יְרוּשָׁלַיִם
אֱלֹהִים
בָּנָה מֵעַמּוּד שִׁדְרָתוֹ אֶת פַּלֶשְׂתִּינָה,
מֵעֶצֶם
יְחִידָה אֶת יְרוּשָׁלַיִם.
כְּמוֹ
דֶּרֶךְ מָאוּזוֹלֵיאוּם מְדַשְׁדֶּשֶׁת –
מְאֻבֶּנֶּת
הִיא עִירֵנוּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת.
אֲבָנִים
בַּמִּטּוֹת שֶׁל יַמֵּי הַמָּוֶת נָחוֹת,
בִּמְּקוֹם
אַצּוֹת שֶׁשִּׂחֲקוּ שָׁם: בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת.
אֲדָמוֹת
בּוֹהוֹת בַּנַּוָּד בְּמַפּגִּיעַ –
וּבְלֵילוֹתֵיהֶן
הַקָשִׁים הוּא שׁוֹקֵעַ.
יֵשׁ בִּי
פַּחַד שֶׁלֹא אוּכַל לְהַכְנִיעַ.
לוּ רַק
הִגַּעְתָּ...
עָטוּף
בְּאוֹר מְעִיל רוֹעִים
וְאֶת
שְׁעַת דִּמְדּוּמֵי יוֹמִי מָנַעְתָּ –
זְרוֹעִי
חִבְּקָה אוֹתְךָ, תְּמוּנַת קֹדֶּשׁ לְהַנְעִים.
כְּמוֹ
פַּעַם כְּשֶׁסָבַלְתִּי בַּאֲפֵלַת לִבִּי –
שָׁם שְׁתֵּי
עֵינֶיךָ – עֲנָנִים כְּחֻלִּים,
נָשְׂאוּ
אוֹתִי מֵעִצְבִּי.
לוּ רַק
בָּאתָ –
לְאֶרֶץ
הָאָבוֹת –
כְּמוֹ
יַלְדּוֹן הָיִיתָ מַתְרֶה בִּי:
יְרוּשָׁלַיִם
– קוּמִי מִן הַתַּלְאוּבוֹת!
מְבָרְכִים
אוֹתָנוּ
הַדְּגָלִים
הָחַיִּים שֶׁל "הָאֵל הַיָּחִיד",
יַדַּיִים
מוֹרִיקוֹת, שֶָזּוֹרְעוֹת אֶת נִשְׁמַת הָחַיִּים.
השיר
הזה, שהוא משיריה המאוחרים של אלזה לסקר-שילר, קשה במיוחד להבנה. מדוע שתי השורות
הראשונות מופיעות באות קטנה? האם זה ציטוט, ומהיכן? האם השיר נכתב לאהוב, או לבנה
המת? ככל הנראה נכתב לבנה המת, שהיא מדמיינת את עצמה חובקת אותו כתמונת מריה חובקת
את ישו התינוק. היא עצמה נודדת, אך מדברת על נווד בלשון זכר, והיא עצמה ירושלים,
שהרי כך מכנה אותה הנמען בשיר. ומהם הדגלים החיים של "האל היחיד"? מדוע "האל
היחיד" נכתב בתוך מרכאות? האם משום שהיא מדמיינת את מריה וישו, והאל לפיכך
איננו יחיד, אלא ישו בנו הוא הקורא לירושלים לקום לתחייה? כל אלה השערות, וסוף
השיר סתום בעיני, רק התחושה המאובנת שמשרה עליה ירושלים, ים המוות שמופיע ברבים
"יַמֵּי הַמָּוֶת" שבקרקעיתם אבנים במקום אצות שהיא מכנה בשם הגרמני
הישן והמופלא "מֶשִׁי המים" Wasserseide, התחושה הכבדה הזו של עיר אבני הגזית הקשות,
מוכרת לרבים.
Jerusalem
Gott
baute aus seinem Rueckgrat: Palestina
Aus einem
einzigen Knochen: Jerusalem.
Ich
wandele wie durch Mausoleen –
Versteint
ist unsere Heilige Stadt.
Es ruhen
Steine in den Betten ihrer toten Seen
Statt Wasserseiden,
die da spielten: kommen und vergehen.
Es starren
Gruende hart den Wanderer an –
Und er
versinkt in ihre starren Naechte.
Ich
habe Angst, die ich nicht ueberwaeltigen kann.
Wenn do
doch kaemest…
Im lichten
Alpenmantel eingehuellt –
Und meines
Tages Daemmerstunde Naehmest –
Mein Arm
Umrahmte
dich, ein hilfreich Heiligenbild.
Wie einst
wenn ich im Dunkel meines Herzens litt –
Da
deine Augen beide: blaue Wolken.
Sie
nahmen mich aus meinem Truebsinn mit.
Wenn du
doch kaemest –
In das
Land der Ahnen –
Du wuerdest
wie ein Kindleinmich ermahnen:
Jerusalem
– erfahre Auferstehen!
Es gruessen
uns
Des "einzigen
Gotts" lebendige Fahnen,
Gruenende
Haende, die des Lebens Odem saeen.
