לקריאה לפני הצום

בדרך כלל אנשים מוציאים כלבים לטיול לא כדי לאכול אלא כדי להיפך, אבל אושר בכל טיול מחפש אוכל, ובדרך כלל גם מוצא, כי הירושלמים הם עם נדיב, והם לא אוהבים לזרוק שאריות מזון לפח, אלא מפזרים את החלות והלחמים והלחמניות שכבר אינם כשירים למאכל אדם על גדרות האבן הנמוכות ועל ספסלי הרחוב ועל המדשאות בגנים הציבוריים ובגינות, כדי שיהיו למאכל כלבים וציפורים. בגן העצמאות תמיד אפשר לראות על הדשא להקות עורבים ושחרורים ובני מינם מלקטים פירורי לחם ומדי פעם מעופף עורב בקול צריחה לצמרת עץ כשבפיו פרוסת לחם שלמה, וגם הכלבים אינם טומנים פיהם בצלחת אלא תופסים ככל יכולתם, ואושר שיש לו פה גדול תרתי משמע, תופס מרובה, חצאי לחמניות וחלות ועצמות תרנגולת ולפעמים אפילו חמגשית שלמה של עוף ואטריות ושוקי תרנגולת צלויים שהוצבו ליד פחי הזבל ולא חלילה בתוכם, כדי שהעוברים והשבים יוכלו להינות מהם, כי כמו שאמר הנביא הלא פרוס לרעב לחמך, ומי ראה כלב שאיננו רעב? בבוקר של ימי החול אנחנו הולכים לקנות מיני מאפה לפת יומנו, ואושר אוכל את מחציתם בדרך הביתה, כי אני פורסת לרעב לחם כל הדרך, ואם לא אני מקבלת מכות קלות במותני מאפו ללמדני לקח, כלומר הלא פרוס לרעב לחמך, ומי רעב יותר מכלב. ואחר הצהרים אושר מלקט לקט ופאה ושכחה בגן העצמאות מן הלחם היבש שמפזרת שם יד נעלמה, ובלילות אנחנו עושים את דרכנו לגן הג'ירפה, על שם פסל הג'ירפה שמעל לקיוסק, שרעיה אמרה שהוא עשוי מכלי הקרמיקה שזוג האמנים קיבל לחתונתו ושבר לרסיסים ופיסל מהם את הג'ירפה, אבל נדמה לי שהסיפור הרשמי הוא אחר, ובגן הג'ירפה, שאליו צמוד הקיוסק שעל גגו עומדת הג'ירפה, משחקים הילדים אחר הצהרים וגם אוכלים חטיפים וגלידות מהקיוסק, ובערב מלא הדשא בגן הג'ירפה בביסקוויטים וחטיפים ולחמניות ועוגות וכל טוב, ואושר שגדל במשפחה שמאד מכבדת את הלחם, ולא תשליכנו לעת זיקנה, כי כפי שנהג אחי המנוח לומר כשעוד חיינו בבית אבינו, שמעולם לא חטא בחטא הגרגרנות, אנחנו אוכלים לחם או ישן או עתיק, וגם אושר מקפיד שלא להעליב שום פרוסת לחם שהושלכה כאשר הושלכה באשר הושלכה, ולאחר שהוא בולס ובולע אותה הוא מלקט גם את הפירורים, ובשבוע שעבר הוא אפילו מצא עוגת שוקולד עשירה בקופסת פלסטיק קטנה, שהוא פתח בעמל שיניים ואכל בשמחה, ולמחרת שילשל כל היום שוקולד, כי כאלה הם הכלבים המפונקים בארצנו, אם אין לחם אוכלים עוגות ומשלשלים שוקולד. שרון אומרת שאושר ממש מגלם בגופו את חטא הגרגרנות, שהוא הראשון בשבעת החטאים שמונים הנוצרים, וכשאושר אוכל את מחצית לחמנו בדרך הביתה היא כועסת, למרות שכעס אף הוא בין שבעת החטאים שמונים הנוצרים, ואני מודה שלבי חצוי, כי אני חוששת תמיד שאושר יקלקל את קיבתו, אבל גם שמחה בשמחתו שהוא מוצא לו מאכלים טעימים מן ההפקר וזולל אותם בשמחה טהורת מצפון, שהרי גם הנביא לא ייחס חשיבות יתרה לצום, ואמר הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע, והוא התכוון כמובן לבני אדם ולא לכלבים, למרות שגם כלבים אוהבים מאד לריב, כשיש להם מה לאכול, שעל זה הם רבים, וגם כשאין להם הם צמים לריב ומצה ונושכים בשיניים, שזה ההבדל העיקרי בינם לבין בני אדם שצמים לריב ומצה ומכים באגרוף רשע. הלא פרוס לרעב לחמך, אמר הנביא, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה עירום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. מכל זה שהורה הנביא מיעטנו לעשות, ולאכול איננו ממעטים, לפני הצום ואחרי הצום. ובכל זאת בין לבין אנחנו צמים, ומקווים שתראה, ריבונו של עולם. באמת שאנחנו צמים בכוונה טובה, ולא כדי להכות באגרוף רשע, אבל אתה רואה שממש כמו אושר אנחנו מרבים לחשוב על אוכל, ומקווים שאתה סולח בכל זאת, שנצום ושאתה תראה.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל הקוראים

ישעיהו נ"ח