פרנץ קפקא / רישומי יומן מיוני-יולי 1916

היום, ה-3 ביוני, הוא יום מותו של פרנץ קפקא בשנת 1924. אני מתרגמת כאן את רישומי היומן של קפקא מן ה-19 ביוני 1916 ועד ה-22 ביולי אותה שנה. בחרתי דוקא בקטעים אלה מפני שהם כוללים שני טקסטים , שתי שורות ב-14 ביולי וטקסט ארוך ושלם יותר ב-19 ביולי שאפשר לדבר עליהם כעל שירים של קפקא. למרות האופי המאד פיוטי של כתיבתו, קפקא מיעט מאד לכתוב שירה ממש. בעבר הבאתי כאן שלושה שירים, או קטעי שירים, של קפקא ממחברות האוקטבו, שלאה גולדברג תרגמה לעברית, שכמו הטקסטים השיריים שלהלן תוכנם הוא קינתי, אפוקליפטי, לא חרוז ולא מאד מהוקצע אך עז רגש ועז ביטוי. אבל ערכם של הקטעים האלה הוא אולי דוקא ברישומי היומן בעלי האופי הוידויי, ובמיוחד בקטעים הסיפוריים המורבידים, שלמרות היותם קצרים, הם חושפים הן את נפשו המיוסרת של קפקא והן את עוצמתו כסופר, ופה ושם מבליח גם חוש ההומור המריר שלו.

19 ביוני

לשכוח הכל. לפתוח חלון. לרוקן את החדר. הרוח נושבת דרכו. רואים רק את הריקנות, מחפשים בכל הפינות ולא מוצאים.

עם אוטלה [אחותו הצעירה]. היא באה מן המורה לאנגלית. על גדת הנהר. גשרי אבן, חתיכה קטנה של נוף, גשרים חדשים, הביתה. פסלי קדושים מרגשים על גשר קרל. אור הערב הראוי לציון של עונת הקיץ בריקנות הלילית של הגשר.

שִׂמְחָה על שחרורו של מכס. האמנתי שיש אפשרות, אבל כעת אני רואה אותה בפועל. בשבילי כעת שוב לא.

והם שמעו את קול אלהים של ה', שהלך בגן, כי היום נהיה קריר.

שלוות אדם וחוה.

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.

זעם האל נגד משפחת האדם.

שני העצים.

האיסור הלא מנומק.

הטלת העונשים על כולם (הנחש, האשה והגבר).

ההעדפה של קין, כי באמצעות דבריו [לאל] הוא עדיין נושא חן.

האנשים אינם רוצים יותר להיענש ברוחי.

באותה עת החל האדם להטיף בשם האל.

ומכיוון שניהל חיים אלהיים, לקח אותו האל ומאז הוא לא נראה עוד.

3 ביולי

יום ראשון במארינבד [עיר מרחצאות] עם פ. [ארוסתו פליצה באואר] דלת ליד דלת. משני הצדדים מפתח.

שלושה בתים דחקו זה את זה ויצרו חצר קטנה. בחצר הזו התמקמו בסככות עוד שני בתי מלאכה. ובאחת הפינות נצבה ערימה גבוהה של תיבות קטנות. בלילה סוער במיוחד – הרוח הדפה את כמויות הגשם מעל הנמוך בבתים ישר לחצר – שמע סטודנט, שעוד רכן על ספריו בעליית הגג, קול נהי רם מן החצר. הוא היטה אוזן, אבל היתה דומיה, דומיה ממושכת. "בוודאי טעות", אמר הסטודנט לעצמו והחל שוב לקרוא, "אין שום טעות", ממש כך התחברו להן לאחר שעה קלה האותיות בספר. "טעות", הוא חזר, וסייע לשורות שאיבדו את שלוותן באצבע המורה שלו, שהסיע לאורכן.

4 ביולי

התעוררתי נעול בין ארבע דפנות של גדר קרשים, שאיננה מותירה מקום ליותר מצעד לאורכה ולרוחבה. ישנן מכלאות דומות, שבהן נדחסות הכבשים בלילה, אבל הן אינן כה צרות. השמש האירה בקרניה ישירות עלי. כדי להגן על ראשי לחצתי אותו אל חזי וקרסתי שם בגב כפוף.

מה אני? אני מסכן. הברגתי שני קרשים קטנים מול רקותי.

5 ביולי

מועקת החיים ביחד. נכפות עלי זרות, חמלה, תשוקה, פחדנות, גנדרנות, ורק במעמקים אולי פלג צר שראוי להיקרא אהבה, בלתי נגיש לחיפוש, מבזיק פעם מרגע לרגע.

פ. המסכנה.

6 ביולי

לילה אומלל. חוסר יכולת לחיות עם פ. אי יכולת לשאת חיים משותפים עם כל אדם שהוא. לא ההתמשכות של החיים המשותפים, ההתמשכות של חוסר היכולת לא להיות לבדי. אבל בנוסף: הטיפשות של ההתמשכות, לקבל את הדין ולבסוף להבין. לקום מן הארץ. היצמד לספר. אבל שוב: נדודי שינה, כאבי ראש, לקפוץ למטה מהחלון הגבוה, אבל על הקרקע שהתרככה מהגשם, שעליה החבטה לא תהיה קטלנית. מתהפך בלי סוף בעיניים עצומות. שיופיע משהו! שדה ראייה פתוח.

רק הברית החדשה רואה – אין עוד מה לומר על זה.

חלום על ד"ר ה., יושב מאחורי שולחן הכתיבה שלו, איכשהו בה בעת שעון וכפוף, עיניים בהירות מימיות, מוביל באיטיות ובדיוק בדרכו קו מחשבה בהיר. אפילו בחלום אני שומע בקושי משהו מדבריו, עוקב רק אחרי השיטה שעליה הם מתבססים. גם אשתו היתה לצדו, היא נשאה הרבה חבילות, ושיחקה באופן מדהים באצבעותי. חתיכה מהפרוה העבה של שרווליה נקרעה. שרוולים אלה, שזרועותיה תפסו את חלקם הקטן, היו מלאים בתותים.

קשה לתאר עד כמה לא היה אכפת לקרל שילעגו לו. איזה מין בחורים היו אלה ומה הם ידעו. פרצופים אמריקנים שטוחים עם שניים שלושה קמטים, אבל אלה חרושים לעומק ולרוחב במצח או בצד האף והפה, אמריקנים ילידים, שכדי לברר את טיבם די להכות בפטיש על מצחיהם המאובנים. מה הם ידעו...[אולי קטע לרומן "הנעדר"?]

במיטה שכב חולה קשה. הרופא ישב ליד השולחן הקטן שנדחף אל המיטה והתבונן בחולה, שהביט אליו. "אין ישועה" אמר החולה, לא כשאלה, אלא כאילו ענה. הרופא פתח מעט חיבור רפואי גדול, ששכב בקצה השולחן, הסתכל בחטף ממרחק ואמר, סוגר את הספר: "ישועה מגיעה מברגנץ", וכשהחולה עצם מיוגע את עיניו, הוסיף הרופא: "ברגנץ בפורארלברג [מחוז באלפים האוסטרים]". "זה רחוק", אמר החולה.

קחיני בזרועותיך, אלה המעמקים, קחיני למעמקים, אם את מסרבת כעת אז מאוחר יותר.

קחיני, קחיני, סבך של טיפשות וצער.

הכושים יצאו מן השיחים. סביב המוט המוקף שרשרת כסף הם יצאו במחול. הכומר ישב בצד. מקל קטן הורם אל הגונג. השמים היו מעוננים, אך שלווים וללא גשם.

מעולם לא הייתי, חוץ מאשר בצוקמנטל [עיירת נופש הררית בצ'כיה], באינטימיות עם אשה. ועם השוויצרית בריבָה [עיירה ליד טרנטו, בטירול האיטלקית]. הראשונה היתה אשה, אני נבער מדעת, השנייה ילדה. אני לגמרי מבולבל.

13 ביולי.

ובכן היפתח. האדם יוצא החוצה. נשום את האוויר והשקט.

זה היה בית קפה במרחץ-מרפא. אחר הצהרים ירד גשם, לא הופיע שום אורח. רק לקראת הערב אורו השמיים, הגשם פסק אט אט, והמלצריות החלו ליבש את השולחנות. בעל הבית עמד תחת הקמרון וציפה לאורחים. בעצם בא אורח במעלה הדרך ליער. הוא נשא על כתפיו בד פלנל ארוך-גדילים, ראשו נטה אל חזהו, ובכל צעד הציב את מקלו בידו הפשוטה הרחק מגופו על הקרקע.

14 ביולי

יצחק מתכחש לאשתו בפני אבימלך, כמו אברהם לפניו. בלבול עם הבארות בגרר. חזרה על נוסח.

[ראו רשימתי : אברהם ושרה ומלך: התנ"ך כאסופת סיפורים].

חטאי יעקב. גזירת הגורל של עשו.

שעון מצלצל ברוח עכורה.

הקשב לו כשתיכנס הביתה.

[כאן הופיע ביומן ציור המרמז לעקידת יצחק].

15 ביולי

הוא חיפש עזרה ביערות, הוא קפץ כמעט דרך רכס ההרים, הוא חש אל מקורותיהם של הפלגים שנקרו בדרכו, הוא היכה באוויר בידיו, הוא נשם דרך אפו ופיו.

19 ביולי

חולם ובוכה, גזע אומלל,

אינו מוצא דרך, אבדה לו דרכו.

כאב! זו ברכתך בערב, כאב! בבוקר.

איני רוצה דבר, רק להשתחרר,

ידי המעמקים שנמתחות,

לוקחות אותי, חסר האונים, מטה.

אני נופל בכבדות לידים המצפות לי.

מהדהדת קינת ההר במרחק

דיבור איטי. אנו מאזינים.

אוי, הם נשאו, מגלים את הגיהנום,

העוויות נסתרות, הגוף נלחץ צמוד לעצמו.

רכבת ארוכה, רכבת ארוכה, נושאת את הבלתי-מוכנים.

הליך שיפוטי מיוחד. הנידון למות נדקר שם למות בחדרו על ידי תליין ללא נוכחות אנשים נוספים. הוא יושב ליד שולחנו ומסיים את המכתב שבו נאמר: את אהובה, את מלאך, איפה את מרחפת, מבלי דעת, בלתי נגישה לידי הארצית...

20 ביולי

מארובת השכנים הופיעה ציפור קטנה, החזיקה את עצמה חזק בקצה הארובה, הסתכלה סביבה, התרוממה ועפה. לא ציפור רגילה שעפה מן הארובה. מחלון הקומה הראשונה הביטה ילדה לשמיים , ראתה את הציפור מתרוממת וקראה: "שם היא עפה, מהר, שם היא עפה", ושני ילדים נדחקו לצדיה, כדי שגם יראו את הציפור.

חנני, אני חוטא עד קצות הוויתי, אבל לא היו לי כשרונות בזויים לגמרי, יכולות טובות קטנות, זלזלתי בהם, ישות בלתי מחונכת כפי שהייתי, כעת קרוב לקצי, בדיוק בזמן שבו הכל יכול היה להשתנות עבורי לטובה. אל תדחקני לאבודים. אני יודע שזה מגוחך, מרחוק וכבר אפילו מקרוב אהבה עצמית מגוחכת, שמדברת על כך, אבל כל עוד אני חי, יש לי גם אהבה עצמית של אנשים חיים, ואם החי איננו מגוחך, אז גם התבטאויותיו ההכרחיות אינן. דיאלקטיקה עלובה! אם הנני נידון, אינני נידון רק לקץ, אלא גם להתגונן עד הקץ.  

בבוקר השמשי לפני עזיבתי נדמה לי שאת רוצה לעמוד לצדי. קיויתי. עד כה תקוות שוא.  

ומה שאני מתלונן הוא מבלי להיות משוכנע, אפילו ללא צער אמיתי, מיטלטל כמו עוגן של ספינה טרופה הרחק מעל המצולות שיכלו לעוצרו.

תן לי רק שלוה בלילות – תלונה ילדותית.

21 ביולי

הם קראו לנו. זה היה יפה. קמנו, האנשים השונים ביותר, נאספנו לפני הבית. הרחוב היה שקט, כמו בכל בוקר. שוליית אופים הניח את סלו והביט בנו. כולם רצו במורד המדרגות צפופים בזה אחר זה, דיירי כל שש הקומות התערבבו אלה באלה. אני עזרתי לסוחר מהקומה הראשונה ללבוש את אדרתו, שעד כה נסחבה מאחוריו. הסוחר הזה הנהיג אותנו, זה היה נכון, לרוב הוא היה פתוח לעולם יותר מכולנו. תחילה הוא הורה לנו להצטופף יחד, הורה לבלתי רגועים ביותר להירגע, את כובעו של פקיד הבנק, מכיוון שהיטלטל כל העת, הוא לקח וזרק לצדו השני של הרחוב, כל ילד נתן את ידו לאחד המבוגרים. 

    

22 ביולי

הליך שיפוטי מיוחד. תליין ידקור את הנידון למות בתאו, מבלי שאנשים אחרים יורשו לנכוח שם. הוא יושב ליד השולחן ומסיים את מכתבו או את סעודתו האחרונה, דופקים בדלת, זה התליין. "האם אתה מוכן?" הוא שואל. שאלותיו והוראותיו הוכתבו לו על פי התוכן וסדר השורות, הוא איננו יכול לסטות מהן. הנידון, שתחילה זינק ממקומו, מתיישב שוב, בוהה לפניו או מליט את פניו בידיו. מכיוון שהתליין איננו מקבל תשובה, הוא פותח את משטח ארגז הכלים שלו, בוחר את הפגיון ומנסה להשחיז מעט את להביו רבי הפנים. כבר מאד חשוך, הוא מציב פנס כיס קטן ומדליק את האור. הנידון מפנה את ראשו בחשאי לתליין, אבל כשהוא מבחין במלאכתו, הוא מתחלחל, מסתובב שוב ולא רוצה לראות יותר. "אני מוכן", אומר התליין לאחר זמן מה.

"מוכן?", זועק הנידון כשואל, מזנק ורואה כעת את התליין. "אתה לא תהרוג אותי, לא תניח אותי על המשטח ותדקור אותי למות. הרי אתה בן-אדם, אתה יכול להוציא להורג על הבמה עם עזרה ועם פקידי בית המשפט, אבל לא כאן בתא, בן-אדם בין בני-אדם". ומאחר שהתליין רכן בשתיקה על ארגז הכלים, הוסיף הנידון בשלווה: "זה בלתי אפשרי". ומכיוון שגם כעת המשיך התליין לשתוק, הוסיף הנידון: "בדיוק מכיוון שזה בלתי אפשרי, הנהיגו את ההליך השיפוטי המיוחד הזה. הטקס עוד נשמר, אבל עונש המוות לא יתבצע עוד. תעביר אותי לכלא אחר, שם אשאר כנראה עוד זמן רב. אבל לא יוציאוני להורג." התליין הוציא פגיון חדש עטוף צמר גפן ואמר: "אתה חושב על האגדה, שבה הוטל על אחד המשרתים לנטוש ילד, אבל הוא לא ביצע זאת, אלא העדיף למסור את הילד לסנדלר להתלמדות. זאת אגדה, אבל כאן אין שום אגדה." [נוסח סיום שונה לרומן "המשפט"?]


ביום חמישי ה-21 ביוני, שמונה בערב, ארצה על תרגומי לקובץ "אמן רעב" של קפקא בחנות הולצר ספרים, רחוב יפו 91 ירושלים. המתעניינים מוזמנים.