יום שלישי, 17 במרץ 2020

מתרחקים


המון שנים אני מכירה אותם. המון שנים. הילדים שלנו הלכו ביחד לגנון ולגן ולבית הספר. עכשיו כבר יש לנו נכדים, לי שניים ולהם שמונה. בכל פעם שפגשתי ברחוב אותו או אותה או את שניהם, היינו מדברים. איתה בעיקר דיברתי על המשפחה, הילדים, הנכדים, ואיתו על הפרחים והחיות בעמק, על הכוכבים שבשמיים – הוא לימד אותי לזהות את כוכב נגה שהכי קרוב לכדור הארץ ויש לו גוון אדמדם, ואני סיפרתי לו על ספינות העץ העתיקות שהעסיקו אותי שנים רבות ועל ספינות בכלל, ועל מפות עתיקות ששנינו אהבנו, ושמספרות סיפורים מופלאים מזמנים אחרים. לפעמים כשטיילתי עם אושר את טיול הלילה, נפגשנו ושקענו בשיחה ארוכה והמאבטחים של בית הנשיא היו באים לבדוק שאנחנו אנשים טובים ולא זוממים כל רע. תמיד חשבתי שהם עשויים ללא חת: הם היו רזים וספורטיבים, ומדי לילה סבבו את השכונה בהליכה מהירה כדי לשמור על הכושר. אני שוטטתי עם אושר שסחב אותי לכאן ולשם והתפללתי שיחזור כבר הביתה ואוכל להתקלח וללכת לישון. אני לא חושבת שהייתי יוצאת בלילות אם לא הייתי חייבת לטייל עם אושר. אין לי מספיק אנרגיות בשביל להקיף בלילות את השכונה ככה סתם, רק בשביל לשמור על כושר ולרזות. כמובן שהם גם מיעטו לאכול, ובזה הם היו מאד שונים ממני, שמחבבת את המטבח, והוא בכלל צמחוני או טבעוני ולא אוכל בכלל בשר ואני כמובן אוכלת בשר ועופות וביצים וגבינה. אני מחבבת מאד מטעמים מן החי. ובחורף קר לי ואני עטופה בסוודרים ומעיל והוא מהלך תמיד בחולצה קצרה והיא לפעמים לובשת איזה מעיל דק ואף פעם לא קר להם אפילו בחורפים הקשים. כמעט בכל יום אני פוגשת אותם בבוקר או בערב ואנחנו מדברים. גם שלשום כשליוויתי את שרון ואביב הקטן למכונית, כי אין לימודים אז הם חזרו לתל-אביב, בדיוק הם יצאו מן הבית שניהם ושאלו מה שלומנו אבל זזו ממני והוא אמר שעכשיו צריך לשמור שני מטרים מרחק זה מזה וצריך להתרגל לזה. הוא הסתכל בדאגה כיצד אני נושאת את אביב על הידיים ואמר שהם לא נפגשים עכשיו עם הנכדים, כי ילדים מעבירים מחלות. לא אמרתי להם כלום כי אין שום טעם להתווכח עם אנשים שמפחדים. הבנתי שעכשיו אני נראית להם מסוכנת, כי אני מטפלת בנכד שלי והוא בטח מעביר לי נגיפים, למרות שיותר נראה לי הגיוני שאני מדביקה אותו במחלות, כי אני זאת שהולכת לעיר ולשוק ופוגשת כל מיני אנשים.  בטיול של הלילה עם אושר שוב פגשתי אותם והפעם הם אמרו לי בחטף לילה טוב ומיהרו ללכת ולא שאלו מה נשמע ומה העניינים. פתאם שמתי לב שהם שומרים על מרחק גם אחד מהשניה. הוא הולך קדימה והיא הולכת כמה מטרים אחריו, וככה הם מטיילים, מבלי להחליף ביניהם מלה, כדי שלא יתבלבלו וישכחו לשמור מרחק. הם עדיין לבשו בגדים מאד קלים למרות שהלילה היה קר ואני התעטפתי בשני סוודרים עבים. תהיתי מה הם עושים בדירתם הלא גדולה. האם הם יושבים בחדרים נפרדים? וישנים בחדרים נפרדים? או במיטות נפרדות שביניהן שני מטרים לפחות? נזכרתי שיש לו מה שקוראים מחלות רקע, ויש לו סיבה לפחד במיוחד מהנגיף, ועדיין ההתרחקות שלהם היתה לי מוזרה. אפילו נעלבתי קצת. אמרתי לעצמי שלא צריך להיעלב אבל בכל זאת נעלבתי קצת. כבר שנה לא נסעתי לחו"ל ורק הלכתי לשוק ונישקתי הרבה את אביבי הקטן אבל הוא רק איתי ועם אמא שלו, הוא בכלל לא מכיר אנשים אחרים, אז למה שיפחדו מאיתנו כאילו אנחנו מדגרת נגיפים? חשבתי כל מיני מחשבות אבל לא אמרתי להם שום דבר, רק שלום ולילה טוב והם ענו לי לילה טוב כמו שאומרים מתוך נימוס כשרוצים לצאת ידי חובה ומיהרו להסתלק. נזכרתי במישהו שאמר שגם אחרי שהמגפה תיעלם המון דברים ישתנו והיחסים בין האנשים ישתנו ואנשים לא יחזרו ללחוץ ידיים אלא ימשיכו לפחד. חשבתי שבעצם אף פעם לא לחצתי ידיים לאנשים כי לרוב אני מחזיקה את אושר או סלים עם קניות ורק מנפנפת לשלום ביד הפנויה, לרוב ביד שמאל ולא ביד ימין, ועדיין זה היה אחרת כשאנשים היו מתקרבים ולא מתרחקים. חשבתי אם אחרי שהמגפה תיעלם יישארו לנו אותם החברים, או שנאמץ לנו חברים חדשים, שלא כל כך חוששים? האם אלה שמתרחקים יישארו עדיין חברים, או שגם אחרי המגפה יישארו בינינו כמה מטרים בלתי עבירים, ונהיה כמו זרים?