ושמחת בחגך

בימים של חג הסוכות אני אוהבת לשמוע את הפיוטים מהסוכות כשאני מטיילת עם הכלב בלילה, והערב שמעתי מסוכה אחת שירה עזה של ושמחת בחגך והיית אך שמח, שזה משפט שנשמע מוזר אבל מכריח אותנו לחשוב שגם שמחה היא משהו שתלוי ברצון שלנו, וזאת המצוה של סוכות, גם לשמוח וגם רק לשמוח ולא להיות עצוב בכלל, שלרוב האנשים מאד קשה להיות שמח כל הזמן, כי יש בחיים המון דברים עצובים, ולכן דוקא המצוה הזאת ושמחת בחגך והיית אך שמח היא המצוה הקשה ביותר למימוש, ובכל זאת אנשים מצליחים לממש אותה ביחד, לשמוח ביחד כשהם שרים ורוקדים, ומאד נעים להקשיב לזה, שבכך משתתפים בשמחה שלהם מבלי שהם יודעים. זה קצת דומה לזה שאנשים שמחים לקרוא משהו והכותב בכלל לא יודע שהקוראים אותו נהנים, אבל בכל זאת ההנאה קושרת ביניהם, ואני עומדת ברחוב ומאזינה לפיוטים ואני שמחה, מפני שזה נעים לאוזן וללב וגם מפני שזאת מצוה לשמוח. לפעמים פתאם החיים נופלים לתוך הפיוט, כמו אתמול בלילה כשעלינו בסמטה אחת ופתאם נפלה סיגריה בוערת מקומה גבוהה ונבהלתי קצת ואמרתי מה אתם עושים, והבחור שעמד שם בחליפה ומגבעת, גם הוא עישן סיגריה, אמר לי לא להיבהל כי הבחור מלמעלה רק זרק את הסיגריה כי הוא לא רוצה שיהיה עשן בבית, והבנתי שמישהו מהמשפחה הפתיע אותו כשהוא עישן להנאתו במרפסת באוויר הלילה הצח, אז מרוב בהלה הוא השליך את הסיגריה הבוערת מידו מבלי לכבות אותה אפילו והיא נפלה ממש לפני רגלינו ונבהלנו, ואמרתי מה אתם עושים, זה חג היום, אני לא יודעת למה אמרתי את זה, המלים פשוט יצאו ממני, והבחור רק שתק וזה שהיה במרפסת בקומה העליונה נעלם, וזה שעמד בסמטה המשיך לעשן והלך הביתה כשהסיגריה אחוזה בידו מאחורי הגוף שזאת צורה די מוזרה להחזיק סיגריה בוערת, ואני חשבתי רק שאם זורקים סיגריה מקומה עליונה של בית גבוה האפר הבוער שלה דומה לזיקוקים, וזיקוקים הם יפים אבל תמיד גם מפחידים אותי, כי אני מאד מפחדת מאש, ומאז אינתיפאדת אל אקצה אני לא מסוגלת בכלל לשמוע פיצוצים, אפילו לא של זיקוקים, תמיד מתהפכים לי המעיים מהקולות האלה של הפיצוץ, וגם הכלבים המנוחים שלי וגם אושר תמיד פחדו מאד מזיקוקים שהם גם מרעישים וגם בוערים. והבחורים עם הסיגריות, זה שהחזיק את הסיגריה מאחורי הגוף וזה שהשליך אותה מהקומה העליונה, הזכירו לי את הסיפור של סבא משה ז"ל שכשהוא שירת בצבא אוסטרו-הונגריה והגדוד שלו חנה בפראג, הוא הלך ללמוד עם רב פרגאי, וככה הוא בא אליו פעם בשבת ללמוד, והרבנית פתחה לו את הדלת ואמרה שהרב ישוב בקיטונו, והקיטון היה כולו אפוף עשן, וכשהרב הבחין מבעד לענני העשן בסבי, שכמנהג יהודי גליציה היה מקפיד במצוות, הוא לא נבוך כלל ואמר לסבי איזה מזל שלא היה טבק בימי משה רבנו, כי אז היה אוסר עלינו גם את העישון. אבל האמת היא שלא אסרו עלינו הרבה הנאות. מותר לנו לשתות יין, ומותר לנו לאכול בשר ומצוה עלינו להיות שמחים, אז אולי משה רבנו עליו השלום היה מתיר לנו גם לעשן סיגריות אילו היה טבק בימיו, איננו יודעים. סבי מכל מקום לא עישן סיגריות ושתה יין רק לקידוש והיה שמח כשהיינו יושבים מסביב לשולחן בחגים, למרות שלא היינו מרבים לשיר פיוטים וגם לא היינו רוקדים. דוקא מחג הסוכות בילדותי אינני זוכרת הרבה, משום מה אני זוכרת הרבה יותר מימי הכיפורים. אני זוכרת שכשהייתי קטנה מאד וגרנו בחדרה אמי היתה מסדרת סוכה קטנה בפינת המרפסת הפתוחה שהיתה לנו שם, וגם אני הייתי מסדרת לבנותי כאילו סוכה עם קישוטים במרפסת הסגורה והיינו אוכלות שם על שולחן קטן עם כסאות קטנים שהבאנו מחדר הילדים. עדיין יש אנשים שבונים סוכות משמיכות וסדינים ואלה הסוכות שאהובות עלי ביותר, אלה שהן באמת זמניות ולא סוכות מוכנות שרק פותחים ושוב מקפלים. כבר לא ממתינים לצאת יום הכיפורים לבנות סוכה, אלא בונים סוכות מאז ראש השנה, וגם זה גורם שכל החגים מתבלבלים, בערב החג אמרתי לאנשים שבת שלום מרוב שהתבלבלו לי כל השבתות והחגים. אבל גם את הבלבול אני קצת אוהבת, ולהסתכל איך בונים סוכות, ואיך מקשטים אותן, ולהקשיב בלילה לפיוטים. חשבתי על זה בערב החג שאם אני אעזוב פעם את ירושלים, אני אתגעגע מאד לקולות הפיוטים בלילות חג הסוכות שנשמעים היטב ברחוב כי אנשים שרים בסוכות ולא בבתים, ושומעים אותם שמחים ורוקדים. לפעמים נדמה לי שאני יכולה לגור גם במקומות אחרים, אבל בלילות של חג הסוכות אני רק רוצה ללכת ברחובות של ירושלים ולהקשיב לפיוטים מהסוכות ולהציץ באנשים ששרים ורוקדים, ולמרות שזאת שמחה מכלי שני, ואינני יודעת אם אדם יוצא ידי חובת המצוה בשמחת אחרים, נדמה לי שאני די שמחה בחג הסוכות, לפחות כדי לקיים את מחצית המצוה, ולהיבנות מן המהדרים.