אין אנושיות ואין רחמים

כאילו אין די בכל הגזירות והאיומים שנופלים עלינו בימים אלה, עוד שופכים עלינו קיתונות של צביעות והתחסדות: כמה אנחנו נפלאים בעיתות משבר, ואיזה גילויים נפלאים של אנושיות ורחמים וטוב לב ומסירות וגבורה מתגלים אצלנו. לפחות מהצביעות וההתחסדות תנו לנו מנוחה. לו היו רחמים ואנושיות, לא היו שלושת מאות וחמישים אלף מובטלים, ימים ספורים בלבד לאחר ההשבתה החלקית של המשק. לו היתה טיפת רחמים ואנושיות, מעסיקים היו מחכים שבועיים שלושה לפני שהיו משליכים את עובדיהם לרחוב. הרי איננו יודעים מה באמת יהיה, לטוב או לרע, ובוודאי רוב המעסיקים במשק מסוגלים להחזיק מעמד שבועיים שלושה ולשלם לעובדיהם משכורת גם בלי הכנסות או עם הכנסות מעטות. כמה הכל היה שונה לו המתינו המעסיקים עם הפיטורים והחופשות ללא תשלום עד אחרי חג הפסח. אבל לא, מיד השליכו את עובדיהם לרחוב והתנערו מכל אחריות כלפיהם, והממשלה אפילו לא ביקשה מהם להמתין מעט, להיפך: מדי ערב מפזרים תחזיות אימה ומפחידים את הציבור עד מוות על סמך חישובים שאפילו בתיאוריה אינם מבוססים, ולמה לראש הממשלה לקחת אחריות ולבקש מהמעסיקים להמתין עם הפיטורים עד אחרי הפסח? הרי הוא איננו רוצה שאנשים יבואו אחר כך בדרישות לממשלה לסייע להם. כדי לעצור את האסון הכלכלי המתהווה צריך להרגיע את הציבור, אבל ראש הממשלה איננו מעוניין להרגיע את הציבור אלא להפחיד אותו עד מוות, כי בשונה מכל מנהיגי העולם האחרים, בין אם טובים ובין אם רעים, נתניהו הוא המנהיג היחיד בעולם שיש לו אינטרס להעצים את אימת המחלה והמוות כדי לאחוז בכוח במשרת ראש הממשלה ולמנוע את העמדתו למשפט. וכשראש הממשלה מנצל את המצב בציניות לטובתו, כך נוהגים גם האזרחים. בקצביה הקבועה שלי מכרו לי חזה עוף קפוא במחיר של בשר טרי. המוכר אמר שזה לא בשר קפוא, הוא רק היה במקרר. אבל הוא היה קפוא והבנתי מיד ששילמתי על הרבה קרח ואחר כך סחבתי את הקרח עם העוף הביתה ברגל כי ביטלו את התחבורה הציבורית. כשחיכיתי שיביאו לי את העוף הקפוא במחיר של טרי אל מעבר לדוכן שחסמו בו את הכניסה כדי שלא נדביק את הקצבים, ראיתי שמישהו נכנס אל מעבר למחסום והקצב התחבק והתנשק איתו כי יש נהלים נגד קורונה ויש נהלים לחברים, שזה נורא דומה להתנהלות של ראש הממשלה שמרשה לעצמו לעשות מה שבא לו אבל אוסר על המתנגדים שלו לעשות דברים שלא נוחים לו בטענה שהם פוגעים בבריאות הציבור. כבר בקנייה הקודמת הודיע לי הקצב שהמחירים עלו בגלל הקורונה. כמובן שלא כולם העלו מחירים. בפאטיסרי האהובה שלנו מול הגימנסיה, שעכשיו אפשר רק לקנות בה וללכת ואסור לשבת לא העלו מחירים, אבל כנראה שהם במיעוט. יהיה לנו הרבה פחות כסף ונצטרך לשלם הרבה יותר על הקניות, כי לביטוח לאומי ייגמרו העודפים, וגם מי שכבר יצא לגימלאות וחי מקצבאות יסבול, כי לא יוכלו להעלות את הקצבאות, ואולי אפילו יקצצו בהן, למרות שגם עכשיו בלתי אפשרי להתקיים מהקצבאות. ואנשים יהיו חולים יותר וימותו יותר, כי זה מה שקורה כשיש משבר כלכלי קשה, ואת זה כבר יודעים מניסיון העבר, מה שלא יודעים לגבי נגיף הקורונה החדש, כמה אנשים באמת יחלו וימותו ממנו. את ההערכות הפסימיות עשו על סמך ההנחה שכל אדם שיידבק ידביק לפחות שני אנשים. זאת הערכה סבירה אם מניחים שכל אדם שנדבק יפגוש אנשים שטרם נדבקו. אבל מכיוון שרובנו פוגשים חוג מוגבל של אנשים, אחרי זמן די קצר האנשים שנדבקו יפגשו אנשים אחרים שכבר נדבקו וכבר לא ידביקו אנשים חדשים. לכן מאד חשוב למנוע התכנסויות המוניות של עשרות ומאות אנשים שבהן עלולים להדביק אנשים חדשים, אבל פחות הגיוני למנוע מאנשים להיפגש עם בני המשפחה שלהם, שזה הדבר שנותן לאנשים הכי הרבה כוח להתמודד עם צרות ולרוב האנשים זה צורך קיומי. בניגוד לתסריט שנתניהו אוהב להציג בנאומי ההפחדה שלו כאילו התפשטות הנגיף היא אינסופית, האנשים שעוסקים בהתפשטות מגיפות מלמדים שהמגפה מתפשטת עד לשיא מסוים ואז דועכת, וכמובן שצריך לנסות להפחית את ההדבקה כדי למנוע חולי ומוות של אנשים, אבל ממש לא צריך כל הזמן לזרוע תחזיות אימה שמבוססות על תרחישים משוערים שחלקם מאד שטחיים ולא על דברים ידועים. זה משהו אחר להגיד לאנשים להיזהר ומשהו אחר להגיד להם כל ערב שאלפים ימותו ולראות איך הם מצטמררים, שעל זה אין סליחה, ולשמוע כל הזמן איומים נוראים על הציבור כאילו כולנו הפכנו לפושעים, ולשאול את עצמך מה כבר עשיתי רע שהלכתי לשוק או למכולת לקנות מצרכים וטיילתי עם הכלב והלכתי לבית המרקחת לקנות לי סטרפסילס שבתי נוזפת בי שאני מכורה להם, ואני חושבת שטוב שאני לא מתמכרת לפאניקה כמו הרבה אנשים שאני רואה מסביבי, ואני לא מפחדת מהמחלה, למרות שכמו כולם אני עלולה לחלות ואפילו למות, אבל נראה לי שבאותה המידה אני עלולה להידרס בטיולים עם הכלב. אבא שלי כל החיים שלו פחד ממחלות ושמר מכל משמר על הבריאות, אבל הוא נדרס למוות בגיל שבעים בדרכו לסופרמרקט, במקום לחיות בריא עד גיל תשעים כמו שהוא קיווה תמיד. אני הרבה יותר מפחדת מהגזירות שנתניהו מטיל ויטיל עלינו כדי להחזיק בכוח בשלטון ולהימנע ממשפט, ואני מפחדת מהפגיעה בחיים הצנועים שלי, שלא שואפים למותרות, רק לשגרה משפחתית צנועה, שגם אותה מאיימים לקחת מאיתנו, ואני יודעת שלמרות כל הקשקושים שמקשקשים על תקופה נוראה שלא היתה כמוה, היה הרבה יותר גרוע במלחמת יום הכיפורים כשבכל יום נהרגו חיילים בני עשרים, והיה הרבה יותר גרוע באינתיפאדה השנייה, כשבכל יום כמעט התפוצצו בתי קפה או אוטובוסים ונהרגו המון אנשים, ועכשיו אני לא יודעת מה יקרה, אבל בינתיים הדברים הגרועים שקרו לנו קרו בגלל העדר רחמים והעדר אנושיות אצל בני אדם, ולא בגלל חיידקים ונגיפים.