון היתה אצלי כשבת-דודי זיוה התקשרה ושוב אמרה לי לא לשבור את הראש, ואסתי החברה של אחי שאחי מאד מאד אהב אותה אמרה לי שאני לא אקח ללב, אבל אני חושבת שאני לא אפסיק לחשוב על כל זה וגם לקחת ללב. אחר כך דיברתי שוב עם בתי ניצן שגרה באנגליה וגם היא אמרה שלוקח זמן לעכל הכל ולחשוב כמה זה עקום, שעכשיו כאילו המשפחה של אמי צריכה לנסוע לגיסתי לנחם אותה, ואז כבר צחקנו, כי כל זה כל כך מופרע שאפילו שזה כל כך מקומם זה כבר מצחיק, וממילא כבר אי אפשר לעשות הרבה חוץ מלצחוק על זה, כי נראה לי ממש לא לעניין שאני אתחיל לחפש את חברה קדישא בחיפה להסביר להם מה שקרה, ובטח שלא הייתי מוסרת לעיתון "הארץ" מודעה חדשה שמה הייתי כותבת בה? שהמודעה הקודמת ניתנה בחוסר סמכות, ולפיכך איננה תקפה?

ושמחתי שבת-דודי זיוה סיפרה לי שקרובה אחרת אמרה לאמה שהיא נוסעת לחיפה לשבעה, ואמה שאלה: אבל מי יושב שבעה בחיפה? וחשבתי שכשאנשים עושים תככים כדי לגרום לזולתם עוול, לפעמים זה מצליח להם, אבל הרבה פעמים אנשים מבינים מעצמם שמישהו גרם כאן עוול, גם בלי שהם יודעים מה בדיוק קרה, והם מתייחסים בהתאם, וגם זו חצי נחמה.