נקמת דם

 

כבר שמונה ימים אני בעיקר בוהה בטלויזיה. אני מסתכלת כל כך הרבה שלפעמים כשמדברים על בית שנפגע יום או יומיים קודם או על אנשים שנפגעו ונהרגו, נדמה לי שזה מקרה חדש ולא משהו שכבר היה. אני לא מצליחה לסדר לי בראש את כל האירועים, את כל הישובים שנפגעו וכל האנשים שנפצעו ונהרגו. לפעמים נדמה שאנשים רק נפצעו, אבל אחרי כמה ימים הם מתים. היום מת יגאל יהושע שנרגם למות בידי ערבים. עיתונאי דיבר עם צעירים ערבים בלוד והם אמרו שזאת נקמת דם על הרצח של מוסא טסונה בידי יהודים. הביטוי "נקמת דם" עורר בי חלחלה לא פחות מהרצח של יגאל יהושע, שהיה איש שלא עשה רע לאיש, רק נסע במכונית שלו ונקלע להמון זועם. הצעיר שדיבר עם העיתונאי אמר לו שרק כשיישפך דם של יהודי זה ייגמר, אבל אני יודעת מה משמעותה של "נקמת דם" ואני יודעת שנקמת דם זה משהו שאף פעם לא נגמר. בנקמת דם לא הורגים את הרוצח, אלא הורגים אדם חף מפשע שאין לו שום קשר עם הרוצח למעט שייכות משפחתית או לאומית. נקמת דם אף פעם לא נגמרת כי בכל פעם שנרצח עוד אדם צריך לנקום את דמו, כך לפחות חושבים אנשים שמאמינים במושג של נקמת דם. אחת הסיבות שיש בישובים הערביים כל כך הרבה מקרי רצח זו האמונה בנקמת דם, שאם נרצח אחד מבני משפחה מסוימת, בני משפחתו רוצחים מישהו ממשפחתו של הרוצח, לרוב מישהו שאין לו שום קשר לרצח, שכל חטאו הוא היותו בן לאותה משפחה, ואז בני המשפחה ממשיכים לרצוח את בני המשפחה היריבה במשך עשרות שנים, ולרוב אלה שנרצחים לא עשו כל רע, רק עברו ברחוב או ישבו בבית קפה ורצחו אותם כי לפני עשרות שנים מישהו ממשפחתם רצח מישהו מהמשפחה היריבה ושתי המשפחות ממשיכות לרצוח זו את בניה של זו עשרות שנים ולפעמים כבר לא זוכרים בכלל איך זה התחיל ולמה, רק ממשיכים לרצוח. אולי כל היחסים בינינו לערבים קיבלו אופי של נקמת דם כשיהודים רוצים להרוג ערבים וערבים רוצים להרוג יהודים, וממשיכים להרוג מאה שנה למרות שרוב האנשים שנרצחים לא עשו רע לאיש וכל חטאם שהם יהודים או ערבים שנפלו קורבן לרוצחים. ומה שהכי הופך את נקמת הדם לבלתי נגמרת היא האמונה שחייבים נקמת דם ואי אפשר בלעדיה. ברגע שמאמינים בזה שחייבים נקמת דם נחרץ גורלם של היריבים להרוג ולהיהרג עד אינסוף. ואני בשום אופן לא רוצה להאמין בזה שצריך נקמת דם, ואני לא רוצה להאמין באימרה השנייה שאומרים בשביל לא לשנות שום דבר שאין עם מי לדבר. צריך תמיד לחפש עם מי אפשר לדבר, ואם מחפשים תמיד מוצאים עם מי אפשר לדבר. אולי אי אפשר לדבר עם מנהיגי החמאס שהם טרוריסטים והם מנסים להשיג דברים רק בכוח וכל הסבב הזה התחיל כי הם רצו להראות שהם יכולים לפגוע בישראל ולכן הם מקווים שהפלשתינים יתפעלו ויעלו אותם לשלטון גם בגדה המערבית. אבל יש המון ערבים אחרים שלא מאמינים בנקמת דם ולא מחפשים שפיכות דמים, ואיתם לא רק אפשר לדבר, אלא חייבים לדבר, חייבים לשנות את כל הגישה מחיפוש אחרי כוח משחית לחיפוש אחרי הסכמה ושלום. אם שוקעים בייאוש ומצפים רק לעוד ועוד שפיכות דמים בוודאי ששום דבר לא ישתנה, כי את השינוי רק אנשים יכולים להביא, ולכן כל כך קיוויתי ועדיין אני מקוה שתהיה ממשלה יהודית-ערבית, ואני לא מסכימה עם אלה שאומרים שעכשיו אין לזה סיכוי וזה לא יכול להיות. דווקא עכשיו זה חייב להיות, חייבת להיות שותפות של האנשים שרוצים לדבר ורוצים שיוויון ורוצים שלום, ולא צריך לפחד מאלה שכל הזמן לועגים למי שרוצה לשנות. המדינה שלנו היא יצירה של אנשים שנחשבו בזמנו להזויים ושאף אחד לא האמין שיש להם סיכוי. כשיהודים ציונים עלו לארץ ישראל בתחילת המאה העשרים, אפילו קרובי המשפחה שלהם לעגו להם והעדיפו לברוח לאמריקה ולבנות שם חיים, שזה לא דבר רע אבל אם כולם היו כאלה לא היתה מדינה ליהודים, והיהודים צריכים מדינה שבה אפשר לדבר עברית ולכתוב עברית ולחיות לפי לוח השנה העברי ולקרוא בעברית את התנ"ך וקודם כל את הדיבר החשוב ביותר שזה "לא תרצח", כי בצלם אלהים ברא את האדם, וכל מי שרוצח אדם מבזה את האלהים. הנקמות הן בידי אלהים ולא בידי אדם, ואדם רשאי וחייב רק להציל חיים ולהביא חיים לעולם, אדם לא רשאי לקחת חיים, כי החיים הם מתנת האל ולא לנו לגזול אותם מאיש. זה מה שצריך לזכור כדי להתחיל להיות בן-אדם ובלי לזכור את זה בכל דקה ודקה אי אפשר בכלל להתחיל להיות בן-אדם.