חיבוק הדב של מימשל טראמפ לישראל

המראות שנראים כעת על כל מסכי התקשורת בעולם הם מראות פעוטות בוכים שהופרדו בכוח מהוריהם ונכלאו במתקנים אמריקאים. זהו פרצופה של ארצות הברית של דונלד טראמפ, ואני מאמינה שהפרצוף המכוער והמפלצתי הזה של ארצות הברית ייחרת בזיכרון לזמן רב. גם בארצות הברית, שבמידה רבה השלימה עם נצחונו של דונלד טראמפ, מעוררות התמונות האלה מחאה חריגה, כולל בשורות המפלגה הרפובליקנית. 

פרישתה של ארצות הברית אתמול ממועצת זכויות האדם בעיצומה של שערוריית הפרדת ילדי המהגרים מהוריהם, איננה נראית כמחאה של מדינה המקפידה על זכויות אדם כנגד מועצה של האו"ם שסטתה מן הדרך הנכונה, אלא כצעד משלים לפרישת ארצות הברית של טראמפ מן המחויבות לזכויות אדם בסיסיות ומאנושיות ברמה הבסיסית ביותר. מה לארצות הברית של טראמפ, שהרוע, הגזענות וחוסר האנושיות הם המאפיין הבולט שלה, ולזכויות אדם?

בנסיבות אלה טענתה של שגרירת ארצות הברית באו"ם ניקי היילי, שארצות הברית פורשת ממועצת זכויות האדם בגלל יחסה הלא הוגן כלפי ישראל, שמוקעת במועצה יותר ממדינות כמו איראן, סוריה וצפון קוריאה, היא יותר ניצול של ישראל ושל אהדת הציבור האמריקני האוונגליסטי לישראל, מאשר ביטוי של תמיכה בישראל. הצטיירות ישראל בעולם כחביבתו של הנשיא המנוול דונלד טראמפ איננה מחמיאה לנו, רק קושרת אותנו שלא בצדק למדיניות האכזרית של דונלד טראמפ, שאין לנו שום קשר אליה. ברכתה של ישראל לארצות הברית על הפרישה הזו אולי משמחת את הימין הישראלי, שטראמפ גורם לו להחצין את שפלותו האנושית עוד יותר מהרגיל, אבל לישראל היא איננה מועילה. לא יועיל לנו להיות קשורים בטבורנו לארצות הברית בעיצומם של הימים האלה, שבהם מעוררת ארצות הברית בלבו של כל אדם הגון דחייה ובחילה, וחזותה הסימפטית של ניקי היילי איננה יכולה לשנות זאת.

בכלל אינני משוכנעת שתכיפות הזכרת שמה של ישראל על שפתי אנשי ממשלו של טראמפ נובעת מחיבה כלפינו, כל שכן מועילה לנו. לא אהבתי שבמסע הבחירות שלו חזר טראמפ והזכיר את חומת ההפרדה שישראל בנתה כדי להגן על תושביה מטרור, מאוטובוסים מתפוצצים ומסעדות מתפוצצות, כהצדקה לשאיפתו להקים חומה בין ארצות הברית למקסיקו, חומה שבעצם כבר קיימת בחלקה, כדי למנוע הגירה מדרום אמריקה לארצות הברית. זכותה של ארצות הברית כמובן למנוע הגירה לא חוקית, אבל שתניח לנו לנפשנו. הבעיות שלנו מאד שונות משלה. האם טראמפ מבין זאת? ספק רב אם הוא מבין. השימוש התכוף בישראל כתירוץ לכל דבר, בניגוד למה שחושבים בימין,  איננו מעיד על אהבת ישראל או כבוד כלפיה, אלא על יחס לישראל כאל צעצוע שימושי, שאיננו שונה מן האופן שבו מדינות אירופה האנטישמיות בועטות בישראל בכל פעם שהן כועסות על ארצות הברית. להיות צעצוע ולהיות שק חבטות, אינם תפקידים שונים זה מזה בהכרח. אלה שני צדדים של אותה התייחסות מבזה.

גם ההרכב היהודי דתי של שליחי הנשיא טראמפ לטיפול בסכסוך הישראלי-פלשתיני, שמלהיב את הימין הישראלי ומקומם עד אין קץ את הפלשתינים, איננו נובע מאהבה לישראל או הבנה כלפיה, אלא מכך שטראמפ רואה בישראל, להבדיל ממדינות אחרות בעולם שבהן הוא מטפל בעצמו, עסק של יהודים ואוונגליסטים, שני ציבורים שהוא מעוניין באהדתם אבל רחוק מהם מרחק רב. הוא אמנם טרח וביקר בישראל ובילה בה זמן רב עם חברו הטוב בנימין נתניהו, שדאג לארחו בניגוד לפרוטוקול בבית ראש הממשלה ולא בבית הנשיא השנוא על ראש הממשלה ורעייתו, אבל את הטיפול הענייני בישראל הוא משאיר ליהודים ואוונגלים כמייק פנס, כשהוא איננו חוסך מהם את המסר שישראל לא ממש מעניינת אותו מעבר לשימוש שאפשר לעשות בה לצרכיו, ובכל עניין אחר שהיהודים האמריקאים כבר יטפלו ביהודים הישראלים, שהוא מודע לאהדתם לארצות הברית, אבל איננו מבין איך הטיפול בסכסוך הישראלי-פלשתיני מתחבר לשאר ענייני העולם. הרבה יותר מובן לו עניינה של סעודיה, כי הוא נוגע לנפט ולסחר עם ארצות הברית, נושאים שבמרכז עניינו. את הטיפול בעניינים שנתפסים בעיניו כדתיים הוא מותיר לאנשים דתיים, וזו טעות, לא מפני שהדת איננה עומדת במרכז הסכסוך הישראלי-פלשתיני. היא בהחלט עומדת במרכזו, אבל זה איננו אומר שאין לסכסוך הזה השלכות דיפלומטיות מרחיקות לכת. זהו סכסוך שמחייב טיפול דיפלומטי מיומן וסמכות של נשיא ארצות הברית, כפי שהבינו ג'ימי קרטר וביל קלינטון, שאמנם לא הצליחו לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אבל כן הצליחו לשפר את מצב היחסים בין ישראל למדינות ערב בצורה משמעותית.  

לעומת עניינם האמיתי של בני הזוג קלינטון בישראל, שהיה מבוסס על ידע ולמידה, החיבוק של דונלד טראמפ לישראל הוא חיבוק דב, שמוחץ אותה יותר מאשר מועיל לה.